השף ברק אביטל הוא אולי מה שאפשר להגדיר כהתגשמות החלום הישראלי. בגיל 35 בלבד הוא כבר הספיק לבשל לכוכבים ההוליוודים הגדולים בעולם ואפילו להכין את ארוחת הקבלה לטקס האוסקר, לפתוח מסעדה יוקרתית בסרי לנקה, לחזור לישראל, לקחת על עצמו אתגר חדש ולהיכנס לנעלי השף של מסעדת ויקי כריסטינה במתחם התחנה בתל אביב – ואז, לכל הסחרור, הצטרף ה-7 באוקטובר.
"כשהייתי בן 16 הייתי בכלל ספר", מספר אביטל וצוחק, "הייתי ילד פלא, נסעתי מאשדוד לעבוד במספרה המפורסמת של ז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין בעיר הגדולה. תמיד ידעתי שיש לי משהו בידיים, אבל רק אחרי שהשתחררתי מהצבא דבקה בי האהבה למטבח".
אביטל השתפשף כטבח במסעדת טוטו כמה שנים, ואחר כך כשף של מסעדת אבושדיד בגן החשמל. לאחר מכן השתתף בפתיחת מסעדה מרוקאית במוסקבה. אבל לפני כשמונה שנים הוא הגיע לארה"ב ומשהו במסלול שלו שינה כיוון. "הגיעו משקיעים לארץ, שמעו עליי וסיפרו שהם רוצים לפתוח מסעדה בלוס אנג'לס עם שף ישראלי. טסתי להיפגש איתם, ישבנו למרתון פגישות של שבוע כדי להבין מה עושים. שיחקנו עם הרעיון. הם אמרו לי: 'קח 2 מיליון דולר ותמצא לוקיישן'. הייתי ילד בן 28, במדינה זרה והרגשתי שאני הולך להיכשל ואני לא אוהב להיכשל, אז אמרתי להם שאני לא מעוניין".
וכאן הסיפור של אביטל באמריקה הגדולה רק מתחיל. הוא יצא למסע באוטובוס ששכר יחד עם חברים לכל אורך קליפורניה, ויומיים לפני שהיה אמור לשוב ארצה, הגיע טלפון: "התקשר אליי מישהו יהודי שיש לו חברת הפקות והציע לי להכין עבורם את האוכל. נפגשנו, והחלטתי שעל זה אני הולך", מספר אביטל.
אוכל - ויקי כריסטינה
(ירון ברנר)
"היינו מבשלים ב'מטבחי הגיהנום' של רמזי, שכרנו את המטבח. את הפינישים האחרונים היינו עושים במקום בו התקיים האירוע, בדרך כלל אחוזות גדולות. בישלתי לכולם: ביונסה, עורכי דין מכובדים, ניקולס קייג', טיילור סוויפט ועוד רבים אחרים. אבל זה לא עשה לי את זה".
נשמע מדהים. אז למה אני בעצם מראיינת אותך כאן בוויקי כריסטינה ולא בהוליווד?
"הצלחתי מאוד ומאוד מהר. מגזינים כתבו עליי שם, הייתי בברנז'ה, מסיבות ואפטר-פארטי עם שחקנים וכאלה. זה היה עניין של מזל. אני לא מתבייש להגיד שזה היה מזל", הוא משתף, "אני חושב שאנחנו כישראלים יודעים לשרוד, אנחנו מאוד דינמיים וחושבים מחוץ לקופסה".
אחרי שנה וחצי אינטנסיביות במיוחד, שבהן חי בפנטהאוז בהוליווד, נהג במכוניות יוקרה ולבש מותגים, אביטל החליט לארוז את הכול ביום אחד ולחזור לישראל. "זה היה סחרור. מי שראה אותי מהצד, זה נראה לו כמו סרט בנטפליקס. הרגשתי שבונים עליי שם ביזנס שלם עם עוזרים, יועצים, מובילים וטבחים. אחרי שעשינו את ארוחת הפתיחה לטקס האוסקר, שעבורי זה היה משהו שמאוד רציתי, נגמרה לי ההשראה. לא הצלחתי לייצר יותר אוכל חדש והרגשתי מרוקן.
"הרגשתי כאילו היה לי הכול אבל לא היה לי כלום. הבדידות הפכה לחרדה ואמרתי לעצמי - בשביל מי אני עושה את זה בכלל? הרגשתי שהכול פייק וסובב סביב כסף". הימים האלה גרמו לו להגיע להחלטה: לקום ולחזור ארצה. "זה התבשל אצלי כמה זמן, אבל ההחלטה נפלה ברגע אחד. התקשרתי להודיע להם רק כשהייתי כבר בשדה התעופה, כי ידעתי שלא יתנו לי ללכת. שכרתי מישהו שמכר עבורי את כל הדברים שהיו לי שם. הרגשתי כאילו כוח עליון מציל אותי".
התגובות למהלך הפתאומי היו בהתאם. "אמרו לי שאני מטורף, אף אחד לא הבין איך אני עובר ממקום כזה ובורח – זה לא נתפס".
במקום לחזור לעולם המסעדנות התל אביבי, הוא חזר לאשדוד לתקופה קצרה, ניצל את הזמן לתחביב ישן - גלישה, התפנק עם האוכל המרוקאי של אמא וחשב על הצעד הבא שלו. "זה מאוד חסר לי. שם בהוליווד אין לך בסיס שמחזיר אותך למי שאתה. פה בישראל גם אם אתה מצליח - יש לך את השכונה, את המקום שבו גדלת, זה מאוד מוריד לקרקע".
את ההצעה לפתוח מסעדה בסרי לנקה קיבל במפתיע. "השותף שלי היום שלח לי הודעה בזמנו וסיפר לי שהוא חי בסרי לנקה, ידעתי רק שאנשים טסים לגלוש שם. הגעתי לכפר דייגים, אנשים עם טוקטוקים, עולם שלישי. דווקא שם הרגשתי שאני מתמלא, הרגשתי טוב, שזה המקום שלי".
יחד עם השותפים הם חיפשו לוקיישן למסעדה. בהתחלה חשבו להכין אוכל "קליל" לאנשים שמגיעים אחרי הגלישה, כמו שניצלים, אבל אביטל משך לכיוון יוקרתי יותר. "מצאנו בית אנגלי, שיפצנו אותו והסבנו למסעדה. שם המסעדה, 'סיטרה', פירושו 'אמנות' בשפה המקומית. אנחנו מגישים בעיקר דגים. הכי פארם-טו-טייבל שיש, הדגים יוצאים מהמים בשעה 17:00 ובשעה 19:00 הם על שולחנות הסועדים. הקהל ברובו אירופאי".
צירי הלידה היו אמנם קשים - "היינו צריכים להכשיר טבחים שלא הבינו מה אנחנו רוצים ובמקביל באותה התקופה היו שם פיגועים ואז גם הגיעה הקורונה", אבל היום אי אפשר כמעט להשיג במסעדה מקום והיא מועמדת ל-50 המסעדות הטובות ביותר באסיה.
בקיץ שעבר, כשהוא על הקו בין סרי לנקה לישראל, לקח על עצמו אתגר חדש: להיות השף של ויקי כריסטינה. מסעדה ותיקה במונחים התל אביביים (13 שנים) שמתהדרת במנות הטאפסים מהמטבח הספרדי. "כשהגעתי ראיתי עץ שקמה ענק שהוא בן מאות שנים, ציפורים מצייצות – איפה יש דברים כאלה בתל אביב? הרגשתי שזה בשבילי. זה היה המקום הראשון בחיי שלקחתי כשף שהוא לא חדש".
בדיוק כשרצה להביא את הטאץ' שלו, לשלב מהמטבח הים תיכוני והאסיאתי – פרצה המלחמה ושינתה עבור אביטל ועבור ענף המסעדנות הישראלי כולו את כיוון המפרש. "ה-7 באוקטובר תפס אותי עם כרטיס טיסה לסרי לנקה, לפתוח את העונה במסעדה", הוא משחזר, "כמו כולם ניסינו לעזור כמה שאפשר, בישלנו ותרמנו. אחרי כמה שבועות והרבה התלבטויות החלטנו אני והסו-שף שלי לטוס ולפתוח את 'סיטרה'".
מסעדה ישראלית במדינת אי שרבים מתושביה מוסלמים, היא הימור מורכב. "כשהגענו היו דגלי פלסטין והפגנות, אבל החלטנו לפתוח בכל זאת כדי לנסות ולחזור לשגרה, לבשל, לעשות ולנשום".
באותו הזמן מסעדת ויקי כריסטינה התל אביבית נסגרה. לפני כשבוע, אחרי חצי שנה של שערים סגורים, היא נפתחה מחדש. למרות השינויים שבחרו לעשות בקיץ שעבר, החליטו במסעדה לעדכן גרסה למצב הנוכחי – כשברקע עננת המלחמה. "לא שינינו קונספט, רצינו להנגיש יותר את מה שאני עושה ויוצר. עשינו שיפוץ ופתחנו את המסעדה לכיוון פארק המסילה. הולך להיות גם מטבח שף מגניב", מספר אביטל.
"אין תיירים ואנחנו בחודשים מבלבלים. רצינו להתאים את עצמנו – גם בתמחור וגם בחומרי הגלם כי עליות המחירים מטורפות. לאנשים אין את הכסף שהיה להם לפני. הם לא עבדו, הם יצאו מהבית ותרמו ושירתו במילואים, ועכשיו התפקיד שלנו זה לחשוב איך גם הם יוכלו לצאת וליהנות".
אז מה התוכנית?
"אנחנו הולכים על חומרי גלם מעולם הירקות, לתת לירק את הבמה. יש בתפריט דגים ופירות ים ובשר, אבל המחשבה היא על משהו פשוט יותר ובלי הרבה מניפולציות. חומר גלם הכי טוב שיש, טכניקה ודיוק – אבל תפריט שנוגע לכולם, פשוט ונגיש. אני רוצה שאנשים יוכלו לבוא לדייט או לארוחה משפחתית ושלא יצא להם חשבון של 800 שקל, לעשות קז'ואל-דיינינג".
אביטל מספר על הקשיים בפתיחת מסעדה מחדש אחרי חצי שנה. "כל הצוות התפוגג, כל סיבוב כזה של מכה שעולם המסעדנות חוטף, כמו הקורונה והמלחמה, זה צוות של מסעדה שהולך לחפש את עצמו במקומות אחרים. חזרנו לעבוד בידיים, 18 שעות של עבודה כדי להתחיל להפעיל את המסעדה, ולאט לאט מוצאים את הדרך. זה קשה אבל אנחנו אנשים שלא מוותרים ותהיה לנו עונה טובה. באנו לעשות טוב".
הבריזה שמגיעה מהחוף והעצים מסביב יוצרים אווירה נעימה. גם פתיחת הרכבת הקלה במקום ופארק המסילה מביאים רוח חדשה למתחם התחנה המנומנם. "המטרה שלנו היא שגם בן אדם שיצא מהרכבת הקלה אחרי יום עבודה, יבוא, יקח דרינק ושתי מנות - ויהנה".
איפה יותר קשה לנהל מסעדה?
"היום בארץ זה המצב הכי קשה שיכול להיות למסעדנים. על גבול הבלתי אפשרי. אבל אני חושב שתמיד קשה. כשלא קשה לך אתה לא דרוך, אתה מתחיל לדעוך ולהתנוון. בסופו של דבר אני אמן. זה כמו זמר שמספר על פרידה או צייר שעבר טראומה ומצייר משהו, אתה צריך את האתגר שעושים אותך טוב".
אתה חושב שנכשלת?
"לא. עוד לא", הוא צוחק. "אם אני נכנס למשהו ויש חשש שאכשל, אני הולך משם. אני בן 35 ומבחינתי אני רק בתחילת הדרך".
