כשבלוגרית הבישול חגית ביליה, המוכרת יותר כ"לייזה פאנלים", הייתה ילדה, היא הייתה נוסעת בשבתות לחיפה, כדי לאכול בבית פאפא-סימו ומאמא-סוליקה: סבתא וסבא מצד האבא, שעלו לארץ מקזבלנקה ב-1949.
"הדלת הייתה פתוחה לרווחה וריחות תבשילים עם המולת ילדים, גלי צחוק רועמים ובליל של שפות - צרפתית, מרוקאית ועברית, התיישבו לסעוד בשולחן צבעוני ומזמין", נזכרת חגית ביליה, "השפע זלג עד הצמידים הרועשים של הדודות, שקולן ירד ועלה בהתאמה והכל רעש וגעש והמה".
גם אחותה, הבמאית ואושיית האוכל שיר ביליה, נושאת זיכרונות טובים מאותן ארוחות. "בכל שבת, כל האחים הנשים והילדים היו סביב שולחן האוכל המפואר", היא נזכרת, "השולחן היה מפוצץ בתבשילים שהם הכישרון של סבתא: סלטים מבושלים, סלטים טריים, סיגרים, תבשילים, בשרים, קוסקוס, ריבות והרבה דברים על השולחן, שאחר כך בלילה הפך לשולחן הקלפים".
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
מה עוד אכלתן בבית הזה? בכל זאת, הוא הצמיח שתי אוהבות אוכל ומילים.
שיר: "אמא שלנו, שרה, נולדה בגרמניה לניצולת שואה מליטא ולאבא מגליציה ששירת בצבא הרוסי. גם הם עלו לארץ ב-1949. הם גרו בחיפה והאוכל בבית שלהם נשאר בתוך מגבלות המסורת המזרח אירופאי - אוכל פולני מונוכרומטי בהיר עם מרקמים של מדינות קרות, שיכול להחזיק מעמד הרבה זמן, ויכול לעבור טוב הקפאה: חמוצים, גפילטע פיש, פירוגלך (כיסונים במילוי תפוחי אדמה), מרק בורשט, מרק עוף והרבה תה".
לא נשמע יותר מדי מפתה.
חגית: "אחרי הביקור אצל הסבא וסבתא המרוקאים, אמא הייתה קופצת איתנו לצד שלה, האשכנזי, לדודה פולה, שהייתה סוג של סבתא. הבית שלה היה שקט, בלי ילדים ובלי ריחות חזקים ובלי דודים ודודות, בגלל המלחמה ההיא. ודודה פולה היתה מוציאה לנו מרק עם לוקשן אן קרפלך ואמא והיא היו מדברות בשקט עצבובי ביידיש".
ב-6/9 יבשלו חגית ושיר ביחד במסגרת הפרויקט "סיר של בית" של מרכז אסיף בתל אביב, סיר מבית אמא שיספר את הסיפור שלהן.
מה יהיה בסיר שלכן?
שיר: "קוסקוס עם קציצות דגים ומגש סלטים צבעוני ובריא, וגם טחינה ירוקה עם בטטות צלויות ובצל סגול כבוש. לא היה לנו מתכון של מאמא-סוליקה. סבתא לא לימדה אותנו לעשות את הקוסקוס עם קציצות הדגים. הזיכרון זה הטעם של האוכל שלה. בישלנו וניסינו, עד שמצאנו את הטעם כמו של סבתא".
איך מתחלקת העבודה ביניכן במטבח?
שיר: "במטבח שלנו אין חלוקת תפקידים - חגית ואני מבשלות יחד, עוזרות אחת לשנייה להגיע להכי טעים שאפשר וככה לומדות אחת מהשנייה ומגדילות את עצמנו".
האחיות ביליה גדלו לא רק על מטעמי הסבתות. גם בבית אמא הן ספגו השראה. "סלטים, סלטים, סלטים", כך מתמצתת שיר את המטבח של אמא, "שמביאה איתה את עולם התודעה הבריאותית ומשתמשת בשני מושגים: 'אתה זה מה שאתה אוכל' ו'המר הוא מתוק והמתוק הוא מר'. האוכל שלה מורכב מהמון סלטים, מרקים, ויטמינים ואוכל מקרוביוטי שמחמם את הגוף".
חגית: "אמא שלי היא מאסטרית סלטים וכריכים הכי טעימים בעולם. פעם אחד הבנים שלי, שהיה בן 11, טס לבקר את הוריי בפלורידה. בטיסה חזור, אמא הכינה לו כריכים לדרך הארוכה. כשפרקתי את הכבודה שלו מצאתי אוצר: שני כריכים שאמא שלי הכינה והיו חפונים בתוך התיק שלו. טרפתי אותם - איזה טעים, איזה געגוע איזה אוצר. יה ווארדי".
מסתבר שלחם מככב ברשימת ההעדפות הקולינריות של השתיים. "אני הכי אוהבת לחם טעים עם שכבה הגונה של חמאה, מעט מלח ים ופלפל שחור טחון. יש טעים מזה?", מתוודה חגית, "ואני סולדת מחלקי פנים של חיות: לא יכולה לאכול לשון, קורקבנים, אשכים, טחול, מח. סבתא שלי המרוקאית היתה תופרת טחול ממולא, תוך כדי שלשון פרה בצבע סגול מחכה לתורה ואני הייתי מסתכלת עליה בזעזוע. 'מה קרה נביבסק? זה מגעיל אותך, בגלל זה את כזאת אוויווה (רזה) מישכפרה", סבתא הייתה אומרת לי, תוך כדי שליקת מח. זה היה טראומתי. בחיים לא טעמתי ולא אטעם מח ולשון".
שיר מצידה אהבה לחם מחמצת טוב עם חמאה או עם שמן זית ומלח. "כיום אני מכינה מטבלים עם לחמים בריאים. נפלתי לאובססיה של הכנת לחמים ללא גלוטן, כדי שאגיע לטעם כמו של לחם עם גלוטן. לפרק האחרון של 'אוכל למחשבה', הסדרה התיעודית שבה הייתי במאית ועורכת תוכן, קראתי 'הכול נגמר בסנדוויץ', כי אין דבר יותר טעים מסנדוויץ".
עקרת הבית שתקועה בין הפאנלים לכביסה ולבישול
לכל אחת מהאחיות חגית (56) ושיר (53) ביליה יש ארבעה ילדים שגדלו על אוכל טעים ובריא. הדרך של חגית להפוך ל"לייזה פאנלים", המותג והאימפריה, הייתה ארוכה ומרתקת. במשך שנים רבות היא הייתה אשת טלוויזיה, שעבדה בנגה תקשורת. אחרי שילדה את דריה, בתה הרביעית, ובעקבות משבר גיל 40, היא החליטה שלא לשוב לעבודתה והתפרנסה מעבודות ייעוץ וקריאייטיב. בעלה גיא בהר, ממקימי האתר המנוח "סלונה", הציע לה לפתוח בלוג. כדי שלא יקשרו אותה לבעלה, חגית בחרה לכתוב תחת השם "לייזה פאנלים".
"זה שם עט שבחרתי על משקל לייזה מינלי", נזכרת חגית, "כי היא מסמלת עבורי את הנוצץ ואת הזוהר, את הרגליים והקול העוצמתי ואני עקרת הבית, שתקועה בין הפאנלים לכביסה ולבישול".
הפוסט הראשון פורסם ב-2011 והבלוג החל לצבור מעריצות ומעריצים והפך לאחד המצליחים בישראל. באיזשהו שלב החליטה חגית "לצאת מהארון" וחשפה שהיא זאת שניצבת מאחורי לייזה פאנלים.
מה מאפיין את האוכל שלך?
חגית: "האוכל שלי הוא בבואה שלי: הוא עמוק ושטוח ומתוק ומלוח ועשיר ודל וכבד וקל ובריא וג'אנק וחדשני ומפוברק ויצירתי ומסובך ורק מכאן וגם משם ושם ושם. והכי חשוב - הוא טעים ממש. אני אוהבת את הכימיה של המטבח, חשוב לי מאוד לקצר תהליכים, להבין איך מקלילים דברים מסובכים. אני שולטת בשפה המטבחית מגיל קטן ולכן אין בי טיפת פחד לנסות ולחפש. הבלוג שלי הוא הבית הוירטואלי שלי. אני רוצה שאנשים יפתחו את הדלת וירגישו נעים, טעים ומזמין".
מה סוד ההצלחה של "לייזה פאנלים"?
"אני מאוד מתחברת לאימרה שכדי להצליח בן יום, צריך עשר שנים של עבודה קשה, וזה מה שהיה אצלי לפחות".
מה המתכון הכי פופולרי שלך?
"אין לי מתכון מצליח אחד. יש כאלה שמיד הפכו להיט, חלקם התפיידו ויש כאלה שהתחילו מקרטע ותפסו תאוצה עם השנים. ויש הרבה ששינו לאנשים את התפיסה המטבחית ואלו הכי חשובים".
אפשר לעשות כסף מבלוגים?
"במשך עשר שנים סירבתי לכל מיני הצעות קטנות והתפרנסתי מעשייה בתחומים אחרים (בין היתר יצרה ופיתחה סדרות טלוויזיה כמו 'בית הכלבים' ו'זאת שלי', ספרי בישול וילדים – 'ספר מצחיק טעים', 'לג'ירפה נתפס הצוואר'. א"ק). ואז אחרי עשר שנים שבמהלכן אמרתי 'לא', סוף סוף הגיעו הצעות שוות וקיבלתי שכר לעמלי מ'שטראוס' ומ'פוקס הום'.
מדובר בחוזים טובים, ארוכי טווח עם אנשים שמדברים בשפה וערכים שאני מתחברת אליהם ואני איתם כבר שלוש שנים. אני לא מתפתה לקחת דברים אחרים שמציעים לי כי תפסת מרובה לא רק שלא תפסת, אלא פספסת. אני נשארת עם היוגרטים של דנונה שטראוס והכלים של פוקס הום. הם כיבדו אותי ואני מכבדת אותם".
לעומתה, אחותה שיר, בלוגרית בעברה, מתוודה: "אני בעיקר יודעת לבזבז כסף, פחות לעשות אותו, למרות שהכי בא לי עוד".
לבשל קציצות שמתאימות לכף היד הקטנה של פעוט
לאחרונה, קיבלה "לייזה פאנלים" בת ה-56 תואר נוסף - סבתא. "הפכתי לסבתא בשלט רחוק. יהלי הבן שלי חי באוסטרליה. הוא ואשתו לומדים שם. הוא הבטיח שבסיום הלימודים הם יחזרו, רק שהמצב המדיני מעיב ומעכב את שובם. אני 'חיילת בודדה' בארץ כבר למעלה מ-30 שנה - בת להורים שהיגרו לאמריקה, אחים שגרים באמריקה ועכשיו בן ונכד באוסטרליה. הסקייפ הוא ידידי הטוב ביותר. כל בוקר אני פותחת בשיחה עם אוסטרליה ומקנחת את היום עם אמריקה".
"לפני חודשיים, הבן שלי היה בארץ והם גרו אצלנו והרגשתי שוב חמולה חמה: הילדים ואני היינו מסוחררים מהנכד אסא בן השנה וחצי, אז שחררנו את הוריו ליהנות מהארץ ויהלי היה מסוחרר מהחברים ומהחופש. כל כך נהניתי לבשל שוב לקטנטנים קציצות קטנות, המותאמות לכף היד הקטנה של פעוט ומרקים ופסטות וסושי חביתושי – שזה חביתה מגולגלת עם גבינה וסלט, חתוכה כמו סושי שגם הגדולים ביקשו. היה כיף ותמיד קשה הפרידה, אבל אני כל כך מתורגלת. החלום שלי קטן מאוד, שכל שישי ושבת כל המשפחה תבוא לאכול והם יצאו עם קופסאות לכל השבוע".
האחות שיר, חיה כיום על הקו לוס-אנג'לס-יוון, וגם עימה הקשר נשמר הודות לסקייפ. שיר גדלה כילדת טבע שמטפסת על הרים, מחפשת חלזונות וגונבת תפוזים, ומצאה עצמה עוקרת לפלורידה יחד עם הוריה ואחיה הקטן, מוטי, בעוד חגית נשארה בארץ לשרת בצה"ל. שיר חשה בדידות ותלישות ושבה לשרת בצבא.
אחרי השחרור, היא למדה רפואה סינית והחלה לביים. את השחקן אלון אבוטבול היא הכירה בחוף הדולפינריום בתל-אביב וחודשיים אחר כך נכנסה להיריון, מבלי למסד את הזוגיות. במהלך השנים ביימה וערכה את תוכנית האוכל "אוכל למחשבה" של ערוץ 8, והולידה את הצמד והאימפריה אייל שני ושחר סגל. "'אוכל למחשבה' עבורי היה בית הספר הגדול", מספרת שיר, "למדתי שם אומץ, איך מתפרצים ופורצים את המסורת של אוכל, למדתי שאין חוקים ויש הרבה חוקים, אין ידיעה ויש מלא ידיעה.
"השילוב של כולנו היה מדויק, הייתי ביישנית ואת התוכנית עשיתי בהתבוננות בהם, ואז מחברת את העולם האסוציאטיבי שלי בחדרי העריכה, אחרי ששחר ראה פרק הוא סמך עלי, קיבלתי ביטחון מזה, ועשינו תוכנית מעולה. מאייל שני למדתי מלא, הוא גאון".
לפני 13 שנה, עקרה משפחת אבוטבול-ביליה ללוס-אנג'לס. לדבריה זה היה ביוזמתה ולא בגלל הקריירה של אלון. בסופו של דבר, אלון הצליח לפרוץ, כולל הופעה בסרט "עלייתו של האביר האפל" ותפקיד משמעותי בסדרה "שלג צח". "כשעברנו לאמריקה עם ארבעה ילדים, העולם היה זר ומנוכר והבדידות השתלטה על חיינו", מתוודה שיר. "ואז, חגית הציעה לי לכתוב טור על החיים והמעבר לאמריקה. כתבתי טור על החיים שלי ובסוף הוספתי מתכון. הטור היה מאוד אהוב. אני מבשלת דרך אסתטיקה של הצלחת - קודם אני רואה את הצלחת בדמיון ואז אני מבשלת אותה. כישרון בישול מגיע מלראות ולהתעניין כילד בתהליך של שינוי החומר, ולהגיע לצלחת צבעונית ונעימה בבטן".
מה אלון אוהב לאכול?
"אלון אוכל רוב הפעמים בעמידה. הוא אוהב פרוסת לחם מחמצת עם חצי חבילת שוקולד, תפוח פרוס, סטייק עם תרד מאודה וביצת עין".
עם הזמן, בחרה שיר להיפרד מהבלוג. "עברתי לסיפור אחר כמומחית להורות פרקטית-רוחנית דרך שולחן האוכל", היא מספרת. "שנים אני חוקרת, רואה וכותבת את המקום של המטבח ושולחן האוכל בחיינו, ובעיקר בתוך המשפחה. שיא האושר בחיים זה להיות יחד סביב שולחן אוכל מלא שפע וליהנות מכל רגע".
שיר כתבה ספר שמופץ גם בארה"ב בשם "מסביב לשולחן", שמפרט איך להגיע למפגש האושר הזה, מאיזה מקום מתחילים לבשל ואיך רוקמים מפגש שיחה נעים, מצחיק וטעים סביב השולחן וכולל גם מתכונים.
בריאיון שנערך לאחרונה עם אלון אבוטבול, הוא גילה שהוא ושיר "פרושים", כלומר - פרודים, אבל עדיין חיים יחד עם הילדים באותה כתובת. "זה מונח טוב, אכן פרשנו מהזוגיות", משתפת שיר. "פרשנו מהמותג הזה אבל אנחנו משפחה מאוד מחוברת. היינו ביחד 25 שנה, יש לנו ארבעה ילדים מדהימים ואי אפשר לפרק את זה, אז אנחנו פרושים".
חגית, בסיום אחד הפרקים של "לייזה פאנלים" כתבת "כך פיצחו שתי אחיות את השיטה", למה הכוונה?
חגית: "הזיכרון החזק שלי מהילדות הוא שאמא שלי הייתה פורשת לשלאפשטונדה ואחותי ואני היינו נכנסות למטבח – סכינים, להבות, שמן רותח, תנור, והכול היה מותר. היינו בנות שבע וחמש ומזה רק התמקצענו ופיצחנו את המטבח".
שיר: "הדרך לתוצאה הכי טובה של מתכון או מאכל היא בדרך כלל לא לבד. תמיד כשעובדים יחד במטבח אפשר לפצח את השיטה ולתמוך במה שהאחרת מביאה. פעם התחבאתי, אבל היום אני יודעת שאני טובה".
ב-6/9 החל מ-12:00 חגית ושיר ביליה יבשלו יחד במסגרת הפרויקט "סיר של בית" במתחם הקולינרי של "אסיף", לילנבלום 28 תל אביב
