היא פוטרה בקורונה מהמסעדה שבה היא עבדה במשך ארבע שנים, וזכרה את הדרך שעברה עד שהגיעה לידיים המחבקות שמצאה שם, אחרי שלא הצליחה למצוא עבודה באף מקום אחר. אבל היא לא נתנה לשום מכשול שפגשה בדרך - והיא פגשה לא מעט כאלה - לשנות לה את התוכניות, ובשנה שחלפה מאז הפיטורים היא הצליחה להרים בעצמה עסק למכירת אוכל ועוגיות מהבית. ככה זה כשאת ילד סקרן שלא זז לאמא ולסבתא מהמטבח.
בסיפור של אליס אביחזר יש את כל הקלישאות יחד - היא נולדה לפני 39 שנים באופקים בשם אליאב, למשפחה מרוקאית שומרת מסורת למשפחה בת שבעה ילדים. בתעודת הזהות היא בכלל מופיעה בשם אלינור, אבל כולם קוראים לה אליס או אליסיה. הסיפור שלה בקלות יכול היה להיות אחרת, אלמלא אלמנטים נוספים כמו משפחה תומכת ונחישות שהצליחו להיכנס למשוואה ולסלול לה את הדרך לחיים אחרים. ועכשיו, היא על הגל וזו לא רק המטבוחה החריפה שמלטפת את הכריך שניצל שהיא מכינה בימי שישי, אלא כל החבילה יחד.
אופקים היא עיר שידעה מעברות ותושביה ידעו מחסור. רוב התושבים הראשונים היו עולים חדשים מצפון אפריקה, וכך גם הוריה של אביחזר, שעלו לארץ ממרוקו. בילדותה היא חוותה חרמות והקנטות ובכיתה ט' כבר פרשה מהלימודים. היא התגייסה לצבא כגבר, אך לא שרדה שם הרבה, ואחרי חצי שנה שבה שהייתה עריקה, שוחררה מהצבא אחרי מקרה התעללות שחוותה.
"גדלתי בבית מסורתי באופקים", היא מספרת, "תמיד היה לנו שפע של אוכל בבית, בהגזמה. אמא וסבתא היו מבשלות, ותמיד הייתי נכנסת איתן למטבח. הן אף פעם לא אמרו לי לא. בגיל 11 כבר הייתי מבשלת יחד עם אמא. בחינות ובאירועים משפחתיים - ואנחנו משפחה מרוקאית אז תמיד היו שמחות - הייתי מגלגלת את העוגיות המרוקאית, ולכל עבודה במטבח הייתי נדחפת. בגיל תשע אפיתי לאימא שלי עוגה, לקחתי מתכון מהשכנה וכשאימא חזרה הביתה העוגה הייתה מוכנה. התשוקה לבישול תמיד הייתה שם".
בגיל 30, אחרי שעבדה בברים בתל אביב והתפרנסה ממופעי דראג, היא החליטה ללמוד בישול במכללת השף. אחרי זה היא למדה קונדיטוריה בבישולים וגם בפריז. "לא חשבתי ללמוד קונדיטוריה", היא מודה, "אבל היה לי מדהים, פתאום בלימודי הקונדיטוריה קיבלתי ציונים טובים, כאלה שבתיכון לא קיבלתי. בשבילי זה היה משמעותי כי הפסקתי ללמוד בגיל צעיר ואף פעם לא היו לי ציונים טובים".
כשהיא מצויידת בידע הזה שלא יסולא בפז, היא יוצאת אל העולם ומתחילה לחפש עבודה במטבחים של מסעדות, אבל הדלתות נטרקות בפניה בזו אחר זו, עד שהיא מגיעה למסעדת הסושייאל קלאב בתל אביב ושם מתקבלת לעבודה. "אני לא מציגה את עצמי כטרנסית באף ריאיון עבודה", היא אומרת, "חצי שנה חיפשתי עבודה ולא מצאתי. היה לי קשה אבל עדיין יותר קל מלטרנסיות אחרות כי קשה לזהות שאני טרנסית. הייתי מגיעה לראיון עבודה וישר הייתי נתקפת חוסר ביטחון כי מיד הבנתי שהם לא יודעים שאני טרנסית, אבל הם כן מבינים שמשהו שונה אצלי, פתאום היחס שלהם אלי היה שונה ואז הייתי מרגישה חוסר נוחות. הייתי מעדיפה שהם כבר יידעו ונעבור את השלב הזה ושיתנהגו אלי רגיל. בתחושה שלי לא חזרו אלי מרוב הריאיונות בגלל שאני טרנסית".
ואז מצאת, וגם נשארת שם לא מעט זמן.
"מתחילת השינוי שלי, כשעוד למדתי להכיר את עצמי למדתי להכיר גם את המבט של האחר. אצל גברים אני במיוחד מזהה את הרגע שהם מבינים שמשהו אצלי שונה, לפי שפת הגוף שלהם והמבט שמשתנה. אני חושבת שזה קצת מבהיל אותם כי הם רואים אישה ואז פתאום משהו לא ברור. מנהל נחמד בסושייאל קלאב לקח אותי לעבודה, ורק חודשיים אחרי שעבדנו יחד במטבח יום יום, הוא הבין שאני טרנסית".
ואז הגיעה הקורונה.
"אחרי ארבע שנים פיטרו אותי בקורונה. הייתי מדוכאת והיה לי משעמם. יום אחד הכנתי לחברה שלי קציצות דגים והיא אמרה לי שאני חייבת להתחיל עוד השבוע למכור אוכל מהבית, וכך קרה. היא עשתה לי לוגו ופרסמה פוסט באינסטגרם שלה והתחילו לנהור הזמנות. העסק התחיל לרוץ. כבר ביום הראשון התחלתי למכור ב-11:00 ובשעה 19:00 עוד הגיעו לקוחות. מכרתי 150 מנות במטבח קטנטן שהיה לי, הייתי מבשלת, אופה, אורזת וגם מנקה - הכל בעצמי. ככה זה היה גם בשבוע אחרי.
"בהמשך הוספתי גם עוגיות מרוקאיות וכריך מיוחד שאני מוכרת רק בשישי - זה כריך שניצל בלחמנייה שאני אופה בעצמי. זאת לחמניית בית מרוקאית ממולאת במטבוחה שמתבשלת הרבה שעות על האש ושניצל. כל יום שישי אני קולפת ביד 50-100 קילוגרם עגבניות. אף טיפה מקופסת שימורים לא נכנסת למטבוחה שלי. כשהתחלתי למכור את הכריך הזה התחילו לנהור עוד ועוד הזמנות. בחג האחרון הכנתי 200 מנות למשפחות, הגעתי לערב חג שלנו מפורקת. רק עכשיו יש לי עוזרת שאורזת, מנקה ומדביקה מדבקות".
איך זה להיות טרנסית בעולם גברי של המטבח?
"בעולם המטבח והבישול אני לא מכירה עוד טרנסיות. כשניצחתי את הפחד מחיפוש עבודה ומרגע לרגע ומשבוע לשבוע כשעבדתי בסושייאל קלאב, הפכתי יותר ויותר למי שאני. ברגע שהתחלתי לעבוד בסושייאל קלאב אני מרגישה שברגע שניצחתי את הפחד מחיפוש עבודה, ומרגע לרגע ומשבוע לשבוע הפחד ירד והפכתי ליותר אני. בסושייאל קלאב חיבקו אותי, כולם אהבו אותי ונהינו משפחה גדולה. התחלתי שם בתור קונדיטורית ואחרי חצי שנה כבר ניהלתי את הקונדיטוריה ועושה סרוויסים. הייתי עושה 14 שעות משמרת ואחרי זה חוזרת הבית ומוכרת עוגיות".
ומה עשתה החשיפה במשחקי השף?
"אחרי התוכנית קיבלתי רק תגובות מדהימות. עבדתי במשך שמונה חודשים במסעדה טאיו בבת ים והייתי נוסעת לשם בקו 25. באוטובוס הייתי מקבלת הרבה פידבקים חיוביים, בעיקר מנשים. לגברים פחות נוח לפנות אלי. בערב שבו שידרו את האודישן שלי אחד השכנים צעק לי מהחלון: 'שכנה שלי, אלופה!', הוא לא ידע שאני טרנסית. יש הרבה טרנסיות שכותבות לי הודעות שהן גאות בי, מסתכלות על הדרך שלי וכיף להן לראות אותי".
היציאה מאופקים
אבל לא תמיד הכל היה כל כך ורוד. בגיל 15 היא כבר הרגישה שממש לא נוח לה במקום שבו היא נמצאת. היא הכירה בחור גיי מתל אביב, הייתה נוסעת איתו לבלות בעיר הגדולה והתחילה לעבוד בבר. שלוש פעמים בשבוע היא הייתה נוסעת מאופקים לתל אביב - ובחזרה. אז, כבר כראו לה אליסיה בתל אביב, אבל כשהיא הייתה חוזרת הביתה לאופקים עדיין קראו לה אליאב. "תמיד נראיתי כמו אישה, אבל פתאום התחלתי להבין את החיים", היא נזכרת, "כשראיתי לראשונה את דנה אינטרנשיונל הייתי בהלם, לא חשבתי שדבר כזה יכול להיות ושבכלל אפשר לעשות כזה שינוי. בעל הבר שעבדתי בו לקח אותי תחת חסותו, הייתי אז בת 16. מאוד רציתי לעשות דראג, כי חיפשתי תירוץ להיות אישה. את מופע הדראג הראשון שלי עשיתי בגיל 17, והרגשתי שם הכי אני. הכל התחבר לי טוב. פתאום הייתי מי שאני והרגשתי מה זה להיות אישה ולא רק בפנטזיה".
בגיל 18, אחרי שכבר שנה וחצי אביחזר עושה דראג ועובדת בבר הגיע תאריך הגיוס שלה לצה"ל - כגבר. "רציתי להתגייס לצבא כי רציתי שאמא שלי תתגאה בי. היה לי שיער ארוך ולפני הגיוס קיצרתי אותו והיה בכי גדול. כבר בטירונות הבנתי שזה לא בשבילי, בפעם הראשונה שנתנו לי להקיף את המגרש, נפלתי. שלחו אותי לרופא ואמרתי לו שאני לוקחת הורמונים וקשה לי, ושבועיים אחרי זה לקחתי טרמפ לתל אביב וככה הייתי עריקה במשך חצי שנה".
4 צפייה בגלריה
אליס אביחזר: "זכיתי במשפחה פתוחה מאוד שמקבלת את כולם בלי יוצא מן הכלל"
(צילום: שירן כהן שי)
אבל יום אחד כשבמקרה הגיעה לביקור אצל ההורים באופקים, הגיעה לשם משטרה צבאית ועצרה אותה. מכאן, מתחיל מה שהיא קוראת לו "הטראומה של החיים שלי". כשהיא מספרת את הסיפור, היא חוזרת לרגעים לטראומה אבל היא נחושה להוכיח איך למרות הכל - היא ניצחה את התופת.
"אחרי המעצר הייתי שלושה ימים בכלא. בדרך למשפט לקחו אותי בזינזנה יחד עם עוד שלושה עצורים שהיו אמורים גם הם לעלות למשפט. בזינזנה הם התחילו ללעוג לי. אחד מהם נתן לי כאפה בראש, אחד מהם ירק עלי והשלישי כיבה עלי סיגרה. צעקתי לנהג לעזרה אבל הנהג לא שמע אותי. אחד מהם הושיב אותי והטיל עלי את מימיו. הרגשתי שחרב עלי עולמי. אין השפלה כזאת. ולמה, בגלל מי שאני? בסוף לא נשפטתי ושיחררו אותי למחרת מהצבא".
המתעללים נענשו?
"אני מתה היום לדעת מי אלה אבל אני לא זוכרת את האנשים האלה, אני זוכרת רק דמויות מעורפלות וצללים. לא זוכרת איך הם נראו, מעולם גם לא ניסיתי לברר. הטראומה הזאת לא עוברת לי, אבל היום אני כבר במקום אחר. כשהשתחררתי מהצבא הרגשתי חירות. היום אני מתנדבת בפרויקט גילה להעצמה טרנסית, ועוזרת לנערות צעירות שנמצאות בשלבים הראשונים של ההתאמה המגדרית שלהן. הן חוות קשיים במציאת עבודה ויש להן חוסר ביטחון עם הגוף שלהן. יש להן הרבה מה לקחת ממני וללמוד. למרות הכל אני עמדתי על הרגליים ולא ויתרתי על עצמי ועל החלומות שלי".
ואיך המשפחה קיבלה את ההתאמה המגדרית שעשית?
"זה תמיד היה שם, כבר בגיל 6 הייתי הייתי מדברת לעצמי בלשון נקבה, ובכל אירוע אני הייתי הרקדנית בטן של המשפחה. זכיתי במשפחה פתוחה מאוד שמקבלת את כולם בלי יוצא מן הכלל. זו מתנה, כי אני שומעת סיפורים על משפחות אחרות ואני יודעת שבתוך העולם של הטרנסיות זה לא תמיד ככה, אז זה לא מובן מאליו. כל המשפחה המורחבת מאשדוד ומאופקים קיבלה את זה, אף אחד מעולם לא אמר לי דברים לא במקום. כשסיפרתי לאמא שאני רוצה לעשות ניתוח חזה היא אמרה לי מזל טוב ושאגיע ישר אליה אחרי הניתוח כי היא רוצה לטפל בי".
איך החיים שלך היום?
"לא האמנתי לפני 20 שנה שאנשים יקנו ממני אוכל כי הרגשתי מוזר ושונה ולא ידעו איך לאכול אותי. לא ידעתי שאני אתפרנס ואחייה מזה. זה קרה ביום שהתחלתי להאמין בעצמי, זה המון עבודה עצמית. מילדות אני אומרת תפילות של גברים, היום אני אומרת תפילות של נשים. זה קרה ביום שקיבלתי את עצמי ממש, כי עד לפני עשר שנים עוד הייתי קוראת קטעים בתפילה של גברים, כי לזה אני רגילה. אצלנו בבית שומרים שבת ואוכלים כשר, ועד היום אני שומרת 6 שעות בין בשר לחלב. אני מתפללת תפילת בוקר ובלילה שמע ישראל. אני עושה קידוש בשישי והבדלה בשבת - אני עושה את זה לעצמי, אין לי בעל שיעשה את זה".
מה המסר שלך?
"להאמין בעצמך. בכל אחד ואחת יש כישרון וכל אחד צריך לזהות למה הוא מתחבר ולעוף עליו. זה בדיוק שעשיתי. ברגע שהשלמתי עם עצמי במאה אחוז ועם מי שאני כבר לא היה לי את חוסר ביטחון. בשנה הראשונה בלימודי בישול התביישתי לשאול שאלות כי לא רציתי שישמעו את הקול שלי ויבינו שאני טרנסית. איבדתי הרבה ידע בגלל זה, אבל כשלמדתי קונדיטוריה כבר שאלתי הכל והורדתי מעצמי את המחסום. ואז כשקיבלתי את עצמי ראיתי שלאחרים היה קל יותר לקבל אותי. כבר לא היה עניין אותי שיידעו או שלא יידעו".
