קלוז אפ: המסעדנית מווייטנאם
(צילום: ירון שרון)
מי לא זוכר את האגרול ששוחה בתוך רוטב אדום זרחני, מנות הבשר או נגיסי העוף במרינדת סויה על צלחות ענק של אורז מוקפץ או בננה מטוגנת שהיו מנות הדגל במבול המסעדות הסיניות ששטף את הארץ בתחילת שנות ה-80? אלה היו טעמים אסיאתיים חזקים, שיטות בישול שלא היו נהוגות במטבח המקומי כמו אידוי או הקפצה על ווק, שהביאו לראשונה טעימות של המזרח הרחוק היישר לחיך הישראלי.
בסוף שנות ה-70 השף ישראל אהרוני חזר מהמזרח הרחוק ופתח את מסעדת ין-ינג בשדרות רוטשילד בתל אביב, ואחריה מסעדה סינית נוספת בגן העיר שנקראה טאי-צ'י. צמוד למסעדה בגן העיר הייתה גם מכולת סינית, שם אפשר היה להשיג חומרי גלם נדירים, כאלה שהיום נמצאים בכל מחלקה אסייתית כמעט בכל סופרמרקט או מכולת בארץ.
סי פונג: "אנשים התחילו לטייל במזרח ולמדו להכיר מנות נוספות חוץ מעוף חמוץ מתוק ועוף עם קשיו. פעם כל מי שידע להכין את שתי המנות האלה יכול היה לפתוח מסעדה"
אז הכל התחיל - ונכון, כאן קראו לזה "אוכל סיני", למרות שהוא לא היה סיני במקור או במהות, פשוט זה מה שהכירו ומתוך אקט שיווקי קראו לו כך. סין הקומוניסטית לא הייתה אז פתוחה לעולם המערבי, והאוכל הסיני הותאם להעדפות הקהל (או ל"חיך הישראלי") - פחות חריף, הרבה חמוץ מתוק. זה היה אוכל שסינים לא בטוח היו מזהים אותו ככזה.
אבל לא במקרה כל זה קרה: כ-600 פליטים מוייטנאם הגיעו בישראל בסוף שנות ה-70 - הקבוצה הראשונה הגיעה ב-1979- וקבוצות נוספות הגיעו ב-1977. אותן משפחות נקלטו בארץ והיו צריכות גם להתפרנס ולהתקיים בעצמן.
"היו אנשים שלא שרדו את המסע הזה, אני זוכרת זקן אחד וכמה תינוקות שנפטרו. השכבנו את הגופות שלהם על מזרונים ושלחנו אותם אל תוך הים"
ואז, כמו פטריות שיטאקי הן צצו מצפון עד דרום: המסעדות הסיניות - באשקלון, בת ים, חולון, תל אביב וחיפה, והן הפכו לבילוי המשפחתי המועדף על ישראלים, כשהן דוחקות במד הפופולאריות את האוכל האיטלקי והמסעדות המזרחיות.
אז, בתחילת האייטיז, מאות אלפי וייטנאמים שנחשדו בשיתוף פעולה עם המערב ובעיקר עם ארה"ב, נשלחו למחנות שם עברו, על פי העדויות, שטיפות מוח ועינויים. אבל היו גם כאלה שניסו להימלט למדינות אחרות, בתקווה לקבל מעמד וסיוע הומניטרי. מה שהתחיל כמחווה של ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, שהסכים להעניק מקלט לעשרות פליטים שנאספו על ידי אוניית משא ישראלית בשם צים סידני, אחרי שאף מדינה אחרת לא הסכימה לקבל אותם, הפך בהמשך לקליטה הומניטרית של כ-200 משפחות שברחו מהמדינה המשוסעת, מתוך ההצהרה כי העם היהודי שעבר את תלאות השואה לא יכול להישאר אדיש לסבלם. בארץ הם הועברו למרכזי קליטה באופקים, בשדרות ובעפולה, וקיבלו אזרחות ישראלית.
הישראלים למדו לאכול שרימפס
אחת מהמסעדות האלו שהוקמו כאן בארץ היא מסעדת יאן יאן (או בשמה הקודם סין סין) שנפתחה בעיר התחתית בחיפה לפני 40 שנה. סי פונג, בעלת המקום, ממשיכה את דרכם של הוריה קין ופונג וונג, שהקימו את המסעדה. יחד איתה במסעדה נמצא גם בעלה, וין פונג, שהיה אף הוא פליט על אותה אוניה עליה נמלטו מוייטנאם.
המשפחה הגיעה לישראל אחרי מסע נדודים ארוך חוצה ימים, וכשהגיעו חיפשו דרך להתאקלם בנוף הלבנטיני, בשביל שיוכלו להתפרנס ולהשתקע. בהיעדר שפה ותרבות, הפתרון היה הנגשת האוכל האסיאתי לקהל הישראלי הסקרן.
במהלך השנים המסעדה שינתה את שמה, החליפה לוקיישן (לרחוב סמוך), והצליחה לשמור על הציביון האותנטי. היום המסעדה נמצאת כבר 13 שנים בחלל גדול ורחב בסמטת אבן הסמוכה לאזור הנמל בחיפה. העיצוב של המקום סיני - מהמפית ועד התמונות על הקיר: גווני האדום שולטים, עם מפות שולחן מהודרות, רהיטי במבוק ועץ, אגרטלי פורצלן סיניים לצד צנצנת גדולה בכניסה ובתוכה איך לא - עוגיות מזל.
"הגישה לאוכל הסיני בישראל השתנתה לטובה", מסבירה פונג, שהצטרפה למסעדה של הוריה כבר בפתיחה, עד שקיבלה את מושכות הניהול. "עם הזמן אנשים התחילו לטייל במזרח, ולמדו להכיר מנות נוספות חוץ מעוף חמוץ מתוק ועוף עם קשיו. פעם כל מי שידע להכין את שתי המנות האלה יכול היה לפתוח מסעדה. היום אנשים מכירים את המקור ולא צריך להסביר, למשל הדג המאודה שלנו הוא אותנטי סיני והמון אנשים מגיעים בעקבותיו".
היו מנות שהייתם צריכים לעשות התאמה לרצונות של הלקוחות?
"בחלק מהמנות כן. בישראל אוהבים מטוגן, אבל אנחנו פחות. אם כבר מטגנים אז עושים את זה עם קורנפלור שזה עדין יותר וללא גלוטן. בוייטנאם כשאכלנו את הרוטב החמוץ מתוק הוא היה יותר כתום, כשאנחנו מנסים לשנות הלקוחות ישר שואלים - למה זה לא אדום? הקושי העיקרי פעם היה להשיג חומרי גלם, לא היו למשל פטריות שיטאקי, שמן סומסום, תערובת חמשת התבלינים (אניס, ציפורן, קינמון, פלפל סצ'ואן וזרעי שומר טחונים, קנ"ו), אז ייבאנו או אמרנו לדודים לשלוח מחו"ל, נבטים גידלנו לבד, טופו. בהקשר הזה נהיה הרבה יותר קל".
איך הגיבו לפני ארבעה עשורים להגשה של אוכל לא כשר לעומת היום?
"ישראליים נהיו פתוחים יותר לשרימפס, אבל את המנות של החזיר אוכלים יותר סינים. המראה של הרגליים של החזיר והעובדה שצריך לאכול את זה בידיים, לא תמיד נוחים לישראלים".
צרחות ובכי של מבוגרים וילדים
עד שנת 1975 פונג ומשפחתה חיו בסייגון ברווחה כלכלית. המוצא המשפחתי היה סיני, משם הגיע הדור של הסבים והסבתות שהשתקע בדרום וייאטנם ונחשב אליטה מקומית. את פרנסתם הם מצאו בעסק גדול ומצליח לתבלינים, סירופים וצבעי מאכל. כשהעיר נכבשה, החל בחסות הקומוניזם מסע רדיפה אחרי העשירים.
מהפסנתר היא נאלצה להיפרד לטובת הכנסיה, רגע לפני שהשלטונות שמו ידם על הרכוש. המרחב הציבורי הפך ללא בטוח וכך גם המרחב האישי כשחוקקו איסורים רבים על חופש המחשבה והפעולה. לצד זה היו גם הלשנות על אזרחים שנשלחו למחנות חינוך מחדש על פי הדוקטרינה הסוציאליסטית.
אבל לילה אחד כל עולמה של פונג השתנה: כשהייתה בת 15, הגיע רכב באישון ליל שלקח את כל המשפחה, ביוזמת אביה, למקום מחבוא, וממנו לסירות שמילטו אותם לאוניית מסע שהפליגה אל הלא נודע, כשעל סיפונה מאות אנשים בצפיפות רבה.
"לא יכולנו לזוז, כל הזמן עמדנו ולא הייתה אפשרות אפילו ליישר את הרגל", היא נזכרת. "איפה שנתקעת שם נשארת. סבלנו מקור והקאות. לא ישנו, הגלים נשברו עלינו כל הלילה ובבוקר התייבשנו מהשמש. האחיות הקטנות שלי בכו, ומסביב היו ללא הפסקה צרחות ובכי של מבוגרים וילדים. זה היה בחודש דצמבר, והיינו אמורים להפליג להונג קונג, אבל הים היה סוער ולא הצלחנו להתמודד עם הגלים. הספינה שינתה כיוון למלזיה, והגענו לכל מיני איים ששם פשוט אף אחד לא רצה אותנו".
מה היו התנאים על האונייה?
"לא היה אוכל. אמא שלי הייתה חכמה וייבשה בבית סוכר עם לימון והכניסה לשקית, אז כשהיינו רעבים שמנו את זה בפה ומצצנו את זה כמו סוכריה. אחותי הקטנה בכתה כל הזמן מרעב, היא כמעט גססה. במקור זו הייתה אוניית קמח, אז כל הירכתיים היו מלאים בתולעים. לא יכולנו להתקלח, לא יכולנו ללכת לשירותים ואם היה לנו פיפי אז כל אחד היה מחזיק את השני ועושה, זה היה זוועה. היו אנשים שלא שרדו את המסע הזה, אני זוכרת זקן אחד וכמה תינוקות שנפטרו. השכבנו את הגופות שלהם על מזרונים ושלחנו אותם אל תוך הים".
בסוף, אחרי כמעט חודשיים של טלטלות, כששערי מדינות נוספות בעולם המשיכו להיסגר בפניהם, הגיעה האונייה בערב הכריסמס לאזור המים הטריטוריאלים של הפיליפינים, ללא דלק וללא אפשרות להמשיך. בשלב הזה האו"ם החליט סוף סוף להתערב, וכמחווה הומניטרית לרגל חג המולד, מדינות העולם, וביניהן ישראל, הסכימו לקבל אליהן קבוצות פליטים.
כך מצאה את עצמה פונג יחד עם הוריה ואחיותיה עם כובעי טמבל על הראש ודגלי כחול לבן ביד בדרכם לעפולה, שם הוחלט לשכן אותם. בשנים הראשונות האם עבדה במפעל תפירה והאב במפעל פוליאסטר, וכעבור חמש שנים הם פתחו את המסעדה בחיפה. "אוכל זה תרבות. כשיש למשל מפגש משפחתי עושים ארוחה וכל המפגש סביב זה. כל אחד הביא את האוכל שהכיר מהבית והפך את זה לידע משפחתי של מסעדנות ומקור פרנסה", היא מסבירה.
כששמעת על הפליטים שהגיעו לאחרונה מאוקראינה מה עבר לך בראש?
"זו ברכה להגיע לישראל, כי הם לא ירגישו מיעוט. כאן הם יוכלו להרגיש בבית, אבל צריך לתמוך בהם ולתת להם עזרה ואפשרות פרנסה. להיות פליט זה לא קל, אבל היום פחות בולט השוני, כי יש הרבה אנשים מגוונים בעולם. זה לא כמו פעם, היום העולם קטן. אני מקווה בשבילם שיצליחו".
חלק מהקליטה שלך באה לידי ביטוי בגידול דור צברים, ישראלים לכל דבר.
"נכון, בעלי עדיין לא יודע עברית אבל לילדים חוץ מהשמות הסיניים יש גם שמות ישראלים: יותם, נועה ומתן. הילדים מרגישים שהם ממש שייכים לפה, יותם היה קצין בתותחנים, נועה הייתה תצפיתנית ומתן היה חובש ולוחם בצנחנים וסיים לפני חצי שנה. הם אוהבים את הארץ, וכשהם יוצאים לאכול הם לא רוצים אוכל סיני כי זה מה שאוכלים בבית, אבל אם תתני להם לבחור בין פלאפל לדים סאם הם יעדיפו דים סאם. זה כנראה חלק מה-DNA שלהם".
צפו בריאיון בסרטון בראש הכתבה
