כשיואל דרקסלר פגש את אבי סינקלר, זו הייתה פגישה בין אברך בן 29 שהיה חונך בישיבה לנוער בסיכון, לבין חניך בישיבה, בן 18, שהתאים בדיוק להגדרה. סינקלר, בן למשפחה חרדית מירושלים, שאביו הוא רב בישיבת אור שמח, לא הצליח להישאר באף מסגרת מגיל 14, והסתובב בין השאר עם נערים בחבורות רחוב.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
שניהם לא העלו על דעתם ש־11 שנים מאוחר יותר הם יחלקו את אחד ההישגים הגדולים שבה זכתה פיצרייה בישראל: במאי השנה נכנסו שתי הפיצריות שהקימו בירושלים למקום ה־38 ברשימת 50 הפיצריות הטובות ביותר באזור אסיה והפסיפיק של המגזין האיטלקי הנחשב "50 טופ פיצה" – המישלן של הפיצה. שתי הפיצריות, ששמן "לה פיאדרה", כשרות למהדרין.
אנחנו נפגשים כדי ללמוד קצת על ההצלחה הקולינרית והעסקית של הצמד הבלתי אפשרי, שהיום, אם להאמין לתוכניות ולחיזורים אחריהם, עומד על סף פריצה והתרחבות בארץ ובחו"ל. יואל (40), אב לשבעה והשמיני/ת בדרך, נראה כמי שקפץ מה"כולל" לשיחת אגב בהפסקת הצהריים. אבי (29), לעומתו, בשיער מתולתל וחולצת טריקו אפורה, וללא כיפה. הוא מגדיר עצמו כשומר תורה בדרכו. למרות הבדלי הגיל וההופעה החיצונית, מורגשת הרמוניה ביניהם.
יואל דרקסלר: "בסוף החודש הרבה כסף מהעסק שלנו ילך למע"מ, ארנונה, מס הכנסה. אנחנו מפרנסים 40 עובדים, אף אחד מהם לא חרדי. כשנגדל על פי התוכניות, יוכפל מספר העובדים שלנו"
יואל, איך היית מגיב לו היו מספרים לך כשפגשת את אבי שהיו שותפים ותזכו יחד בהישג המכובד?
"זה היה נראה לי דמיוני לחלוטין. התחלנו באפס. לאבי לא היה שום ניסיון מקצועי במטבחים, אני מעולם לא ניהלתי עסק רציני, לא העסקתי עובדים. החנות הראשונה ששכרנו עמדה ריקה חצי שנה לפני ששכרנו אותה, ולפני כן התחלפו בה שוכרים, וכולם אמרו שזה מקום בלי מזל. היו לנו את כל הסיכויים להיכשל. אבל אני מאוד האמנתי בו ובמוצר, למרות שכאשר נפגשנו לא הפריד הרבה בינו ובין בית סוהר. הוא לא היה במוסדות מסודרים, היה מחובר להמון חבר'ה בעייתיים".
איך נודע לכם על הזכייה?
אבי: "בפורים צילצל אליי מנהל המסעדה שלנו והודיע לי שמישהו שדיבר אנגלית במבטא איטלקי השאיר הודעה שנחזור אליו. חשבתי שמדובר בסוג של בדיחה לפורים והתעלמתי. אחרי שבוע שלח הודעה נוספת. כשהתקשרתי התברר שמדובר בנציג של המגזין האיטלקי, אמר שאנחנו מוזמנים לטוקיו לטקס הענקת התעודה ב־30 במאי, והבהיר שהחל מרגע שיחתנו אנחנו מחויבים בשמירת סודיות".
כדי להשתתף בטקס נאלץ אבי לוותר על השתתפות בחתונת אחותו בירושלים ("ראיתי את החופה בזום"). יש מי שאומר שמדובר בסך הכל ברשימת 50 הפיצריות הטובות באסיה – לא באירופה או צפון אמריקה.
השניים מחייכים. "אסיה של היום בקולינריה היא לא מה שהייתה. היא לא פחות חשובה מאירופה. יפן, סין, אוסטרליה, ניו־זילנד, סינגפור – מדובר במאות אלפי ואולי מיליוני פיצריות. ולא רע לקבל חותמת שאתה אחד מ־50 הטובות מביניהן".
הפקה לאלטון ג'ון
הוריו של אבי, יליד שכונת ארזי הבירה בירושלים, הם חוזרים בתשובה. "אבא עלה ב־1987 מאנגליה. קראו לו אז ג'ון סינקלר, ומאחוריו הייתה קריירה ארוכה בעולם המוזיקה. הוא הקים אולפן הקלטות בבריטניה, אלטון ג'ון ורובי וויליאמס היו בין אלו שהקליטו אצלו, הוא היה גם מפיק מוזיקלי מצליח, בין השאר של סרט הקאלט 'מופע האימים של רוקי', הפיק את האלבומים הראשונים של להקת פורינר ("נוכרי"), הרוויח כסף רב, והתחיל לשאול את עצמו אם זה הכל בחיים. ספר בשם 'The Shell' שקרא, על יהודי שחוזר למקורותיו, נתן לו השראה ללמוד יהדות.
"בארץ הוא הוסמך לרבנות. גם אמי, שהגיעה מבואנוס־איירס ולא ידעה דבר על יהדות פרט לעובדה שהיא יהודייה, חזרה כאן בתשובה. הם נישאו, ושניהם מרצים עד היום על יהדות בארץ ובעולם. אנחנו עשרה ילדים, שני בנים ושמונה בנות, ארבע מהן נשואות. אחי ושניים מהגיסים הם אברכים, שניים עובדים. אבא, בן 74, מוצא דרך לחבר את היצירה האמנותית לעולם שלו היום. כרב ומורה בישיבת אור שמח בירושלים, כרגע הוא גם עובד על הפקת סרט על חייו באולפן המקצועי שהקים במרתף הבית".
5 צפייה בגלריה
אבי סינקלר, לה פיאדרה על שער המגזין האיטלקי "פיפטי טופ פיצה”
(צילום: שער המגזין "פיפטי טופ פיצה”)
אשתו של אבי, קים, היא גיורת שהיום שומרת מצוות בקפידה. "היא הייתה עובדת שלנו", הוא מספר. "הגיעה לארץ מונצואלה עם בחור ישראלי מבית חרדי שחזר בשאלה, שלו היא נישאה בקפריסין. אפילו לא ידעה עברית. יום אחד אחרי שנתיים היא סיפרה לי שהם עומדים להתגרש. תמיד היה לה מקום אצלי בלב. ידעתי שהיא מתעניינת ביהדות. התחלנו להתקרב, והיא עברה תהליך ארוך של גיור שהסתיים ומאבק בירוקרטי ארוך ומסובך שטרם הסתיים, כי פג תוקפו של הדרכון הוונצואלי שלה, וסיפור החידוש שלו מסובך במיוחד. נישאנו לפני שנה, עכשיו אנחנו מצפים לילד. היא לא יכולה לעבוד בלי ויזה, אם כי אישרו לה להישאר בארץ. אני עצמי שומר את רוב התורה, שומר שבת, מקפיד על לימוד בחברותא פעמיים בשבוע. בבית אני עם כיפה, שומר כשרות".
והיחסים עם אביך הרב?
"בעבר היו לנו עימותים לא מעטים, היום אנחנו צמודים. הוא ראה שאני יודע לעשות משהו עם החיים שלי ונרגע".
שאלה תמימה, איפה למדת, מגלה עוד פרק סבוך ומפתיע בחייו. "מכיתה ח' לא למדתי בשום מקום. נשלחתי לצרפת לישיבה שמיועדת לנפלטים מהחברה החרדית. בין אלה שהיו איתי יש סיפורי הצלחה של שיקום, אבל גם עבריינים ישראלים ידועים. אחרי חודשיים וחצי התפטר הטבח, ונכנסתי למטבח לבשל. תמיד התחברתי לאוכל, ושם יכולתי ללמוד את זה בצורה נורמלית. מצד אחד הייתי אחד שלא מקבל סמכות של מסגרת, ומצד שני אוטודידקט. בגיל 16 חזרתי לארץ. אחרי כמה חודשים הגעתי לישיבת רש"י בירושלים".
שם, בישיבה, הוא פגש ביואל, בוגר המסלול החרדי הקלאסי בירושלים – חדר, ישיבה, "כולל", שהגיע לישיבה במסגרת שירות אזרחי. "אבי היה נער שקט, משולי החברה, שמשדר וגם אומר: אני עושה מה שבא לי", אומר יואל. "במקביל, הוא היה אינטליגנטי ברמה שלא הכרתי. בכל נושא שדיברנו עליו, הוא לימד אותי. אוכל, כלכלה, פילוסופיה. הוא גם שקל 135 ק"ג, וראיתי שזה מפריע לו".
אמו עודדה אותו לעבור ניתוח לקיצור קיבה. חמישה ק"ג הפרידו בינו ובין הזכאות למימון של קופת חולים לניתוח, והוא יצא בסיוע יואל למסע להוספת משקל. במהלך סיבובי המסעדות שלהם, שנמשכו כחודש ("הדיאטה הכי קלה שעשיתי בחיים"), נפל לשניהם האסימון שחסרה בישראל פיצרייה כשרה טובה. אבי עבר את הניתוח בגיל 19. "ירדתי מ־140 ל־70 ק"ג", הוא מספר ומראה לי צילומים.
במשך שנתיים הוא יצא לגיחות חוזרות לנאפולי, הסתובב בין פיצריות וביקש שיקבלו אותו לעבודה בהתנדבות. שם למד את סודות ההכנה. ב־2016 פתחו השניים את הפיצרייה הראשונה ברחוב אגרון בירושלים בהשקעה של 600 אלף שקל, כ־500 אלף מהם הלוואה מהבנק. שם המקום נבחר כמחווה לארגנטינה, ארץ מוצאה של אמו. "זו מדינה חובבת פיצה לא פחות מבשר. 40 אחוז מתושביה הם ממוצא איטלקי. לה פיאדרה זו ההגדרה של פיצה על האבן שהוכנה בטאבון".
השיח מלא הטחת האשמות בחרדים, אתה חש בזה?
יואל: "ללא ספק יש משהו באווירה שמחלחל לכולנו. בפן העסקי לא נתקלתי בעוינות, גם לא מלקוחות. בדרך לרכב קורה שזורקים לי מילים. אנחנו באזור של ההפגנות. לרוב המצב משתנה אחרי שיחה. יש מרחק של אי היכרות, שמפריד יותר בין שני העולמות. בסיכום כל שיחה אני שומע משפט חוזר: אתה לא כמו כולם".
מה אתה מרגיש כשמטיחים בך שהחרדים עושקים את המדינה?
יואל: "ההרגשה נוראית. בסוף החודש הרבה כסף מהעסק שלנו ילך למע"מ, ארנונה, מס הכנסה. אנחנו מפרנסים 40 עובדים, אף אחד מהם לא חרדי. כשנגדל על פי התוכניות, יוכפל מספר העובדים שלנו. לא מזמן ישבתי בחנות הסמוכה לפיצרייה, ישבה שם אישה שסיימה תואר שני במשפטים, בעלת עסק עצמאי, שהטיחה בי — אתם לוקחים את הכספים שלנו. שאלתי: כמה ארנונה שילמת ב־2023? והראיתי לה את החיוב שלי. כמה שילמת מע"מ? ככה השווינו, והסתבר שתשלומי המס השנתיים שלי לסוגיהם ב־2023 היו פי כמה משלה. הייתה שתיקה ממושכת, ולבסוף היא אמרה: 'אם כולם היו כמוך'".
לקוחות מכל העולמות
לפיצרייה הם קנו טאבון ממפעל באיטליה ברבע מיליון שקל. אבי אומר שהתקן להכנת פיצה איכותית הוא 60־90 שניות בחום גבוה מאוד. "כשמכינים לך פיצריות שכונתיות בעשר דקות, סימן שאין שם גבינה איכותית".
הפיצה שלכם עולה בין 60 ל־82 שקל ליחידה בקוטר 32 ס"מ. בפיצריות שכונתיות במגזר החרדי אפשר להשיג פיצה משפחתית גדולה ב־20־25 שקל.
אבי: "הפיצריות השכונתיות הזולות מספקות תשובה לסוג אחר של ביקוש: לסגור פינה של ארוחת ערב זולה לילדים. להשוות לפיצות פרימיום זה כמו להשוות נקניקייה או שניצל מוכן לסטייק איכותי. יש הבדלי ענקי. הקמח שלנו מיובא מאזור קמפניה באיטליה, ומחירו הסיטונאי פי ארבעה ויותר בהשוואה לקמח פשוט. העגבניות הן סן מרזנו, שגדלות למרגלות הר הגעש וזוב בנאפולי, ומטיסים אותן כדי שישמרו על טריות. יש תור המתנה לעגבניות האלה. גם הגבינה עולה לנו 70־90 שקל לק"ג, כמו מחיר של סטייק".
הם מייצרים 14 סוגי פיצות, את רובן המציא אבי, בהן "פיצה חלב ודבש" – שילוב של גבינות עיזים ודבש, ו"המופרעת" – מנה אחרונה המבוססת על בצק פיצה ומעליו שוקולד מייצור עצמי, קרם ובננות מקורמלות. פופולרית מאוד. חלוקת התפקידים ביניהם ברורה: אבי אחראי על הצד הקולינרי ותפעול המקום. יואל אחראי על הכספים, הבנקים, ספקים, חוזים. "אני לא כל כך מבין באוכל, חביתה אני לא יודע להכין", הוא אומר. הפיצרייה השלישית שלהם תיפתח ב־1 בספטמבר כפוד־טראק בהר חוצבים, אחרי שזכו בשניים מבין ארבעת הפוד־טראקים במקום, במכרז של עיריית ירושלים. הפוד־טראק השני יהיה התחלה של רשת חדשה, בשרית, בסגנון "קנטאקי פרייד צ'יקן", כשרה למהדרין, שתיקרא "ברוטוס".
ראש העיר משה ליאון הוא לקוח ותיק שלכם. מי עוד?
יואל: "לא חסרים. מי שיושבים אצלנו הם תמהיל של כל עם ישראל. מגיעים המון מהפרקליטות, עובדי שגרירות ארה"ב, גם ג'ייסון גרינבלט ושגריר ארה"ב הקודם דייוויד פרידמן היו לקוחות שלנו. בחגים ובקיץ מגיעים חרדים עשירים מחו"ל ששוהים בוולדורף אסטוריה הסמוך ובדירות יוקרה בשכונות טלביה, רחביה ושערי חסד, ועומדים בתור כמו כולם. יש לנו סוכה קטנה, והיו מקרים שחרדים עשירים שאוכלים בחג רק בסוכה הציעו למלצרים 500 דולר כדי שיקדמו את תורם לסוכה".
עכשיו הם רוצים לפרוץ קדימה. יואל: "החזון הוא להקים בארץ ובחו"ל רשת של פיצות פרימיום כשרות. אחרי הזכייה קיבלנו מאות מסרים מחו"ל". אבי: "לגבי חו"ל עוד לא החלטנו סופית. יש מו"מ עם קבוצה יהודית־חלבית מתחום הטקסטיל, בעלת 2,000 חנויות בארה"ב. פנה אלינו גם מישהו שהציע לפתוח נקודות פופ אפ בריכוזים יהודיים בניו־ג'רזי, לונג איילנד, מיאמי. אני לא חושב שניכנס לחלוקת זיכיונות. אנחנו יותר מחפשים שותף. לגבי הארץ מתגבשת קבוצה יחד עם יעקב הלפרין".
חוזר לחלום הפיצה: שותפות עם יעקב הלפרין
החלום המקורי של יעקב הלפרין, בעלי אופטיקה הלפרין, בצעירותו היה להקים פיצרייה. בסופו של דבר הוא הגיע לאופטיקה, והשאר - היסטוריה.
היום הוא חוזר לפיצות, אחרי שאת תפקיד מנכ"ל אופטיקה הלפרין עזב לפני כשנה וחצי, ובתקופה האחרונה הוא משמש, בין השאר, יועץ וגם שותף במיזמים שונים. הזכייה של דרקסלר וסינקלר הלהיבה אותו, והוא יזם ומגבש כעת שותפות איתם ועם אנשי עסקים נוספים להקמת רשת פיצריות פרימיום כשרה למהדרין תחת השם "לה פיאדרה". "יש מקום בישראל לרשת של עד 15 מסעדות כאלה", הוא אומר. "אבי ויואל יספקו את המקצוענות, אני את הפן השיווקי והתפעולי, ושותפינו העתידיים יהיו דורון להב וסימה בן חיים, בעלי קבוצה המפעילה שורה של מסעדות ועסקי מזון כשרים פרימיום, בהן דרך הגפן, נאיה, הרים בייקרי ועוד".
הדיונים על הגיבוש הסופי של הקבוצה טרם הסתיימו, אבל הלפרין מדבר כבר על פתיחת שלוש מסעדות ראשונות במהלך חצי השנה הקרובה, הראשונה תיפתח בעוד חודשיים בקריית ענבים בשטח של 250 מ"ר. בארבעת החודשים שלאחר מכן ייפתחו עוד שתיים, בסביון ובגבעת ברנר. כל אחד מהסניפים יוקם בהשקעה של 1.5־2 מיליון שקל.
