כל בעל עסק באשר הוא מכיר את היום הזה בחודש שבו צריך לשלם מסים לרשויות. אף אחד לא אוהב את היום הזה, בטח ובטח לא כשהוא מפונה מביתו בשל המלחמה וחווה במקביל גם קשיי תזרים בעסק. הסיפור של אריאל שרעבי (39) ולי ברק (40), ממושב תלמי יוסף במועצה האזורית אשכול, יכול היה להישאר סיפור קטן וכמעט בנאלי על שני יזמים קטנים מהדרום שרצו לפתוח עסק קטן. אבל אירועי השבת השחורה הפכו את הסיפור של "פיצה הביתה", שם העסק שלהם, לסיפור גדול בהרבה.
ביום ראשון שאחרי השבעה באוקטובר, פונו שרעבי וברק יחד עם בתם בת השלוש מביתם במושב, תחת אבטחה של צה"ל. את עגלת הפיצה הם השאירו מאחור. יותר מחודש, כשהם מפונים לבית מלון באילת, העגלה הייתה במושב והם לא עבדו.
בלו"ז שלהם להמשך חודש אוקטובר הם היו אמורים להשתתף בפסטיבל בירה גדול בתל אביב - שבוטל, היו אמורים לעשות אפטר פארטי של חתונה - שבוטלה, וגם לשלושה בסיסים באזור, שאמנם הם לא בשטח המועצה, אבל הם היו מגיעים לשם לא מעט - כיסופים, אורים ונחל עוז. רק ימים ספורים לפני השבת הארורה הם עוד הספיקו לפתוח את הפודטראק פיצה שלהם בקיבוץ בארי ובמגן.
כאמור, הכל בוטל בשל המלחמה, הם פונו לאילת וחודש ימים שלא עבדו בכלל. "עד אז עבדנו שבעה ימים בשבוע, ומאז כל יום שלא עבדנו היה כמו ביטול, כי לא נכנס כסף. במשך חודש שלם לא נכנס כלום, והפיצוי שקיבלנו מהמדינה היה בוטנים, מיזערי. באוקטובר חזרו שמונה צ'קים והפיצוי מהמדינה זה בקושי כיסה אחד מהצ'קים שחזרו. נכון לעכשיו אחרי כל החישובים שלהם אני עוד צריכה לשלם מע"מ על ספטמבר. בשביל זה אנחנו עובדים.
"פתחנו עסק שהמטרה שלו שיוכל לזוז, אז אנחנו מרימים את עצמנו עם כל הקושי העצום הזה, ועכשיו במקום לטפל בעצמנו אנחנו עובדים קשה מאוד וכמעט נשברים. ובן קבוצה שלי נמצא בשבי, טל חיימי שנחטף מקיבוץ ניר יצחק, זה הקיבוץ שגדלתי בו. רק אתמול שוחרר בחור מתוק שהוא בן זוג של עובדת שלנו בפודטראק, ליאם מקיבוץ רעים, שההורים שלו לקוחות שלנו. השם של העסק לא סתם 'פיצה הביתה', זה באמת בית, זה העסק הקטן שלי ושל אריאל, זו העגלה הקטנה שלנו, היא כמו קובייה נגררת".
מבסיסי צה"ל לשוקי איכרים
עד לפני שנתיים וחצי שרעבי היה שיפוצניק וברק הייתה מטפלת במגע. השניים, שהיו מכינים בבית פיצה לעתים תכופות, החליטו לפני שנתיים וחצי, במהלך הקורונה, להקים עגלת פיצה נגררת - או פודטראק, במילים אחרות, ולהתפרנס ממכירת פיצות. ברק, בת מושב ניר יצחק (שגם הוא נמצא בשטח המועצה אשכול), ואחרי שהשניים קיבלו אישור להציב את הפודטראק שלהם בשטחה של המועצה, הם עברו לתלמי יוסף.
"היינו מכינים בבית פיצה. ביומולדת של אריאל לפני ארבע שנים, כשהייתי בחודש תשיעי להריוני והייתה קורונה, לא יצאנו מהבית ועשיתי לנו ערב פיצות. עד היום זה אותו הבצק שלנו", מספרת ברק.
מאז שפתחו את העגל הם ביקרו במושבים, קיבוצים, בסיסי צה"ל ואירועים פרטיים. מאז שהם פתחו בחזרה את העגלה הם מפונים לבית מלון בתל אביב ונמצאים במהלך היום אצל ההורים של אריאל, שם הם עושים את כל ההכנות.
"רמת השרון פתחה את זרועותיה ונתנה לנו להתמקם בשטחה, ואנחנו כל יום במקום אחר. אפשר להתעדכן באינסטגרם. אתמול היינו ביריד חקלאים ואתמול היינו במושב גן חיים ובקיבוץ נחשולים. מחר (שישי) נגיע למכור את הפיצה במתחם חוצות שפיים".
איך התחושות מאז השבת של השבעה באוקטובר?
"זו השבת שבה השתנו לנו החיים. אנחנו מרגישים תלושים בלי בית. יש כאלה שחזרו למושב ויש כאלה שלא עזבו מעולם, אבל לי אין מה לעשות שם עם ילדה בת שלוש והעסק שלנו צריך לעבוד, לצערנו המדינה לא נתנה מענה. אנחנו עובדים אב זה קשוח. למזלנו כל המשפחה של אריאל התגייסו לעזור לנו, הם עובדים איתנו, הם עוזרים עם פלג הקטנה ועושים הכל. ויש גם חברים שבאו לפיצה ונשארו לעבוד איתנו. אני מודה לכל האנשים שבאים לאכול פיצה, ממתינים בתור בסבלנות ומפרגנים. אנחנו אסירי תודה על כל אחד שמגיע וממתין, במיוחד כשנהיה קר בערבים. אבל נראה לי שהאנשים מרוצים כי הם מבקשים מאיתנו לחזור, אז זה אומר שאנחנו מצליחים להוציא פיצה טובה וזה בסופו של דבר מה שחשוב לנו".
