שלושה אנשי צוות ממסעדת a בתל אביב יצאו ביום שישי 6 באוקטובר למסיבה בדרום – מעיין באר, ברמן; שי מאירה, ברמן; ובר ליאור ("ברלי"), טבח. אם לא היינו יודעים כיצד נגמר הבוקר שלמחרת, אפשר היה לחשוב שזה עוד סיפור יפה על חברות שנולדת בין כותלי מסעדה, אבל אף אחד לא היה מוכן למה שיבוא בהמשך, ולבשורה שקיבלו אנשי הצוות שלושה ימים לאחר מכן – ברלי נרצח בנובה.
עכשיו, ארבעה חודשים אחרי אותה שבת ארורה, נפתחה סוף סוף מחדש מסעדת a, עם תפריט חדש, אנרגיות חדשות וחור גדול בלב. לא פחות מ-35 עובדים של המסעדה שירתו במילואים בחודשים האחרונים, כולל עובדים בתפקידי מפתח במסעדה. רובם חזרו, חלקם עדיין במילואים. אבל הפתיחה המחודשת של המסעדה היא נחמה קטנה, מעין "חזרה לנורמליות" של אלה שנשארו.
מעיין באר, בן 25 מתל אביב, מספר מה קרה לו באותו יום. וכשמעיין מדבר הוא לא עוצר, הוא "מקיא" מתוכו פרטי פרטים של האירוע, אלה שהוא הצליח לזכור. הסיפור שלו גם מגובה בתמונות שצילם: מרחבת הריקודים היפה והמושקעת, ממתחם האוהלים וגם מהמנוסה. יש לו בטלפון גם את מפת ההימלטות שמתארת, ללא מילים, את הדרך שהוא וחבריו עברו במהלך הבריחה מהמסיבה. ויש גם את שיחת הטלפון האחרונה עם ברלי שהתקיימה ביום שבת בשעה 7:00 בבוקר.
"הייתי במצב נפשי קשה. חיכיתי שהמסעדה תיפתח. ברגע שהודיעו לי שפותחים ישר התייצבתי כאן, כי מבחינתי זו סגירת מעגל של ארבעה חודשים. זו סגירת המעגל שלי, זה קו החיים הנורמלי שהיה לי ועכשיו חזרתי לעבוד עם האנשים שלי במקום שלי. אז נכון, לא כולם חזרו. אבל אני חזרתי 'מחודש' באנרגיה ובכוחות".
החזרה למסעדה לא קשה? בכל זאת, דברים השתנו.
"מרגע הפתיחה אני עובד כמעט כל יום. המסעדה פתוחה שישה ימים בשבוע ואני עובד חמישה ימים. זה לא משכיח ממני מה שקרה, ושום דבר לא ישכיח את זה. תמיד אזכור מה קרה במסיבה בבוקר 7 באוקטובר, אבל אני מרגיש שהיום אני כבר אחרי. אני שם לב שאנשים חוששים להתעניין במצבי, אבל אני כאן בשביל לספר. אני מרגיש בסדר, אני מטופל ואני עובד כי כיף לי. יש ימים שבם אני אפילו לא רוצה לרדת מהמשמרת, כי יש אווירה טובה בין הצוות ובמסעדה בכלל, ויש כל הזמן אנשים שמחים לידי. בדיוק דיברתי על זה עם הברמנים הוותיקים, אנחנו מתעסקים בזה המון - נפתחה המסעדה וחזרנו לבר, כאילו שום דבר לא השתנה. כאילו בלב אנחנו רוצים להרגיש שלא השתנה כלום, אבל אנחנו יודעים שדברים כן השתנו. אנחנו בתוך דיסוננס".
קנס בדרך לנובה
זה כבר תשע שנים שבאר עובד במסעדות. הוא התחיל כמלצר במקומות קטנים והתקדם לאט לאט עד שהגיע, בתקופת הקורונה, למשרה הנחשקת של ברמן במסעדה היוקרתית של השף יובל בן נריה, שם הוא עובד מאז הפתיחה. עבודה במסעדה כמו a, שהשירות בה מוקפד במיוחד, היא משימה לא פשוטה – הברמנים צריכים להכיר כל מנה ומנה לפרטי פרטים, כאילו הם הטבחים שעבדו עליה במטבח.
ב-a, בניגוד למסעדות אחרות, אין קשר בין המלצרים והברמנים לעובדי המטבח. המטבח הוא טריטוריה שאליה לא נכנסים שאר העובדים, ומי שמוציא את המנות מהמטבח ומגיש לברמנים ולמלצרים אלה הראנרים. האינטראקציה היחידה של הברמנים עם המטבח היא במהלך הבריף היומי (שבו מנהל המטבח מספר על הספיישלים שיש באותו יום ועל חומרי גלם מיוחדים שיש) - ובהפסקות. ככה מעיין וברלי הכירו, מהישיבות בחוץ בהפסקות או לפני משמרת ובסיומה. ככה היו שניהם יושבים ומדברים במשך שעות, ובעיקר עפים על האהבה המשותפת לשניהם – מסיבות.
לנובה יצאו, כאמור, שלושה אנשי צוות מהמסעדה, וחזרו רק שניים. הסיפור של מעיין הוא סיפור המשותף לעוד שלושה חברים שלו, שאיתם נסע לאירוע – אביחי, מאיה וליעם. ארבעה חברים באוטו אחד. שי מאירה, הברמן הנוסף שהיה במסיבה, הגיע עם חברים שלו, וכמוהו גם ברלי ז"ל.
בערך שעה לפני חצות יצאו מעיין וחבריו לדרך לרעים. האווירה באוטו הייתה טובה, וגם הדו"ח מהשוטר שקיבלו 20 דקות לפני שהגיעו ליעד, לא הצליח להחריב להם את הווייב - 1,500 שקל קנס ועוד עשר נקודות על מהירות מופרזת.
"הגענו למתחם המסיבה וזה היה נראה מדהים", נזכר מעיין, "הכול היה מסודר, הייתה מלא משטרה והייתה אבטחה. במתחם היו אזורי לינה ובהם אוהלים, מעין קמפ קטן, ששם הקמנו את האוהל שלנו. רחבת הריקודים הגדולה הייתה מושבתת עד לשעה 4:00 כי נתקע שם טרקטור מהמסיבה הקודמת. כל מי שרקד היה בבמה הקטנה".
פגשת את שי וברלי?
"במהלך המסיבה ראיתי את שי כמה פעמים וגם את ברלי. היה לנו כיף, רקדנו מלא והסתובבנו במתחם. בשעה 4:00 פתחו את הרחבה הגדולה, וכולם רצו לשם. גם אנחנו רצנו לשם. תוך שנייה הרחבה התמלאה ב-500 אנשים. רקדנו המון. בשעה 6:00 חברים שלי התעייפו והתחיל לעלות האור. החברים הלכו לאוהל ואני נשארתי לבדי ברחבה. בשעה 6:20 הגעתי לחברים שהיו במתחם הקמפינג. לא שמענו שם 'צבע אדום' ולא ראינו את הטילים".
איך יכול להיות?
"הייתה מוזיקה חזקה, היו עצים שהסתירו ולא ראינו שום דבר ולא שמענו שום דבר. היה רגע שאמרתי לחבר שלי שאני חושב שראיתי יירוט מרחוק. ראיתי שובל של טיל וחשבתי שזה מגיע משדרות, זה היה רחוק מאוד. ואז החלטנו לחזור לרחבה. ב-6:30 כשהגענו כבר שמענו בכריזה 'צבע אדום' וביקשו מכולם להתפנות. חלק מהאנשים התקפלו הביתה וחלק רצו ללכת לישון באוהלים. היינו בטוחים שתכף תחזור המוזיקה, כי מה זה כבר צבע אדום בארץ. אבל מהר מאוד הבנו שזה לא יקרה ואמרתי לחברים שלי שכדאי לזו משם מהר כי תכף יהיו פקקים של החיים".
מה עם החברים מהמסעדה בכל הזמן הזה?
"בשעה 7:00 התקשרנו לברלי, הוא אמר שהוא נמצא ברכב בתור החוצה ממתחם המסיבה. הוא שאל אותי לאן אנחנו נוסעים ואמר שהוא מחפש מסיבה אחרת. אמרנו שנחפש ונדבר בשביל להתעדכן, אבל לא דיברנו יותר מאז. זו השיחה היחידה שהייתה לי באותו היום. עם שי רק התכתבתי בווטסאפ במהלך כל היום".
הארבעה התאפסו בזריזות והתחילו ללכת לכיוון האוטו. הפנייה שמאלה הייתה חסומה והם פנו ימינה לכיוון צפון ביציאה מהמתחם, ישר לתוך הפקק בכביש המוות. "התחלנו לנסוע ומיד כשעברנו את הכניסה לרעים ראינו אנשים חוזרים מולנו ומסמנים לנו לעשות פניית פרסה. הגענו לבארי, הכביש באמת היה חסום ועשינו פניית פרסה בחזרה לכיוון המסיבה. אבל אז שוב נהגים שבאו מולנו סימנו לנו שצריך לעשות פרסה. הסתובבנו והתחלנו לנסוע בחזרה לקיבוץ בארי".
בשעה 7:15, בכניסה לקיבוץ בארי, הם ראו שלוש מגוניות מלאות עד אפס מקום באנשים. בשלב הזה היירוטים כבר היו ממש מעל הראש שלהם, והכריזה בקיבוץ לא הפסיקה להתריע על "צבע אדום".
"זה נשמע כאילו אנחנו בתוך מלחמה, אר.פי.ג'י מסביב, רימונים, יריות, צרחות, בלאגן. אני זוכר מישהי יוצאת מהרכב עם כדור בכתף. ירד לה הרבה דם. לא ראיתי אותה יותר"
"עצרנו את האוטו, יצאנו ארבעתנו החוצה. מסביב היו הרבה מאוד רכבים ואנשים אבודים. חבר הציע שנתחבא באיזה בית בקיבוץ אבל זה הרגיש לי לא נכון".
אז מה הייתה התוכנית שלך?
"בכניסה לקיבוץ בארי יש חניית עפר שמיועדת לרוכבי אופניים שמגיעים עם הרכבים שלהם. חנינו שם, יצאנו מהרכב ונשכבנו על הכביש כשהיה צבע אדום. הדלקנו סיגרייה, וחשבנו מה לעשות. בשלב הזה כבר שמענו יריות, רימונים וצרחות. זה התחיל בקטן והתחזק. לא הבנו מה קורה. לא ידעתי אם זה שלנו או של מחבלים, ויצאנו מהחניה לצומת, ונעמדנו בתחנת אוטובוס. פתאום ניגשו אלינו שני ערבים בוכים לבושים בטרנינג שסיפרו שחטפו את בן-דוד שלהם יחד עם הרכב. לא האמנו להם. פתאום הגיע ג'יפ סמוי של המשטרה, ובפנים שוטרים שצרחו לנו לברוח כי יש מלא מחבלים. נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע צפונה".
ידעתם לאן אתם נוסעים?
"נסענו לקיבוץ סעד. שמענו יריות חזקות ומלא פיצוצים, ובשלב הזה כבר קיבלתי הודעה מחבר טוב עם קישור לטלגרם, והבנתי כמה המצב חמור. ראיתי סרטונים של מחבלים בשדרות, ראיתי אנשים ירויים, ראיתי חיילים חטופים. לא סיפרתי לחברים באוטו מה ראיתי, אבל אמרתי להם שיש מלא מחבלים וחייבים לברוח. ראינו אנשים נמלטים בטירוף, שמענו יריות ממש לידנו וראינו קרב בין מחבלים לשוטרים. ראיתי שוטרים שנפלו ונפצעו והכביש הפך לשדה קרב. בכניסה לקיבוץ סעד השארנו את הרכב בכביש יחד עם עוד 50 רכבים אחרים ורצנו לתוך הקיבוץ. זה היה פחד אלוהים. זה נשמע כאילו אנחנו בתוך מלחמה, אר.פי.ג'י מסביב, פיצוצים מכל עבר, פיצוצים של רימונים, יריות, צרחות, בלאגן. אף אחד מאיתנו לא זוכר הרבה מהבריחה הזאת, אבל אני זוכר מישהי יוצאת מהרכב עם כדור בכתף. ירד לה הרבה דם. לא ראיתי אותה יותר".
החבורה נכנסה לקיבוץ סעד ויחד עם עוד 15 אנשים אחרים שנמלטו מהמסיבה, התחבאו בבית הראשון שפתח להם את הדלת – הבית של הרבש"צ. אחרי כמה שעות שם, כשהם עוזרים לרבש"צ למלא כדורים במחסניות, העבירו אותם בחיפוי של לוחם למבנה אחר במרכז הקיבוץ, וממנו לגן הילדים שנמצא בסמוך ויש לו ממ"ד.
"הכניסו אותנו ועוד 40 אנשים למבנה אחר. האנשים היו גמורים, הם היו במצב נפשי קשה. כולם מתפללים, רבים על מטענים, הכול היה מוזר. אנשים התחילו לבקש אוכל ומים, ואין כלום. היו בינינו גם חמישה פצועים שקיבלו כדורים ואנשים טיפלו בהם. כל הזמן הזה שמענו מסוקים באוויר, פיצוצים, יריות, טנקים, רימונים, רקטות, מסוקים שיורים, ואני כבר עמוק בחדשות ותוך כדי זה גם שומע הכול מבחוץ. זה הרעיד את כל האזור.
"העבירו אותנו לגן ילדים וישבנו בממ"ד עם עוד שלושה די.גיי מחו"ל – אחד מיפן, אחד מהולנד ואחד מהודו. הם באו לנגן במסיבה. אחד מהם היה ממש בחרדה, הוא נצמד לקיר והתחבק עם עצמו. השניים האחרים הבינו שהם בסיטואציה מורכבת, ואנחנו הוצאנו קלפים ושיחקנו איתם טאקי. ככה העברנו את הזמן. ההוא היה בהלם, היה גמור ושבור יותר מרוב האנשים שהיו שם. אני מניח שהוא לא חווה מעולם צבע אדום ולא יודע מה זה. אנחנו כבר מורגלים".
בשלב מסויים החליטו להבריח את כל האנשים מהמקום ברכבים הפרטיים שלהם. מעיין התקשר להיפרד מאמא, והיא בכתה יחד איתו וקיוותה שהמנוסה תצליח.
"הודעתי לאימא שאנחנו עומדים לברוח ושלא תתקשר כי אנחנו צריכים להתרכז. הלכנו בחיפוי של חיילים לכיוון היריות ושמענו קולות ופיצוצים. היינו במרחק 30 מטר מכפר עזה. בסוף הגענו לרכב ונסענו לפי הנחיות השוטרים. ראינו בדרך רכב עם כמה גופות, והשוטרים אמרו לא לעצור באדומים ולא לעצור לאף אחד ולנסוע מהר כמה שאנחנו רוצים. השוליים הפכו לנתיב נוסף. כל פעם כשיש אזעקה ירדנו מהאוטו וקיווינו שאין מחבלים באזור".
ומה עם שי וברלי?
"שי ברח רגלית דרך השדות, ככה במשך חמש שעות. הוא הגיע אחה"צ הביתה, אנחנו הגענו במוצ"ש בחצות. נסעתי ישר לגבעתיים לאמא. היא חיבקה אותי ובכתה המון. אכלתי שם כאילו לא אכלתי שנים. הגעתי הביתה, ישבתי במרפסת ולא הפסקתי לבכות, לא הצלחתי לעצור את הבכי. ככה שוב באמצע הלילה ושוב בבוקר. האמת שכל השבועיים הראשונים בכיתי ליטרים של דמעות".
"החמ"ל הציל אותי"
ביום ראשון 8 באוקטובר נפתח חמ"ל במסעדת טאיזו, המסעדה הנוספת של השף בן נריה. עשרות עובדים ללא עבודה, לוחמים שמשוועים לאוכל ומפונים רעבים שנעקרו מבתיהם, היו סיבה מספקת להתחיל באופרציה שהוציאה לא פחות מ-4,000 מנות ביום מהמטבח של טאיזו, שהוכשר במיוחד למטרה הזאת. בהתחלה חיסלו את כל הסחורה מהמקררים, ואחר כך קיבלו תרומות, והמשיכו לבשל.
בזמן הזה ברלי נחשב כנעדר. לא היה לו טלפון, ומאז אותה שיחה עם מעיין נותק איתו הקשר וגם עם מי שהיה איתו. שלושה ימים אחר כך, בשיא פעילות החמ"ל, הגיעה הבשורה על מותו של הגריל מן של המסעדה.
"החמ"ל הציל אותי", משתף מעיין, "כל יום הייתי שם מהבוקר עד הערב. ברגע שהייתי מגיע הביתה הייתי מתפרק מחדש, מתמוטט. בשלב הזה גם היו לנו 35 אנשי צוות במילואים – אילון רובין מנהל המסעדה שהיה בעזה, עמיחי צור הסומלייה הראשי של הקבוצה שהיה בגזרה הצפונית. חברים שלי מהבית פתחו חמ"ל, התנדבתי שם והייתי עסוק גם בזה. השגנו המון כסף מתרומות והבאנו חומרי גלם לטאיזו".
איך עברו עליך ארבעת החודשים האלה עד הפתיחה והחזרה לשגרה?
"בחודש הראשון הייתי עם אנשים וחברים מהמסעדה. התחלתי טיפולים פסיכולוגיים, הלכתי לחוות טיפוליות. אנשי המסעדה יצרו קשר כל שבוע, בדקו מה נשמע והתעניינו באנשים שבמילואים. השדרה הניהולית הייתה מגויסת לצבא ונעלמה. כל מי שאפשר היה להעסיק, עבר לעבוד בטאיזו. אני לא הלכתי לאף מקום כי חיכיתי שמסעדת a תיפתח. הייתי במצב נפשי קשה, חברים באו אליי כל יום הביתה וניסו להרים לי את מצב הרוח".
מתי הכי קשה?
"אין רגעים שקשים לי במיוחד כי אני אדם אופטימי. אני לא שומר בראש דברים שלא עושים לי טוב. זה לא צף בעבודה. יש געגוע לברלי ומחשבה על זה שיכול להיות שלא הייתי פה, אבל גם כיף לראות שהכול חזר להיות מה שהיה. כל הצוות מדברים על מה שקרה כל הזמן".
מעין תחושת אבל קולקטיבי?
"לגמרי. אני בטוח שלא רק אני מרגיש את זה. מרגיש לי שכולנו מחוברים לספינה ומרגישים את הכאב, וזה עושה לי טוב לדעת שאני לא לבד ושכולם מרגישים אחד את השני. אנחנו מרגישים את הביחד חזק יותר מקודם. יש רצון אמיתי שכולם יצליחו ויהיו בטוב. עדיין יש לי את הקשיים הנפשיים שלי אבל כבר הרבה פחות. אופטימיות היא הגישה שלי לחיים".
