בית הקפה "שוקולד קפה" הוא בית קפה קהילתי קטן בקיבוץ מגן שבמועצה האזורית אשכול, ששירת את תושבי האזור שמצאו בו פינה קבועה לקפה, למפגש ולמשהו מתוק. המקום פעל במשך יותר מ-13 שנים, עד שבשבת השחורה - הכול פסק.
דביר קרפ שהקים את בית הקפה, נרצח בביתו שבקיבוץ רעים בשבת השחורה, יחד עם בת זוגו, סתיו, ולעיני שני ילדיו הקטנים. מאז המקום הוכרז כשטח אש סגור ובית הקפה של קרפ, "שוקולד קפה", עומד שומם וממתין ליום שאנשי הקהילה יחזרו לשבת בו.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
עכשיו, כשהמקום מושבת, אורי שטיינר, שותפו לעסק של קרפ ז"ל, הקים קמפיין מימון המונים בתקווה שהקהל הרחב יתגייס למען בית הקפה של דביר, ושהעסק יוכל לתפקד בינתיים, עד שיוכל לחזור לפעילות נעימה.
דביר קרפ ז"ל התגורר בקיבוץ רעים, שם נרצח בשבת בביתו יחד עם בת זוגו סתיו, לעיני ילדיו. השניים הסתתרו בממ"ד עם דריה בת ה-10 ולביא בן ה-6, כשהגיעו אליהם המחבלים הביתה.
"הם היו בממ"ד מהבוקר ובשמונה וקצת הגיעו אליהם המחבלים", משחזר שטיינר, "לדביר היה גרזן קטן שהוא שמר בבית וסתיו הייתה עם סכין. כשהם שמעו את המחבלים בבית, דביר פתח את הדלת, הסתער עליהם והוא וסתיו נורו ונהרגו. כל זה קרה מחוץ לממ"ד, בזמן ששני הילדים הקטנים בפנים מכוסים בשמיכה. המחבלים הגיעו אל הילדים, כיסו אותם חזרה בשמיכה והלכו. הם נשארו שם לבד עוד כמה שעות כשכל הזמן הזה דביר וסתיו שוכבים מתים במסדרון".
איך גילית מה קרה לדביר?
"בשבת בבוקר התקשרתי לדביר וכל הזמן היה צליל של ממתינה אז הייתי רגוע שהוא מדבר בטלפון. בעשר ורבע דריה ענתה לי אז שאלתי אותה 'איפה אבא?' והיא אמרה 'הוא פה'. שאלתי אותה למה הוא לא עונה לי והיא ענתה 'כי הוא נרצח'. שאלתי אותה אם לחכות איתה על הקו והיא אמרה שצריכים להגיע חיילים.
"הילדים ידעו מה קרה ואמא שלהם היתה עם דריה על הקו במשך שלוש שעות, עושה איתה נשימות ומרגיעה אותה, עד שהגיע בחור בשם גולן מהקיבוץ עם אקדח וחיכה איתם עד להגעת הצבא בערב".
מה קרה אצלך במושב בזמן הזה?
"אני הייתי בבית בשדי אברהם שזה קצת יותר דרומית ואלינו לא הגיעו. בדיעבד הבנתי שחברי כיתת הכוננות של היישוב שלומית שמעו שיש חדירה בפרי גן שסמוך אלינו, וקיבלו החלטה לנסוע לשם וזה מה שמנע את הגעת החוליה אלינו. בזכות ההחלטה שלהם לקפוץ לפרי גן הם הצילו גם אותנו.
"ראינו מסוקים יורים ושמענו יריות כל הזמן אבל לא הבנו מה הולך. לא היה לנו חשמל אז לא ראינו טלוויזיה, כבר היו שמועות שמשתלטים על בארי ועל שדרות ולא ידענו מה אמיתי ומה לא. אבל אחרי השיחה עם דריה שבה הבנתי שדביר נרצח, הבנתי שקורה פה משהו מאוד לא שגרתי.
"היינו בתחושה שעד הבוקר זה ייגמר - שלא יכול להיות שלא יגיע הצבא וינקה את האזור. אבל הזמן עבר, העדכונים נהיו יותר ויותר מלחיצים והבנו שזה לא יסתיים בקרוב".
לדאוג לכלכלת הילדים
דביר קרפ ז"ל, היה שוקולטייר ויצרן פרלינים. הוא הקים את בית הקפה לפני כ-13 שנה יחד עם רעות, אשתו לשעבר. המקום הפך לנקודת מפגש עבור תושבי האזור, שחיפשו קפה, משהו מתוק ומקום לפתוח בו את היום. לפני כשש שנים קרפ החליט להתמקד בתשוקה שלו, ייצור השוקולדים, וביקש משטיינר, שהגיע מתחום המסעדנות, להצטרף אליו לניהול בית הקפה.
מהר מאוד המקום הפך לחלק מהנוף המקומי ולתחנה קבועה עבור תלמידי קריית החינוך הסמוכה, לקשישי הקהילה, לחיילים, למבקרים ולחברי הקהילה - שרבים מהם נרצחו, נחטפו או עדיין מוגדרים כנעדרים.
"האסון הקשה שנפל על המדינה ב-7/10 מאיים לחסל סופית את בית הקפה", הצהיר שטיינר בעמוד הפרויקט בהדסטארט, "ולכן אני פונה אליכם ומבקש שתסייעו לנו לעמוד בהתחייבויות שלנו, להחזיק מעמד עד הפתיחה המחודשת, שאינה נראית באופק הקרוב.
"אני פונה אליכם בבקשה לעזור על מנת לשקם את בית הקפה, לעמוד בהתחייבות מול הבנקים והספקים, חברות האשראי, לתמוך בנו כדי שנוכל לעבור את המלחמה בזמן שהעסק מושבת לחלוטין ובעיקר כדי שבבוא הזמן נוכל להחזיר לפעילות את בית הקפה הכמעט יחידי שפעל באזור הקיבוצים והמושבים ולשמר את מורשתו של דביר ז"ל, למען זכרו וכמובן להגן על כלכלת ילדיו שהיו עדים לרצח הנוראי". שטיינר גם מצהיר שחלק מההכנסות יועברו לאשתו ולילדיו של קרפ ז"ל.
שטיינר חרד לגורלם של רבים מחברי הקהילה, שאותם הכיר מהעבודה היומיומית בית הקפה. "יש לי חבר טוב שנעדר משבת בבוקר", מספר שטיינר, "לא יודעים אם הוא חטוף ואיכנו את האייפד שלו בעזה. העסק שלנו נמצא ליד קריית החינוך, אז ילדים תמיד היו באים אלינו בהפסקות ואני מכיר אותם אישית - ילדים שהיינו יושבים ומדברים ועכשיו אני רואה אותם חטופים בעזה. אני מכיר את המשפחות כי זו קהילה קטנה אז הנושא של החטופים הוא כמו סכין בלב. לשבת, לראות טלוויזיה ואתה מכיר את הפנים - פשוט הלב שבור".
ביום ראשון בערב שטיינר התפנה מהמושב באופן עצמאי ונסע להתגורר אצל אמו בגבעתיים ומאז עדיין לא חזר הביתה ולא לבית הקפה.
אתה מתכוון לחזור לעוטף?
"מבחינת רצון, ברור שאני אחזור. יש לי תחושת שליחות כי זה עסק שהיה של דביר שכבר לא איתנו ואני רוצה להמשיך את זה בשבילו ובשביל הקהילה. הקפה זה מקום שחשוב לקהילה וגם בשבילי, אני אוהב את זה ונקשרתי למקום ולאנשים. להגיד מתי זה יקרה? זה ייקח עוד הרבה זמן ובגלל זה אני מגייס כסף, כי אני יודע שהעסק לא יכניס לי שקל במשך תקופה ארוכה עד שהקהילה תחזור והדברים יחזרו למסלול".
והמדינה לא עוזרת?
"מה-7/10 ועד היום קיבלתי מהמדינה 1,000 שקל. בינתיים יש פרסומות שרצות בטלוויזיה על מתווה פיצויים לעסקים אבל זה רק בתיאוריה, כי בינתיים הכסף לא מגיע. אני מאמין שיהיה מתווה פיצויים אבל האם הוא יכסה לי את ההפסדים וההוצאות? אני בספק גדול. עברנו כמה מבצעים צבאיים והפיצוי לא מחזיר את מה שאיבדת. תמיד צריך להביא הלוואה ולהכניס את היד לכיס".
במהלך 24 השעות שבהן קמפיין הגיוס באוויר כבר גוייסו מעל מ-200 אלף שקלים ושטיינר נותר נפעם מול ההתגייסות והרצון הטוב לעזור לבית הקפה. "הייתי בטוח שיירתמו ויעזרו", משתף שטיינר, "כי בתקופה הזאת אנשי הקהילה אמרו לי שרוצים לעזור כדי שהמקום ימשיך, אבל לא דמיינתי את ההיקף הזה".
"אנשים הציעו לקנות מוצרים מהקפה אבל המקום מוכרז כשטח צבאי סגור אז אין לי אפשרות לייצר כרגע, אני לא יכול להכניס עובדים ולסכן אותם. בשנייה שיתאפשר לי מבחינת הצבא אחזור ואתחיל להקים את בית הקפה מחדש".
איך אתה מרגיש כשאתה רואה את ההתגייסות הזאת?
"אין מילים, זה מרגש מאוד, מעבר לכל מה שציפיתי. בתוך כל העצב והתחושות הקשות יש איזו נקודה של תקווה לי, לקהילה ולמשפחה של דביר. במשך ארבעים הימים האחרונים היו רק דיכאון ועצב ופתאום יש נקודת אור, אז אני לא יודע איך להרגיש. אני שמח אבל יש לי רגשות אשמה על זה שאני שמח".
