רק בחודש אוגוסט האחרון, רגע לפני פרוץ המלחמה, החליט השף אורן אסידו ("משחקי השף", "האח הגדול") להפוך את המסעדה שלו בנווה צדק לכשרה, אחרי שנתיים של פעילות. הוא לא דמיין אז את מה שעתיד להתרחש חודשיים אחר כך. אז, עוד היו לו תוכניות לפתוח מסעדה מרוקאית-צרפתית בפריז ולהגיש שם שבקייה כמו של המימונה ממולאת בטרטר דג, אבל 7 באוקטובר הגיע, אסידו נקרא למילואים בעזה, ומסעדת "אולה" נסגרה - לצמיתות.
"כמו כל המדינה, קמתי בשבת בבוקר מהאזעקות", מספר אסידו, "כשיצאתי מהממ"ד לסלון הדלקתי טלוויזיה וראיתי בלופ את הסרטון של הטנדר בשדרות. אז עדיין אף אחד לא ידע מה קורה מעבר לזה. בשעה 7:30 כבר קיבלתי טלפון מהמילואים, ביקשו לארגן ציוד ולהגיע, עוד לפני שיצאו צווי 8 לכולם. ארזתי תיק, נפרדתי מהמשפחה והגעתי לבסיס".
בסדיר אסידו היה לוחם ומפקד בגבעתי. את המילואים עכשיו הוא עשה עם צוערים בפלוגה מעורבת של מילואימניקים וסדירים יחד. "הגענו לבסיס, התארגנו וירדנו לעוטף עזה. את גודל האירוע הבנתי רק ביום שני כשנכנסנו לניר עוז. זק"א עוד עבדו שם, ואני לא אתאר לך מה ראיתי, אבל רק אז באמת הבנתי מה קרה".
אחרי שבוע בעוטף עזה הוא המשיך להיערכות לקראת התמרון הקרקעי ברצועה. מאז הכניסה לעזה ועד לפני שבועיים הוא נלחם בתוך השכונות הכי קשות בעזה. 98 ימים עברו עד שחזר הביתה, 98 ימים שאחריהם הוא כבר לא אותו אדם.
"היה קשוח בעזה", הוא מספר, "בתור חייל סדיר הייתי שם בצוק איתן, אז השטח מוכר לי, אבל כחייל בסדיר אתה מבין שאין מה לעשות וזה התור שלך עכשיו. כשאתה במילואים הסיפור הרבה יותר מורכב כי יש לך קריירה, אישה, ילדים ובית לדאוג לו. זה סיפור הרבה יותר מורכב. בסדיר גם הייתי לוחם אז כל זה לא היה מוזר לי, והרגשתי שהשירות הסדיר היה כמו הכנה לזה. אבל ברגע שאתה לובש את המדים - זה כמו לרכב על אופניים - הכל חוזר. שלושה חודשי מילואים החזירו אותי לסדיר".
היה פחד?
"אני לא יודע אם לקרוא לזה פחד. יותר הייתה הרבה מחשבה על מה אתה משאיר מאחור. היו לנו שם סיטואציות מורכבות, וכמו שאני מדבר איתך עכשיו, בקלות יכולתי שלא, ומישהו אחר היה מדבר איתך עליי. הכי קשה היה חוסר הוודאות, אבל מלחמה כמו מלחמה - זאת ממלכת אי ודאות. הפחד שם הוא לא פחד משתק אלא פחד טוב, פחד שגורם לך לדריכות, פחד שמשאיר אותך חד".
היה קשר עם הבית?
"כשהייתי בתוך עזה לא היה. ביומולדת של אישתי הייתי בפנים ולא היה לי איך לתקשר איתה אז נתתי לאחד החבר'ה שיצא מכתב ליומולדת שלה. כתבתי אותו במחברת של אונר"א שמצאתי באיזה בית. אחר כך היא סיפרה לי שהתעצבנה שכתבתי לה בכלל מכתב, כי זה היה כמו לשחק עם הגורל".
היו הרבה מצבים שבהם הרגשת בסכנת חיים?
"ברגע שלבשת את המדים והתגייסת למלחמה זה משהו שנלקח בחשבון, אבל עושים מה שצריך. מקלחת לא הייתה לנו שם, והיינו ישנים בתוך בתים אחרי שפשטנו עליהם וטיהרנו אותם. שם במיטות בבית, היינו נשארים לישון".
ואיך האוכל?
"אכלנו בעיקר מנות קרב, נמס בכוס, קבנוס, מנה חמה. החבר'ה בצוות צחקו ואמרו שיש לנו שף אבל אין לנו אוכל. היו עוד כל מיני יציאות כאלה. הייתה פעם אחת שטיהרנו בית באחת השכונות והיו בו כיריים וגז. פתאום מישהו הוציא חבילת פסטה והכנתי לכולם פסטה ברוטב נמס בכוס וקבנוס. זה היה מזעזע. אני חושב שאכלתי בחודשים האלה כמות מונוסודיום גלוטמט שמספיקה לחמש השנים הקרובות. אבל אלה היו הרגעים הקטנים שהחזיקו אותנו. חיילים שראו אותי בפנים שאלו מה אני עושה פה, ועניתי שהיו לי חיים לפני המטבח".
המלחמה על הבית
מסעדת אולה של אסידו שכנה במתחם של סלינה למרגלות מגדל נווה צדק בתל אביב. בשעה שאסידו נלחם בתוך עזה, המלון איכלס מפונים, אבל זמן קצר אחרי זה המפונים עזבו וכל המתחם נסגר - גם המסעדה של אסידו. "באחד האפטרים יצאתי וראיתי את המסעדה נעולה במנעול. גיששתי, והבנתי שהמסעדה לא תיפתח יותר. רצינו לפתוח אותה מחדש ולעשות התאמות למצב, אבל זו בכלל לא הייתה אופציה, כי סלינה סגרו את הלוקיישן כולו. המלחמה הייתה הקש ששבר את גב הגמל, זה כבר לא היה בידיים שלנו", הוא מסביר.
4 צפייה בגלריה
אורן אסידו - בתמונה למעלה בעזה, בתמונה למטה במסעדה אולה: "המלחמה היא קורס בפרופורציות"
(צילום: אביגיל עוזי)
איך התחושה לחזור מעזה ולמצוא את דלת המסעדה נעולה?
"עבדתי קשה בשביל להקים את המקום הזה. אולה פעלה שנתיים וחצי, ובחיים של טבח ומסעדה זה כמו 20 שנה בחיים של בנאדם. קל זה בטוח לא היה, אבל המלחמה הזאת היא לא שיעור, אלא קורס בפרופורציות. באותה נקודת זמן אורן אסידו שסגר את המסעדה שלו הוא לא העניין. יש מלחמה עכשיו, וזו לא סתם מלחמה זו המלחמה הכי גדולה שהייתה לנו, זו מלחמה על הביטחון שלי, שלך ושל הילדים שלנו, וזה מה שעמד לנגד עיניי. חיכיתי עם ההודעה על הסגירה עד לסיום המילואים, וחיכיתי להבין בדיוק מה קורה הלאה. אחרי אחת השיחות שלי עם המנהלים הבכירים הבנתי שאולה לא תיפתח שוב. זה אמנם לא קל, אבל הכל לטובה".
תסביר.
"לקחתי את החוויה שהייתה לי בעזה לכיוון אחר, כבר לא מעניין אותי המרוץ אחרי התואר השף כי טוב, המנה הכי טובה, מי ישב אצל מי ומי העלה תמונה ומאיפה, וגם לא מעניינים אותי מדריכים, דירוגים וביקורות. היום אני מבין שלעבוד 18 שעות ביום 7 ימים בשבוע זה משהו שהוא הבל הבלים. זה לא שווה כלום כשאתה מבין את המשמעות של החיים. בשלושת החודשים האלה ראיתי יותר מוות מאשר חיים, ואני בוחר לחיות. זו הגישה שלי מעכשיו. אין יותר להתחיל משמרת מוקדם בבוקר ולסיים אותה שעתיים אחרי חצות, זה לא חיים. פעם אין טבחים, פעם אין שוטפי כלים ופעם אחרת אין מלצרים. אני לא רוצה את זה יותר".
אבל אלה בדיוק חיים של טבח.
"נכון, וחייתי אותם בווליום גבוה, אבל אין לזה שום משמעות. מה מעניין אותי מי ישב אצל מי ומה יגיד איזה מדריך של צמיגים עם בובה מוזרה? הוא יחליט אם אני טוב או לא? מי הם בכלל? ומה המשמעות של עוד ביקורת טובה או פחות ביקורת טובה? זו לא המהות של החיים. הווליום שחייתי בו פחות מעניין אותי עכשיו. יכול להיות שיבוא יום וארצה לחזור לעשייה. אני מקבל המון הצעות, ואולי אבחר בהצעה שהיא לא לפתוח מסעדה. אני מאמין שגם אם יגיע יום שארצה את הפינה שלי ואת המסעדה שלי, אז זה יהיה כמו שאני רוצה ואני אבשל שם מה שאני רוצה, אם יבוא לי להכין בורקס חתונות או מוח מרוקאי או סשימי - אעשה מה שאני רוצה, אף אחד לא יגיד לי אם זה קשור לשאר המנות בתפריט או לא קשור. אעשה מה שטוב לי ולא מה שאחרים יגידו. אני לא רוצה לחשוב יותר על איך יכתבו ומה. באולה היה קו קולינרי ברור, אנשים ידעו לאן הם מגיעים ומה הם מקבלים. אם בא לי לעשות דושפרה אז זה מה שאני אכין, בלי שום הגדרה. אם תהיה לי מסעדה אעשה אותה קטנה ואינטימית. לא ירקדו אצלי על השולחנות".
אז לא אמורים לראות אותך חוזר עם מסעדה בקרוב?
"לא. בשלב הזה אני צריך זמן לבית ולעצמי. מסעדה בטוח שלא אפתח, זה פחות נראה לי שיקרה בזמן הקרוב. מה שיבוא יבוא בזמן שלו. גם הפרויקט של צרפת לא ייצא לפועל בגלל המלחמה והסגירה, אבל כמו שאמרתי - הכל לטובה. אני לא דואג ליום שאחרי".
אז מה עכשיו?
"יש לי המון פערים להשלים, בעיקר עם המשפחה. אני כמעט שבועיים בבית, ועדיין משלים פערים עם הילדים שלי ועם אשתי, זה קודם כל. בין לבין אני מתארח במסעדות של חברים, למשל במסעדת "מיליו" בדיזנגוף".
אז אחרי כל מה שעברת בחודשים האחרונים - אם יצטרכו לקרוא לך לחזור שוב למילואים?
"כל פעם שיצטרכו אותי אהיה שם, כמה זמן שצריך. יש לי ילדים בבית, שכמו שאני מחבק אותם מאז שחזרתי, יכולתי לא לחזור ולא לחבק אותם. אז עכשיו, לא רק שיצאתי מעזה, אני גם מחבק אותם הכי חזק שאפשר".
