כמה חוכמה יש בעיניים של סטפאני חאובל. הצבע הירקרק-כחול שלהן לא מסגיר שום פרט מהסיפור הסבוך של חייה. המבט שלה ישיר, הקול שלה יציב ובטוח, וכשהיא מספרת את השתלשלות האירועים הטרגית שהייתה מנת חלקה, היא לא ממצמצת.
היום, כשהיא נקייה מסמים ואלכוהול כבר כמעט שנתיים וחצי, חונכת נערות שנמצאות במצב שבו היא הייתה, ומנהלת את מסעדת ההמבורגר החדשה שהיא פתחה ברחוב אלנבי בתל אביב שנושאת את שמה, היא יכולה להגיד בטון בטוח וברור: "חזרתי מהמוות, אבל אני כאן בשביל להגיד שגם הבלתי אפשרי - אפשרי". ולא, היא עדיין לא ממצמצת.
הסיפור מתחיל כשאבא של סטפאני הגיע לישראל מארגנטינה בשביל לשחק כאן כדורגל. הוא הצטרף לקבוצת בני יהודה, שהייתה אז להיט, ושלושה חודשים אחרי כן הוא הכיר את אימא של סטפאני בחוף פרישמן בתל אביב. הוא לא ידע מילה בעברית והיא לא ידעה מילה בספרדית. השניים בכל זאת התאהבו והתחתנו אחרי תשעה חודשים בלבד מהיום שהכירו.
עד גיל 12, או עד "המקרה" - כך היא מכנה את האונס הקבוצתי שהיא עברה – הייתה לסטפאני ילדות טובה: היא נולדה בראשון לציון לאבא שחקן כדורגל מארגנטינה ולאימא ילידת הארץ, ולהם חמישה ילדים – סטפאני ועוד ארבעה בנים (ובהם השחקן אדריאנו חאובל). בילדותה היא אהבה את הים, אהבה את העולם, אהבה ספורט ואהבה לבנות דברים. בגיל 6 עברה המשפחה ליבנה, ושם ההורים חיים עד היום באותו בית.
"כשהייתי בת 10 לאימא שלי הייתה פריצת דיסק, והיא הייתה שוכבת כל היום במיטה וצורחת מכאבים", היא נזכרת, "לא יכולתי לשאת את הכאב שלה, אז בניתי לעצמי בית על העץ בחורשה שהייתה ממש מאחורי הבית, והייתי בורחת לשם. שם הייתי נחה, נרגעת. היו פעמים בודדות שבאו לבקר אותי שם חברים שלי מהכיתה, אבל רוב הזמן הייתי לבד. לאבא שלי היה באותה תקופה בית קפה ביבנה, שנקרא על שמי, והוא כל היום היה בעבודה.
"לפעמים הייתי צריכה לשמור על האחים שלי, אבל כשהייתי בבית הייתי בורחת לעץ שלי. הייתי נחה שם, נרגעת. יום אחד, כשהייתי בדרך לשם, שני ילדים בני 16 עצרו אותי ואנסו אותי, ובזה חתמו את הגורל שלי. זה קרה ממש מאחורי הבית של ההורים שלי, ממש מתחת לעץ שלי, בשעה שחיפשתי שם שקט. מאז החיים שלי השתנו, נצבעו בשחור. מאותו רגע הכל הפך לסיוט".
את שני הנערים סטפאני הכירה מהעיר, אבל לא באמת הייתה שם היכרות. לימים, הם גם ילמדו איתה באותה חטיבת ביניים. היא ושני אלה שעשו בה את המעשה הנורא מכל.
"במהלך כל האונס התנתקתי מעצמי ומהסיטואציה. במשך שנים אחרי זה עוד היו לי התנתקויות. היום אני זוכרת הכל, אבל אז לא זכרתי כלום. אחרי מה שקרה חזרתי הביתה בריצה, רצתי ישר למקלחת, בכיתי מאוד, הסתכלתי על עצמי במראה ואמרתי בלב שהדבר הזה לא היה ולא קרה. יצאתי מהדלת וזהו. לא סיפרתי לאף אחד מה קרה".
איך זה השפיע על הלימודים ועל חיי החברה והחיים בבית?
"הפכתי לילדה מרדנית ואגרסיבית, הייתי כעוסה מאוד, כל הזמן. אף אחד לא הצליח להבין מה יש לי ואני המשכתי לא לספר לאף אחד מה קרה. אימא שלי עדיין הייתה מחוברת למיטה ואבא שלי עבד כל היום, אז נראה היה לי שהבעיות שלי קטנות לעומת הבעיות שלהם. עטפתי עצמי בשיריון שיקרי ויצאתי לעולם. אמרתי לעצמי שאני אסתדר ואהיה בסדר, אבל הפסקתי לסמוך על העולם, הפסקתי לבנות בתים על העץ והפסקתי ליצור".
מכאן ואילך התחילה התדרדרות: בגיל 13 סטפאני התחברה לילדים הפחות טובים בכיתה, התחילה לעשן סיגריות והתחילה לשתות אלכוהול. בגיל 14 היא כבר גילתה את החשיש והגראס וזה התחבר לה כמו כפפה ליד. "כל העניין של האלכוהול והסמים היה תפור עלי, כי זה הקהה לי את הרגשות. זה היה הפלסטר האולטימטיבי שיכולתי למצוא לבעיה. הסמים היו התרופה שלי והטיפול שלי. ההורים לא ידעו מכלום. פעם אחת אימא שלי מצאה באנג בחדר שלי, אבל הייתי ילדה חכמה וסיפרתי לה את הסיפור שהיא רצתה לשמוע בשביל שהיא תמשיך לחשוב שהכל בסדר.
"הייתי מאוד יצירתי כי ידעתי שאם אני אפסיק להשתמש בסמים, אמות. ידעתי שזה או להשתמש בסמים או להתאבד, וידעתי איך לסבן את כל העולם בשביל להמשיך לעשות את זה. הייתי מעשנת כל יום וכל היום, גם עם החבורה וגם לגמרי לבד. לרוב הייתי מעשנת לבד, והסם בודד אותי מהחברה, שגם ככה לא אהבתי".
איך אפשר לנהל אורח חיים כזה בגיל כזה?
"הייתי מעשנת כל היום באנגים. הייתי קמה באמצע הלילה, דופקת באנג וממשיכה לישון. הגעתי למשקל של 42 קילוגרם ובגיל 16 פיתחתי אנורקסיה קשה. הבנתי שמשהו לא בסדר, ויום אחד פשוט אמרתי לאימא שלי שאני עומדת למות. הרגשתי שהנשמה שלי בורחת מהגוף. לא סיפרתי לה למה הגעתי למצב הזה, אבל התחלנו לשקם את הקטע של האוכל וזה עבר לי בגיל 17. אבל עד אז פשוט לא יכולתי לאכול, הכל הגעיל אותי, גם הגוף שלי הגעיל אותי ופיתחתי תחושות של אשמה מהמקרה. חשבתי לעצמי שאני ילדה ספורטאית וחזקה ואיך לא עצרתי את זה. איך הרשתי למצב כזה לקרות. הרגשתי שאני אשמה באונס. היום אני מבינה שאני הייתי בת 12 והם היו ילדים חזקים בני 16, אז אין הרבה אפשרויות פה".
ואז גם נפגשתם בחטיבה.
"עליתי לכיתה ז' והמשכתי לפגוש אותם בבית ספר. הם כבר היו אז בתיכון. כשהייתי רואה אותם הייתי בורחת, הייתי ממש מבועתת מהם. הם התנהגו כאילו הכל קול. הבעיה הייתה שהחברות שלי אהבו את החבורה שלהם כי הם היו גדולים וחתיכים, אז אני התנתקתי מכולם והצטרפתי לילדי שוליים. ככה חייתי בחבורה של חיות פצועות שמה שחיבר את כולנו היה הכאב. בכיתה ח' העיפו אותי מבית הספר, אבל אף אחד לא ידע שאני גרמתי לעצמי לעוף משם כי לא יכולתי יותר לראות את הילדים האלה".
למזלה היא הייתה ספורטאית מצטיינת. מגיל 4 ועד לגיוס לצה"ל היא שיחקה כדורסל והוציאה את כל הכאב והעצבים על הכדור במגרש. בגיל 18 היא התגייסה בגיוס מיוחד לצבא, הייתה חיילת מצטיינת ונלחמה להגיע לקורס מד"סים, רק בשביל לקבל קצת משמעות בחיים. אבל שלושה חודשים אחרי הטירונות היא כבר מצאה את עצמה שוב עמוק בסמים.
זמן לא רב אחרי זה ההורים התחילו לשאול יותר מדי שאלות, אז בגיל 18.5 היא ארזה תיק ועזבה את הבית לתל אביב, לדירה של אחיה הגדול, השחקן אדריאנו חאובל, שבדיוק טס לעבודה בחו"ל. הבניין שבו התגורר אדריאנו היה בדיוק בשלבי תמ"א, שכר הדירה היה נמוך והיא הסתדרה, כמו שעשתה לא מעט פעמים בעבר.
"לא יכולתי לחזור הביתה", היא מספרת, "מהיום שעברתי את האונס מאחורי הבית האזור הזה היה מחוק מבחינתי. גרתי שם עד אז כי לא היה לי מקום אחר לישון בו. אימא התחילה לשאול למה העיניים שלי אדומות ולמה זה ולמה זה אז הייתי חוזרת מאוחר בשביל שלא יראו שעישנתי סמים. ברגע שהייתה לי את הדירה שלי בתל אביב כבר הכל היה מותר. התחלתי לעבוד בבר של מסעדת ג'פאניקה בדיזנגוף, האלכוהול היה לידי ויכולתי לשתות כמה שאני רוצה. הכל היה מחושב. עשיתי חישוב איך אני משתמשת באלכוהול ומשלמת כמה שפחות. חישבתי הכל, כולל להתחבר לאנשים מסוימים שעזרו לי לקנות סמים".
ועד אז בעצם עדיין אף אחד לא יודע על האונס שעברת?
"סיפרתי לעצמי סיפור שזה לא קרה ודבקתי בו. לא סיפרתי לאף אחד. כמה ימים אחרי המקרה סיפרתי לכלבה שלי, ושנה אחרי זה היה נדרסה, זה היה הדבר הכי קשה בסיפור הזה כי היא הייתה החברה הכי טובה שלי. בשלב הזה כבר לא יכולתי לסמוך על אנשים, ויכולתי לתקשר עם אנשים רק כשהייתי שתויה או מסוממת. כל כך הרבה פעמים רציתי לספר לאח הגדול שלי, אדריאנו, מה קרה אבל לא הייתי מסוגלת, פשוט נחנקתי".
וככה, בשיא המגניבות עם דירה משלה במרכז תל אביב ועבודה בבר, סטפאני התחילה להשתמש גם בסמים אחרים. זה כבר לא היה רק חשיש, גראס ואלכוהול: "לפני זה הייתי נדלקת לפעמים במסיבות טבע עם אקסטזי וסמי מסיבות וקיוסקים, כמו חגיגת. אבל עכשיו הייתי בדירה משלי ואף אחד לא הפריע לי שם. לא דפקו לי בדלת, לא שאלו אותי איפה אני, למה העיניים שלי אדומות, מתי אני קמה ומתי אני חוזרת הביתה. לילדה שעוד לא בת 19 זה מהמם. התחלתי להכיר אנשים, ותל אביב היא עיר מאוד מסוכנת. כל סם שהכרתי התחלתי לקחת אותו לקיצון. במשך שנה הייתי עושה כל יום סמים מסוג אם.די.אם.איי וקוקאין. ככה חייתי שש שנים בלי הפסקה. הייתי עובדת במועדונים שונים בעיר כמו הפינגווין, האומן 17, הג'ימי הו, והכל היה זמין לי. הייתי עצמאית ולא הייתי חייבת לאף אחד כלום.
"הסמים עבורי לא היו בשביל לחגוג, כמו כולם, אלא בשביל להתנתק. בכל חבורה שהייתי נוכחת בה, תמיד עשיתי הרבה יותר מכולם. לא נהניתי כשעשיתי סמים, שום דבר מזה לא היה לי כיף. זה הקטע של מכור - אתה משתמש כי אתה לא יכול לא להשתמש. לא הייתה לי שליטה על זה. את יודעת כמה פעמים אמרתי לעצמי מחר אני לא עושה סמים? ואז דבר ראשון שעשיתי בבוקר למחרת היה להשתמש. בשלב הזה הסמים כבר לא עשו לי טוב, וההתדרדרות הייתה קשה – ככל שהסם קשה יותר, הסבל ממנו גדול יותר. הייתי עושה סמים וסובלת. לקחתי קוקאין, אסיד, פטריות. חוץ מהירואין עשיתי הכל. חשבתי לעצמי שכל עוד שאני לא מזריקה ולא עושה הירואין אז אני לא מכורה באמת והכל בסדר. לא רציתי לגמור כמו הנרקומנים בתחנה המרכזית וחשבתי שכל עוד שאני לא שם אז הכל טוב. הסמים היו אובססיה. רציתי עוד ועוד מהם. בתקופה הזאת הקשר עם ההורים היה על הפנים".
ואיך היו הקשרים הרומנטיים שלך בתוך כל זה?
"בגיל 24 היה לי חבר ראשון, קראו לו אסף. עד אז היו לי יחסים עם נשים. על אסף סמכתי והוא היה הראשון שסיפרתי לו על האונס בגיל 12. גרנו שנה באיטליה והיינו עושים יחד המון סמים. היינו שני מכורים שמשתמשים כל היום, זה היה חוסר שפיות טוטאלית. אסף דחף אותי לספר להורים שלי, אבל אני לא הבנתי מה הם צריכים עכשיו לסבול ולדעת מזה. בסוף הוא הצליח לשכנע אותי לספר להם וזה היה המעשה הנכון".
איך מספרים דבר כזה להורים אחרי כל כך הרבה שנים?
"קודם כל סיפרתי לאימא שלי. היא בכתה ואמרה שהיא ידעה שמשהו לא בסדר איתי אבל לא ידעה מה. היא ניסתה להכיל את הכאב שלי והראתה קבלה והכלה. היום היא החברה הכי טובה שלי. אימא שלי הייתה זאת שסיפרה לאבא, והוא לא דיבר איתי על זה כי לא רצה להכאיב לי, אבל בסוף כעסתי על ההתעלמות שלו ודיברנו. אבא בכה וזו הייתה שיחה קשה".
סיפרת להם גם על הסמים ועל האלכוהול?
"ההורים ידעו שאני משתמשת בסמים אבל חשבו שזה קטע חברתי ולא ידעו שזה קורה בכמויות האלה".
מאבדת שליטה על החיים
בגיל 26 סטפאני ואסף חזרו לארץ וגרו אצל אימא שלו בתל אביב. אביו בדיוק נפטר והוריש לו סכום כסף יפה, והם המשיכו לקנות סמים ולצרוך אותם. "זה היה הדלק שלנו להתעוררות, אבל אז החלטנו לשקם את עצמנו, עשינו קורס תיווך נדל"ן, עברנו ליחידת דיור אצל ההורים שלי ביבנה, הקמנו חברת נדל"ן ובמקביל הפעלנו פנסיון כלבים והרווחנו מלא כסף. אבל השיקום הזה היה רק מקצועית כי הסמים עדיין היו במרכז החיים שלנו. לא ראיתי את החיים שלי בלי סמים, זה מה שידעתי לעשות מגיל 14".
שנתיים אחרי זה הם נפרדו ובגיל 28 סטפאני מצאה עצמה בזרועותיה של האקסית המיתולוגית שלה, ומהר מאוד עברו השתיים לגור יחד בתל אביב. אז היא התחילה לא רק לצרוך סמים אלא גם לסחור בסמים – היא הייתה קונה מסוחרים, מוכרת לחברים ומרוויחה מזה את השימוש שלה.
"שנתיים היינו יחד", היא מספרת, "מוטטתי אותה לגמרי, היא לא הייתה רגילה לסמים בכמויות האלה. הייתי משקרת לה שרק שתיתי כשבעצם הייתי דלוקה. לא התאבלתי על אסף, לא התאבלתי על האונס. יום אחד היא פשוט ברחה מהבית, וככה נפרדנו. אז רציתי להתאבד, הרגשתי שזה הסוף של הסוף. המשפחה שלי כבר קלטה בשלב הזה שאני לא בסדר, וחזרתי לעבוד שוב בברים. אחרי הפרידה עשיתי מלא סמים. הייתי עושה אסיד וקוק ויום אחד פשוט לקחתי מלא כדורי שינה כי רציתי למות. באותו ערב הייתי במסיבה ועשיתי מלא קוק. כל סוף השבוע הזה השתמשתי המון בסמים ואז לקחתי כדורי שינה. הרגשתי שלא נשאר ממני כלום. בנס קמתי אחרי ארבע שעות. אם בנאדם אחר היה לוקח את אותה כמות של סמים וכדורי שינה שאני לקחתי, הוא היה ישן שלושה ימים או לא מתעורר בכלל".
זה נשמע כמו חלון הזדמנויות שנפתח לרגע אחד קצר.
"נכון. זה היה חלון הזדמנויות שאלוהים נתן לי בשביל להציל את עצמי. התעוררתי ושלחתי הודעה לאדריאנו שאיבדתי שליטה על החיים שלי ושאני עומדת למות. איך ששלחתי לו את ההודעה כבר התחרטתי כי היו לי מלא סמים בבית ולא רציתי לזרוק אותם. רציתי למחוק את ההודעה אבל בדיוק אז ראיתי שהוא כבר קרא אותה".
אדריאנו הגיע אליה, אסף אותה אליו הביתה, והיא לא הייתה מוכנה לראות אף אחד אחר מלבדו. רק איתו היא הסכימה לדבר. שבועיים היא ישנה אצלו על הספה, והמשיכה להשתמש בסמים.
אחרי שבועיים היא מצאה את עצמה בכפר איזון בקיסריה, אחרי שההורים התערבו, ושם היא הייתה במשך חצי שנה. "כפר איזון זה מקום שמשקמים אותך. כל הצוות הם מטפלים ופסיכולוגים קליניים. פעמיים בשבוע יש לך שיחה פרטנית, פעם בשבוע גם טיפול משפחתי ופעמיים בשבוע טיפול באומנות, בפסיכודרמה, בקונג פו, ביוגה. כל יום הייתי אורזת את התיק והולכת לשער בשביל לצאת משם. היה לי מאוד קשה. בהתחלה כשהייתי יוצאת מטיפול פרטני הייתי בוכה שמונה שעות אחרי זה, ממש היו צריכים לגרד אותי מהרצפה. ארבעה חודשים לקח לי להתאפס על עצמי. היו לי טיפולים שאחריהם הייתי נכנסת למיטה לשלושה ימים ואי אפשר היה להוציא אותי משם. הייתי ישנה ובוכה. הכאב היה חזק והייתי גמורה".
ואז מה קרה?
"יצאתי מהכפר אחרי חצי שנה ותוך יומיים חזרתי להשתמש. בהתחלה שתיתי ועישנתי אבל יום אחרי זה כבר הייתי עם חברים וצלחת מלאה קוק. עדיין לא הבנתי שאני מכורה. חשבתי שעברתי טיפול, שטיפלתי בעצמי ועכשיו אני יכולה לחזור לעשות סמים בקצב רגוע, אבל מהר מאוד חזרתי להרגלים הישנים".
במשך חודשיים היא ישנה על ספות בבתים של חברים רק בשביל לא לחזור הביתה. לכפר איזון היא לא יכלה לחזור כי התשלום החודשי שם עמד על למעלה מ-20,000 שקל בחודש. בלית ברירה היא אשפזה את עצמה במרכז גמילה לנפגעות סמים ומין, ושם היא גם חוותה שוב ושוב את הדיסוננס הגדול שמכורים חווים – מצד אחד הדחף להחלים ולהציל את עצמך, ומצד אחר – דחף בן 18 שנה לסמים.
בתום 42 יום במרכז לגמילה רצו לשלוח אותה לקהילה טיפולית שמתמחה בהתמכרויות, אבל היא חשבה שאם היא נקייה כבר 42 יום אז היא לא צריכה יותר שום מקום סגור. ההורים הבהירו לה בשלב הזה שאם היא לא הולכת לקהילה אז היא לא חוזרת הביתה, וסטפאני קפצה על המציאה בשתי ידיים, יצאה ממרכז הגמילה ישר לבית של ידיד שלה ושם הם עשו סמים. שוב.
"מהר מאוד חזרתי להשתמש בסמים בלי הפסקה. שלושה שבועות אחרי התקשרתי מיוזמתי למרכז גמילה 'רוח מדבר', שיקרתי שאני נקייה ואמרתי שאני רוצה להגיע לשם. ישר כשהגעתי עשו לי בדיקת שתן וראו ששיקרתי ושאלו אותי 'אם נשחרר אותך לאן תלכי?' אז עניתי שאלך לעזזאל ואין לי איפה לישון, אין לי בית ואין לי איפה לאכול. הם קיבלו אותי ככה".
איך היה שם?
"קשה מאוד. יש שם המון גבולות, מחליטים בשבילך מתי את קמה מתי את אוכלת. קובעים לך הכל, את לא קובעת כלום. במקום הזה אין לך הסחות דעת, ובעצם אין לך שם כלום. לא יכולתי לברוח לקניות, למין או לסמים. ברחתי משם כמה פעמים והחזירו אותי כל פעם, עד שנכנעתי. מחלת ההתמכרות ריסקה אותי, צריך להיכנע בשביל להצליח. לקח לי שמונה חודשים להפסיק לחשוב על סמים, ובסך הכל הייתי שם תשעה חודשים".
סטפאני סמאש בורגר
בשנתיים וחצי האחרונות סטפאני נקייה מסמים. היא גרה בתל אביב עם בת הזוג שלה, אותה הכירה לפני כארבעה חודשים, ההורים שלה פעילים בקבוצות תמיכה של הורים למכורים, ואימא שלה משתתפת בסדנאות והרצאות בנושא.
לפני כחודש היא פתחה ברחוב אלנבי 47 את "סטפאני סמאש בורגר", המבורגרייה מדליקה וטעימה, שכבר הפכה ללהיט בוולט. סטפאני פעילה בתוכנית למכורים אנונימים ומתמידה בשיטת 12 הצעדים. כיום היא חונכת שתי קבוצות של נשים שנמצאות במצב שבו היא הייתה, היא נפגשת איתן פעמיים בשבוע, ובידה מסר: הכל אפשרי.
עם אוכל מערכת היחסים שלה מורכבת: "עד המקרה הייתי אוכלת הכל. תמיד היה לנו בבית אוכל בריא, אימא שלי אוהבת ירקות, תמיד היה אוכל טוב בבית ולא היינו אוכלים ג'אנק. המסעדה של אבא שלי ביבנה הייתה איטלקית ואני גדלתי על סטייקים, צימיצ'ורי, אמפנדס ואוכל רומני של אימא והסבתא השניה. היו אצלנו ממולאים, ממליגה, פשטידות גבינה – אבל גם סטייקים.
"כבר בגיל 14 הייתי עוזרת בסרוויס במסעדה, ושם הבנתי שאני אוהבת אוכל. עד היום אני מבשלת בבית, אתמול הכנתי פסטה. בכפר איזון היו לנו משמרות במטבח וכל פעם מישהו אחר היה מבשל לכולם. כולם היו מחכים למשמרת שלי, תוך שעה הייתי מעמידה שם ארוחות גורמה וכולם היו מלקקים את האצבעות".
אז מסעדת ההמבורגר שלך הגיעה מהגנים הארגנטינאים והאהבה לבשר?
"מצאתי את המקום הזה ומיד ידעתי שאפתח כאן המבורגר. גם רציתי סמאש בורגר ולא המבורגר רגיל. ההמבורגר שלנו עובר טחינה כפולה והוא עשוי מנתחים של מכסה אנטרקוט שמיושן 40 יום ואסאדו. זה המבורגר מחומרי גלם איכותיים שנעים בפה וטעים. הוא לא צריך הרבה זמן על הפלאנצ'ה, והוא נשאר ג׳וסי ולא מתייבש. בתפריט יש לנו גם סלט קיסר שאני מכינה כאן, אמפנדס שדוד שלי הארגנטינאי מכין והלחמניות הן בריוש שמגיע ממאפייה ביבנה. יש לני גם המבורגר טבעוני של ביונד ולחמניות ללא גלוטן. גם המחירים סבבה ויש לנו בירה ב-10 שקלים".
לא קשה לך להגיש אלכוהול במסעדה?
"היום יש לי חופש מהתמכרות פעילה, אין לי בכלל בראש מחשבה של ללכת להשתמש. ויתרתי על הסמים. צריכים ללמוד לוותר, וזו הדרך לחיים חדשים. היום אין לי חברים שמשתמשים בסמים ואני מתרחקת ממקומות, מאנשים ומחפצים שקשורים לשימוש. ויתרתי על כל החברים שהיו לי. היום אני יכולה לצאת ולבלות בכל מקום, וכל עוד אני נקייה אני בוחרת להמשיך לא להשתמש בסמים. כשאני עושה סמים אני לא בוחרת. מחלת ההתמכרות היא מחלת נפש והיא לא עוברת, יש מכור פעיל ומכור לא פעיל - מכור תמיד נשאר מכור".
איך נראה סדר היום שלך?
"המחלה שלי קמה לפני בבוקר. עד היום כל בוקר אני קמה מטושטשת, עצבנית ולא רוצה כלום. אז אני קודם כל מתקלחת. בקהילה למדתי לתרגל לא להקשיב לראש ודבר ראשון בבוקר לקום מהמיטה. אסור לי להקשיב למחשבות שלי כי הן לא טובות. אחרי המקלחת אני כמו חדשה. ואז אני מתפללת".
מתפללת?
"אני מתפללת לאלוהים וכותבת אסירות תודה. זה לא אלוהים של דת, כל אחד מוצא אלוהים כפי הבנתו. אחרי זה אני נכנסת לזום לפגישה עם הקבוצה, ורק אז מתחילה את היום שלי. אחרי זה או שאני ישר באה למסעדה או גולשת או רצה. אני עושה ספורט ארבע פעמים בשבוע. כשהייתי מכורה רק חלמתי לעשות ספורט אבל לא יכולתי באמת. אני מהילדים שפעם לא ידעו איך להתמודד איתם, לא הייתי כמו כולם, החיים היו גדולים עלי. הייתי טובה בספורט אבל בדברים האחרים לא".
מה עם הבחורים שאנסו אותך? הם נענשו?
"לא, זה לא שלי ואלוהים יעניש אותם בדרכו. אחד מהם ראיתי פעם בים גולש בחוף הדולפינריום, וברחתי משם. מאז חלפו ארבע שנים ולא התקרבתי שוב לחוף הזה. את השני ראיתי בקורונה ברחוב לילינבלום בתל אביב, אני הייתי עם מסיכה, ואיך שראיתי אותו הורדתי את הראש, הסתובבתי וברחתי משם".
מה המסר שאת רוצה שאנשים ייקחו מהסיפור שלך?
"היום המשמעות שלי בחיים זה להיות שם בשביל נשים כמוני, נשים שזקוקות לתקווה, ולהראות לעולם שזה אפשרי. אף אחת לא צריכה לסבול את ההתמכרות. היום ההורים שלי אוהבים אותי, מקבלים אותי וגאים בי. כשהייתי בכפר איזון התביישתי במחלה שלי, אף אחד לא ידע שאני שם. אני חושבת שהתביישתי בעיקר מעצמי.
"היום אני כבר שנה כותבת פוסטים על ההתמכרות שלי בפייסבוק ובאיסטגרם. היום אלכוהול בשבילי זה כמו השטן, ואני יודעת מה יהיו ההשלכות אם אשתמש. נפלתי וקמתי כל כך הרבה פעמים, והיום נלקחה ממני הכמיהה לשימוש, אין לי את הרצון הזה. ירדו לי דמעות של דם עד שהגעתי למקום הזה. אני עושה שירות בקהילה שלי ועושה את הפעולות שאני אמורה לעשות וככה אני גם נשארת נקייה.
"הקהילה הזאת היא קהילה חמה שבה אוהבים אותך והדרישה היחידה לחברות זה הרצון להפסיק להשתמש. לא צריך כסף, זה נטו אהבת חינם. באחת התפילות שלי גם ביקשתי מאלוהים אהבה, ממש פיללתי לזה ואמרתי מה אני רוצה שיהיה שם – תשוקה, אהבה, תקשורת. דייקתי את כל מה שאני רוצה, ואז הכרתי את אלין, היא בחורה חכמה, מצחיקה והיא מכילה אותי. היינו חמש שעות בים בדייט, וכל מה שביקשתי מאלוהים שיהיה שם, יש שם".
