בדרך מקרה או שלא, בדיוק שמונה חודשים עברו מאותו לילה דרמטי בחודש מאי האחרון, לילה שאותו אורי ירמיאס לא ישכח לעולם, שבו הוא עמד מחוץ למסעדה שלו בעכו, וראה איך הלהבות מכלות את מפעל חייו.
היום (ב'), שמונה חודשים אחרי אותו אירוע, בתום מסכת שיפוצים קדחתנית, הוא פותח את המסעדה מחדש - מסעדת אורי בורי, באותו מקום בדיוק בעיר העתיקה, מול הגלים של עכו.
עכו, העיר שתושביה ומנהליה התגאו בדו-קיום שבה, חטפה בומבה בראש. אף אחד לא צפה את מה שהתרחש בעיר בחודש מאי האחרון, והיום תושבי העיר המעורבת מנסים להשאיר הכל מאחוריהם ולהמשיך קדימה.
5 צפייה בגלריה
אורי ירמיאס במסעדה החדשה: "ביקשתי מהשכנים שיעזרו לי לכבות את האש"
(צילום: עופרי ג'אנו)
"לא מצאתי שום אדם שהיה חכם מספיק בשביל להביא לי פתרון שמבטיח עתיד טוב יותר לדורות הבאים מאשר חיים משותפים", אומר ירמיאס כשהוא רוצה להשאיר את הזיכרון מאחוריו ולהמשיך קדימה חדור משימה - להעמיד את המסעדה החדשה על הרגליים, ולהעביר את הפעילות מהמסעדה החלופית שפתח באזור התעשייה, לחלל המשופץ של המסעדה הוותיקה, ששוכנת באותו מקום כבר 25 שנה (ועוד 8 שנים לפני כן בחלל בנהריה). "בהגדרה אני מאמין בדבר הזה בתור המתווה היחידי שאני מכיר, שיכול להוביל לעתיד ורוד".
אתה עכשיו פותח את המקום החדש אחרי השקעה גדולה, מי מבטיח לך שזה לא יקרה שוב?
"אי-אפשר למנוע מדבר כזה לקרות שוב. זה יכול לקרות גם בעיר מעורבת עם חרדים וחילונים או בערים עם יהודים וערבים או במקום עם ימנים ושמאלנים שחיים יחד. אני חושב שצריך למתן את הכוח של הקיצונים על ידי הרוב השפוי. כל קיצוני צריך להיכנס למסלול, ולא ייתכן שחלק מהאוכלוסייה שהוא פחות מעשרה אחוזים מטרטר את כל השאר. צריך להתנהג עם אנשים קיצונים באשר הם בחומרה, אין דבר כזה קיצוני טוב".
אף אחד לא צפה את זה מגיע, הדו-קיום בעכו היה מקור לגאווה.
"שבוע לפני שפרצו המהומות והמסעדה שלי הוצתה, האימאם של המסגד הגדול בעכו הזמין כמה מאות אנשים לארוחת האיפטר. הייתה שם ארוחה גדולה, הייתה מוזיקה והיו שירים. חגגו שם ערבים ויהודים יחד", נזכר ירמיאס. "היו שם פוליטיקאים, אנשי דת יהודים, אנשי דת נוצרים, ראש העיר וכל המכובדים מהסביבה. היו שם גם שוטרים ממשטרת עכו, מורים ומחנכים – מי לא היה. חגגנו במשך ערב שלם וכולם היו מדושני עונג. שמעתי שם נאומים על זה שכל העולם צריך לראות איך יהודים וערבים חיים יחד. בדיוק שבוע אחרי זה הגיע הבלגן.
"השאלה שלי היא איך נוצר מצב שבו כל האנשים המובילים בחברה, בשלטון ובדת יושבים יחד שאננים ובינתיים במחתרת קורים דברים שהם לא רואים. אני חושב שזאת הייתה התפרצות של האנשים השקופים - הילדים שאין להם מורה, הורה, מדריך ומסגרת, וכל אותם אנשים שיוצאים לעבודה בשש בבוקר ואחר כך חוזרים הביתה ומחפשים חניה במשך שעה וחצי כי אין חניה ואין תחבורה ציבורית הולמת באזור. כל זה זה יוצר אנטגוניזם.
"אלה בני נוער אבודים שאין להם משהו שמוביל אותם. אם סוחר סמים יתפוס נער כזה הוא ילך אחריו, ואם כוהן דת יתפוס אותו קודם אז הוא ילך אחריו, ואם אני אגיע אליו קודם אז הוא יבוא לעבוד איתי במטבח. אלה אנשים שצריכים שייכות וקבוצה והם מוכנים ללכת לכל מיני מקומות רחוקים בשביל זה. הילדים האלה לא טיפשים אבל הם מובלים והם צריכים מסגרת".
תצאו, אנחנו שורפים
ירמיאס הוא אדם שקול. בצבא הוא היה מנטרל פצצות, ואולי הרוגע והאופטימיות שלו הם תולדה של אותה מלאכת מחשבת מסוכנת, שבה אתה לא יכול לתת לרגש להשתלט על ההיגיון. נראה שגם עכשיו הוא נמנע מאמוציות, וגם אז בשעת השריפה - בזמן שחשב שאשתו ובתו לכודות בתוך המסעדה הבוערת, הוא תכנן את הצעד הנכון הבא.
"זה התחיל אחר הצהריים כשראיתי שיש לי מעט הזמנות לערב והחלטתי להישאר בבית", הוא נזכר ברגעי התופת. "לקראת השעה 20:00 הרגשתי לא נוח כי כל הצוות שלי היה במסעדה, ובכל זאת יש בחוץ מצב של מלחמה, הפגנות ומתח, והרגשתי שאני צריך להיות שם עם צוות. אשתי והבת שלי החליטו להצטרף אלי למסעדה לשתות מרק. התוכנית הייתה לתת חיזוק מורל לצוות, ולחזור הביתה. הרחובות היו שקטים והעיר הייתה שוממת לחלוטין. תמיד יש איום בעיר שקטה, יש משהו מאוד לא נוח בזה".
"אשתי סיפרה לי שהן התחבאו בשירותים ופתאום מישהו דפק בדלת ואמר 'תצאו אנחנו עומדים לשרוף את המקום, לא באנו להרוג אתכם'. הוא ליווה אותן החוצה וחזר להצית את המסעדה"
עם התחושה הזאת נכנס ירמיאס, יחד עם אשתו ובתו, למסעדה. הם לא ידעו שזאת הפעם האחרונה שהם מבקרים בה לשמונת החודשים הבאים. באותו זמן היו במסעדה כ-20 לקוחות. אשתו והבת לגמו את המרק ושלושתם התכוננו לחתוך הביתה, אבל אז מישהו התקשר ואמר שיש בלגן בנמל.
"הבנתי שבלגן בנמל זה לא טוב, וחיכיתי רגע בשביל לחשוב מה עושים. רבע שעה אחרי זה עברו ליד המסעדה ארבעה רעולי פנים שהחזיקו מוט ברזל ביד. ביקשתי מהאורחים להתקבץ בפינה בכניסה לשירותים, ותוך שניות רעולי הפנים התחרעו על החלון של המסעדה, שברו אותו לרסיסים והסתלקו מהמקום. האורחים היו בפאניקה וליווינו את כולם הביתה.
"כמה דקות אחרי שכל האורחים יצאו בא מישהו ואמר לי שזרקו למלון שלנו (מלון האפנדי בעכו, ת"ג) בקבוק תבערה. הבנתי ששם הצרה גדולה יותר ורצתי לכיוון אבל עד שהגעתי לשם השכנים כבר כיבו את האש. היה שם המון עשן מסריח וכבד ואי-אפשר היה לנשום. הבנתי שהמלון מלא באורחים וצריך להוציא אותם. הוצאנו את כולם למטה בפיג'מה, ובעודי מנסה להתקשר לבית מלון בנהריה שיקבלו אותם, ניגש אלי מישהו ואומר לי שהציתו את המסעדה. הבת שלי והאישה היו שם ועוד שלושה עובדים. דאגתי נורא ורצתי באמוק למסעדה.
"כשהגעתי ראיתי להבות בגובה של שלוש-ארבע קומות שפורצות מהמסעדה. אחר כך הבנתי שכשהגיעו הפושעים לסבב השני להתחרע על המסעדה, גנבו טאבלטים, כספת ואת הקופה. אישתי סיפרה לי שהן התחבאו בשירותים ופתאום מישהו דפק בדלת ואמר, 'תצאו אנחנו עומדים לשרוף את המקום, לא באנו להרוג אתכם'. הוא ליווה אותן החוצה וחזר להצית את המסעדה".
מה עשית כשראית את מפעל חייך עולה בלהבות?
"ביקשתי מהשכנים שיעזרו לי לכבות את האש. פרשנו צינור כיבוי אבל זה לא היה קל כי הלהבות כבר אכלו חלק מהמסעדה. עמדתי שם וניסיתי לכבות רק את ההתפשטות של האש, כי לא היה לי מספיק כוח מים בשביל לעצור את השריפה אלא רק בשביל למנוע את ההתפשטות שלה. ככה עמדתי שעה וחצי. מכבי אש ומשטרה לא התקרבו למקום, אף אחד לא בא".
כעסת? נעלבת?
"הרגשתי שאני לא צריך להתעסק עם שנאה, אהבה, חשבונאות ונקמנות, אלא איך אני שולט בדבר הזה. שנאה ונקמנות לא היו מובילות אותי לשום מקום. אני מנסה לשלוט על הבלאנס בין השכל לרגשות. כשאנחנו שמחים זה אמוציונלי אבל כשבאה קטסטרופה לא מתכננים אותה, היא באה לבד, אז שם צריך להשתמש בשכל. וגם לא נעלבתי כי להיעלב זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים. מה יעזור אם איעלב? זה יוביל אותי לתובנה נכונה או לתגובה נכונה? אני לא יודע מה לעשות עם עלבון".
איך ממשיכים אחרי אירוע כזה?
"כל מה שחשבתי עליו היה איך אני מוצא מחר בבוקר מקום חלופי למסעדה ומתחיל לשפץ אותה. לא היה לי שום ספק שזו המשימה הראשונה שאני צריך לעמוד בה".
לא חשבת לרגע מה אני צריך את כל זה, אולי נסגור וזהו? בנוסף לזה אנחנו גם בתוך משבר הקורונה.
"היה לי ברור שאני פותח את המסעדה מחדש. הבנתי שהבחירה לסגור תהיה ויתור מוחלט. אני יכול לצמצם כוח אדם – אבל לסגור זה סופי, זה להרים ידיים. אני גאה בעצמי שלא הרמתי ידיים. העולם ממשיך להתקיים ואנשים ממשיכים לצאת. אני חושב שהקהל רוצה ללכת גם למקומות שהם יותר מפלאפל, אנשים רוצים לצאת ולהרגיש בילוי, ואני חושב שאני יכול לתת להם אותו".
היו כאלה שהרימו גבה על כך שאתה הולך לשפץ את המסעדה ולפתוח מחדש?
"הודעתי בנחישות לכולם לא לדאוג ושאני הולך לפתוח מחדש. קיבצתי את כל הצוות ושיתפתי את כולם בפתיחה וביצירה של המסעדה החדשה. ביקשתי מהשף שלי, עלי, רשימה של כל החסרונות שהיו במטבח הקודם. במקביל ביקשתי ממנהלת המסעדה, לאורה, רשימה של כל מה שלא היה לה נוח במסעדה לפני השריפה. ביקשתי גם מהסומליה, שחר, שיכתוב לי איך נראה בר בחלום שלו. היום יש שם את החלומות של כולם, עד המקסימום שיכולנו לממש. כל אחד קיבל את החלום שלו וכולם שותפים לעשייה הזאת. כולם נרתמו ועשו מה שצריך".
