השפית קונדיטורית קרן קדוש מספרת על הלידה השקטה שעברה
(עמית מגל)
הפעם אין בסיפור הזה של קרן קדוש עוגות קצפת. גם אין סנט אונורה, אין טארט פירות ואין טירמיסו. אין דובדבנים שמקשטים טארטלט מבצק שקדים פריך. במקום זה יש כאן עצב, אובדן, לב שבור, אכזבה ושתיקה. בעיקר שתיקה.
עכשיו, 11 שנים אחרי המקרה שלא יניח לה לעולם, השפית קונדיטורית המוערכת מבית הקפה קדוש בירושלים, מחליטה לאזור אומץ ולהסתכל לחיים בלבן של העין, אפילו שהן עדיין מלאות בדמעות.
5 צפייה בגלריה
קרן קדוש: "שעה אחרי הלידה השקטה קיבלתי טלפון ואמרו שהכל בסדר עם העובר"
(צילום: אסף מגל (מתוך הוידיאו))
קדוש מתגוררת באחת השכונות היפות בירושלים, עם בעלה איציק וארבעת ילדיהם. את איציק היא הכירה בירושלים. היא הייתה אז בת 23 והוא היה בן 30, דור עשירי בעיר. אביו היה הבעלים של בית האוכל הירושלמי הוותיק, קפה קדוש, עסק משפחתי שעומד באותו מקום בדיוק מאז 1967. לימים, הפכו בני הזוג קדוש לבעלים של המקום, ובעבודה יום-יומית קשה שמרו עליו כבית קפה מצליח ושוקק. בקומה העליונה של בית הקפה שוכנת הקונדיטוריה, שם מתרחש כל הקסם.
קרן קדוש: "למה הייתי צריכה לצאת מחדר לידה ולקבל סוכריות מאשה שבאה לחלק סוכריות לנשים שילדו. היא נתנה לי סוכריה, ואני אמרתי 'תודה'. היא אמרה לי מזל טוב, אבל לא הגיע לי מזל טוב כי לא היה לי מזל טוב"
"כשאיציק ואני הכרנו והבנו שהיחסים מתקדמים לחתונה, הוא אמר לי יום אחד 'לנו יהיו חמישה בנים'. אמרתי לו שאין סיכוי", היא נזכרת, "לא הייתי בטוחה אז שאני רוצה אפילו ילד אחד ולחשוב על חמישה זה היה בשבילי יותר מידי. אבל אז נולד הבן הבכור שלי והתאהבתי באמהות ובייצורים הקטנים החמודים האלה. ילדתי אחרי שלוש שנים עוד בן, ואחרי שני ילדים החלטתי שאני סוגרת את הבאסטה, שכיף לי להיות אמא לשני ילדים קטנים. אחרי ארבע שנים נכנסתי במקרה להיריון כשאני עם התקן למניעת היריון. לאורך כל ההריון חלמתי שאני לוקחת את התינוק ומעבירה אותו לסבתא שלי, וסבתא שלי לוקחת את התינוק ומעבירה אותו לדודה שלי שנפטרה שנתיים קודם. החלום הזה חזר כמה פעמים וכל פעם הייתי מתעוררת ובוכה".
את מאמינה בחלומות?
"כן, ואז בשבוע 39 ראו פתאום באולטרסאונד דברים שלא תאמרו את הגיל של העובר, עצם הירך שלו הייתה קצרה ושלחו אותי לעשות מי שפיר. כאן התחילה מסכת של של בדיקות, לחץ והיסטריה. אני באה מבית מרוקאי, יש לי סבתא מרוקאית עם כל הקלישאות, והיא תמיד הייתה אומרת שאישה צריכה לצאת מבית יולדות בידיים מלאות. אז בחודש תשיעי עשיתי מי שפיר. בפעם הבאה שעשיתי אולטרסאונד כבר גילו שאין דופק".
"ישבתי בבית מפורקת. שלושה חודשים לא יצאתי מהבית. כשהילדים היו יוצאים למסגרות הייתי מתפרקת, וכשהם היו חוזרים הייתי מתקלחת מתלבשת, מחכה להם, מקבלת אותם ומשתדלת שהם לא ירגישו שאמא עצובה. אבל אמא נשארה עצובה הרבה שנים. אני חושבת שעד היום אני עדיין עצובה"
זה שוק גדול להיריונית שצריכה ללדת כל יום.
"כן, ואף אחד לא מכין אותך שבאמת דבר כזה יכול לקרות, גם מעולם לא שמעתי על אף אחת שזה קרה לה. הטכנאית אולטרסאונד אמרה לי שהיא לא שומעת דופק, ואני חושבת שמעולם לא היה לי דבר קשה יותר מלהכיל".
אז מה עושים?
"התפרקתי, אבל הבנתי שאני עדיין צריך ללכת לבית חולים כדי ללדת, כי גם לידה שקטה זו לידה לכל דבר. התקשרתי לעין כרם ולהר הצופים וכל חדרי הלידה היו מלאים בלידות, ובגלל שלא היה לי תינוק ללדת אז אני הייתה מקרה לא דחוף. הדבר הזה הגיע משום מקום, אבל בסוף נכנסתי לחדר לידה וביקשתי כל סם אפשרי רק כדי להרגיע אותי. ואז במשך שלושה ימים שכבתי בחדר לידה וושמעתי כל הזמן תינוקות שנולדים, אבל אצלי לא קורה כלום. התחננתי שיעשו לי ניתוח קיסרי והתחננתי שרק יוציאו את זה ממני כי הכאב היה בלתי נסבל. את נמצאת בחדר לידה וצריכה ללדת עובר בלי דופק וכל מה שאת שומעת זה תינוקות בוכים מסביב".
קשר השתיקה
אחרי שלושה ימים בבית חולים היא ילדה בלידה שקטה, כשבחדרים הסמוכים לחדרה נולדים כל שעה תינוקות. ואז, זמן קצר אחרי הלידה, הגיעו התוצאות המפתיעות של בדיקת מי שפיר שהיא עשתה קודם לכן: "אחרי שלושה ימים בסוף ילדתי, ושעה אחרי זה קיבלתי טלפון מהמכון של בדיקת מי השפיר שעשיתי עשרה ימים לפני כן, והם התקשרו להגיד לי שהכל תקין עם העובר. כנראה שמשהו במי שפיר גרם לעובר להסתובב, ונוצר לו קשר בחבל הטבור. להסתכל על אמא שלי ולראות את הכאב שלה היה אחד הדברים הכי קשים מבחינתי. כל מה שאני זוכרת מהלידה השקטה זה שאני מחזיקה סדין בשתי ידיים ומתאפקת שאף אחד לא ישמע אותי. אבל הדבר הכי קשה בכל זה היה ללדת בסביבה של יולדות. הרי מהמקום הזה אמורים לצאת עם תינוק ולא בידיים ריקות".
איך נראו השבועות אחרי הלידה?
"ישבתי בבית מפורקת. שלושה חודשים לא יצאתי מהבית. כשהילדים היו יוצאים למסגרות הייתי מתפרקת, וכשהם היו חוזרים הייתי מתקלחת מתלבשת, מחכה להם, מקבלת אותם ומשתדלת שהם לא ירגישו שאמא עצובה. אבל אמא נשארה עצובה הרבה שנים. אני חושבת שעד היום אני עדיין עצובה. לא הסכמתי לדבר עם אף אחד, ואף אחד לא נכנס אלינו הביתה".
למה את חושבת שיש קשר של שתיקה סביב לידות שקטות והפלות? למה אף אחת לא מדברת על זה?
"כשהתחלתי לצאת מהבית אחרי המקרה אחד הדברים שכל כך הדהימו אותי היה שפתאום כל הסביבה שלי עברה את אותו הדבר. איך יכול להיות שלא ידעתי ואיך אף אחת לא מדברת על זה? פתאום גיליתי שזה קרה גם לאמא שלי ופתאום את שומעת על כל כך הרבה נשים מסביב, ואחת השאלות שאני שואלת את עצמי עד היום - למה אף אחת לא סיפרה לי ולמה לא ידעתי שהדבר הזה בכלל קיים? אני חושבת שזה בגלל שאנחנו נשים, אנחנו לא מדברות על הדברים שבאמת כואבים לנו ואנחנו צריכות להראות חוזקה. מי שתספר לך שהיא אישה מושלמת, אל תאמיני לה, אי אפשר לעשות הכל. תמיד זה חייב לבוא על חשבון משהו, יש קשר שתיקה לגבי הרבה מאוד דברים".
איך איציק הכיל את כל זה?
"מאז ועד היום אנחנו לא מדברים על זה. לא מדברים על זה בחוץ ולא מדברים על זה בפנים. היום אני בת 44 וגם 11 שנים אחרי הסיפור קשה לי לדבר על זה וקשה לי להוציא את זה החוצה. אנחנו לא מדברים בכלל על הלידה השקטה, כי זה מציף לי הרבה מאוד כעסים על איציק. אני מבינה שגברים בנויים אחרת מנשים אבל ההשלמה שלו והקבלה שלו של הסיטואציה מאוד מהר והדהימה אותי. לא הבנתי איפה הזמן אבל שלו. רציתי שהוא יראה לי שהוא מתפרק ושהוא יתאבל כמוני,אבל הוא לקח את זה אחרת לגמרי. היה לי קשה נורא לקבל את זה".
מה הוביל אותך לשבור את השתיקה הזאת שנמשכת 11 שנים?
"11 שנים אחרי המקרה אין שינוי - נשים עדיין יולדות באותה צורה, נשים עדיין הולכות לטיפולי הפרייה ואין להן מרחב אישי סגור ששומר עליהן, שום דבר לא השתנה. למה? מה הבעיה לשים עוד חדר לידה באזור אחר ולהבין שיש פה נפש שאנחנו פוגעים בה. לא ברור לי איך עדיין לא הצליחו להוביל את השינוי הזה אישה לא צריכה ללדת עם אישה שיוצא לה תינוק בריא. אני חושבת שזה גם לא נעים לנשים שיולדות תינוק בריא לדעת שלאישה בחדר ליד נולד תינוק מת, אף אחת לא רוצה להתמודד עם זה. תינוקות בוכים ברקע מעצימים את הכאב של היולדת, לא הגיוני שאי אפשר להעניק פרטיות ברגע כל כך קשה, לא הגיוני שאף אחד לא חושב על זה. אני רוצה שכל זה ישתנה".
מה את חושבת צריך להשתנות בכל התהליך הזה של לידות שקטות?
"קודם כל צריך כאן בירושלים לעשות עיר מגדרית ולהושיב נשים בקבלת החלטות. צריך להבין מה עובר על נשים שעברו לידות שקטות, מה מפריע להן, מה הכאבים שלהן ואיפה אפשר להפוך את התהליך הזה ליותר קל. למה אני הייתי צריכה לצאת מחדר לידה של יולדות ולקבל סוכריות מאשה שבאה לחלק סוכריות לנשים שילדו. היא נתנה לי סוכריה, ואני אמרתי לה 'תודה'. היא אמרה לי מזל טוב, אבל לא הגיע לי מזל טוב כי לא היה לי מזל טוב אני סיימתי במזל שהוא לא היה טוב, אבל מה אני אמורה להתסכל על האשה הזו ולספר לה מה באמת קרה לי?
איך יכול להיות שאלה שמקבלים את ההחלטות לא דואגים שנשים שעוברות לידות שקטות לא יעשו את זה במקום אחר שבו הן לא יתמודדו עם בכי של תינוקות נולדים ברקע? גם כשאישה עוברת טיפולי הפרייה אז בתור לבדיקות היא יושבת שם עם נשים שבדיוק עשו מי שפיר או סקירת מערכות".
ואם אישה הייתה יושבת שם - איך זה היה שונה?
"אם אשה הייתה חלק מקבלת ההחלטות אז כנראה שהיה חוצץ קיר שהיה מפריד בין נשים שעוברות טיפולי הפרייה לבין נשים שעוברות מי שפיר, ובין נשים שיולדות בלידה שקטה ליולדות רגילות. אני יצאתי הביתה מבית החולים עם גודש בשדיים ואף אחד לא הכין אותי לדברים האלה. אין מישהו שבאמת מטפל או מתקשר אחרי יום-יומיים לשאול אותך איך את עוברת את הדבר הזה. את נשארת לבד עם שדיים מלאים בחלב, והכאב הוא כאב מטורף, זה כאב שקשה לשאת אותו בכלל".
למה הסתרת את זה מהעולם כל השנים האלה?
"כשאמרו לי שאין לעובר שלי דופק ירדתי למטה והתפרקתי. אנחנו אף פעם לא רוצות להתפרק מול אנשים, חשוב לי להיות אסופה עד כדי כאב ראש, כדי לא לבכות ושאנשים יסתכלו עלי בוכה. לא יכולתי לסבול את הרחמים. כשהייתי פוגשת אנשים הייתי מחייכת חיוך צבוע ומאולץ ואחר כך רצה לשירותים כדי לבכות. הרגשתי שאסור שיראו אותי מתפרקת או עצובה. כל הזמן שאלו אותי למה אני לא הולכת למפגשים או לקבוצות תמיכה, והסיבה היא שלא רציתי לגעת בזה, פשוט רציתי שזה יעלם".
מה המסר שיש לך?
"שחייבים להפריד לידות רגילות מלידות שקטות, הדבר הזה חייב להשתנות. מחדר לידה יוצאים אחרי לידה, עם תינוק, וכשאת לא יוצאת עם תינוק את לא אמורה לשכב ליד יולדות שכן יוצאת משם עם תינוק, ואת לא אמורה לשמוע תוך כדי זה תינוקות שיוצאים מהרחם. לא יכול להיות שזה עדיין קורה".
