ההוראה לסגור את המסעדות היום (ו') החל מהשעה 17:00 ועד יום ראשון, נפלה כחרב על צווארם של המסעדנים והשפים. המסעדות, שהתכוננו לארח סועדים בסוף השבוע, קנו חומרי גלם, לקחו הזמנות, הביאו עובדים - כל אלה במהלך הבוקר היו עסוקים בביטול ההזמנות, בחלוקה של המצרכים שאפשר לחלק ובטלפונים ללקוחות שהזמינו מקום. אבל הטוויסט בעלילה לא איחר להגיע: 45 דקות בלבד מהמועד שנקבע לסגירת המסעדות, ובעקבות פניה של מסעדנים לממשלה, הוחלט כי המסעדות יפעלו כרגיל בסוף השבוע, וייסגרו רק ביום שלישי הקרוב. בשביל מסעדות רבות כל זה היה כבר מאוחר.
בתוך כל זה, המסעדן הותיק שלומי סלמון ממסעדת אמורה מיו ברחוב אבן גבירול בתל אביב, מסעדה שקיימת כמעט 20 שנה, פתח בשביתת רעב במסעדה. לצד אמורה מיו מחזיק סלמון בעסק נוסף בן 30 שנה, פיצה פצה, שם הוא מעסיק בעלי מוגבלויות. "קמתי בבוקר, שמעתי חדשות ומשהו נשבר לי בלב. באותו רגע החלטתי לשבות רעב", כך הוא מספר מתוך המסעדה שלו, שם הוא מתכנן להישאר בתקוה הקרובה.
"העובדים ששיחררתי באו לעזור לי לתלות שלטים, ועכשיו אני כאן. הגענו לנקודת האל חזור, ואני אשבות רעב עד שמישהו ייכנס יחד איתי מתחת לאלונקה - מתחת לאלונקה הזאת שבה נמצאת בעיית הקורונה, ואני יודע שהיא בעיה גדולה, אבל אי אפשר שרק העצמאים יסבלו במדינה, זה חייב להתחלק בין כל האזרחים. ככה אי אפשר להמשיך".
מה בדיוק קרה מאז שקיבלת את ההודעה לסגור את המסעדה מהיום ועד יום ראשון?
"הזמנתי סחורה לסוף שבוע, ומה ששבר אותי זה שהתחלתי לחלק את כל הסחורה ולזרוק את האוכל שאי אפשר היה לחלק. זרקתי ירקות, פירות, וגם חלק מההכנות שעשינו לסופ"ש. ידעתי שאני סגור עד להודעה חדשה, אז חילקתי וזרקתי הכל. שיחררתי 85 עובדים, הודעתי ללקוחות שאנחנו סגורים, אי אפשר בשעה 16:30 ללכת לקנות שוב סחורה. קצתי בדבר הזה, כל המשפחה שלי נספתה בשואה ואני מרגיש מחוייב לילדים שלי ולנכדים שלי, לדור הבא של המדינה. איך בדיוק נחזיר הלוואות שנתנו לנו לפני חודשיים? את מעט העבודה שהייתה אמורה להיות לנו, לקחו. לא יכול להיות שעצמאים יגיעו לפת לחם. מאות עסקים נסגרים במדינה והמדינה עוזרת רק לשכירים".
אז מה אתה מתכוון לעשות?
"החל מהיום אני גר במסעדה ושובת רעב במסעדה שלי. מה אעשה עכשיו עם העובדים שלי? מה אעשה עם הספקים שלי? אני אשן במסעדה על הרצפה, והלילה יהיה לילה ראשון".
על מה בעיקר אתה מוחה?
"הבטיחו לנו הבטחות, שמענו הרבה תוכניות כלכליות, ובתכל'ס כלום. אני עדיין לא קיבלתי 80 אחוז מהמענק שהובטח לי, קיבלתי רק 20 אחוזים ממה שמגיע לי. למה? כי אני בבדיקה. איך הם רוצים שנמשיך ככה? אי אפשר יותר למצוץ לנו את הנשמה. יש מיליון מובטלים ואין תוכנית. אני מעסיק בעלי מוגבלויות ונאלצתי השבוע לעשות שימוע לחלק מהעובדים האלה כי אני לא יכול יותר לעמוד בהוצאות. המדינה בחרה לוותר על דור שלם של יזמים. אני כועס על צמרת המדינה, אין לי טענה כלפי מפלגה כזו או אחרת. לא יכול להיות שיבטיחו הבטחות ולא יקיימו. מאות אלפי עסקים שנסגרים לא מקבלים פיצוי. אני מרגיש שאונסים אותי למוות, אז אני אומר עד כאן, לא יותר. אני רוצה לראות שמי שמשלם מתחיל לקבל. אני מתכנן להישאר כאן במסעדה הרבה זמן, אני אשן פה ואני אשבות פה. לא ייתכן שימשיכו לסחוט אותנו, נגמרו הטיפות האחרונות של הלימון. אני לא יכול יותר, אני מעדיף למות מהר מאשר שיהרגו אותי לאט".
ביטולים של 150 מוזמנים
אבל סלמון לא לבד: מסעדנים רבים, שומרי חוק, הבינו שבסוף השבוע הקרוב הם יצטרכו לסגור את המסעדה, אז נערכו בהתאם, ואז קיבלו הודעה חדשה. "התישו אותנו והטריפו את דעתנו", אומר המסעדן אלי סמרי, הבעלים של מסעדת טורקיז ומסעדת גראנד קפה בתל אביב.
"סגרנו את שתי המסעדות ורק מחר נוכל לפתוח שוב. זו תחושה נוראית, התקשרנו ל-150 אנשים, שלחנו את הצוות הביתה, כולם במצב רוח נוראי ואף אחד כבר לא מאמין לשום דבר. אנחנו הולכים לחוסר ידיעה מוחלט. הדברים כל כך לא מסודרים, אי אפשר לנהל עסק בחוסר תכנון כזה. היום שלחתי למעלה מ-200 עובדים הביתה, עובדים שיקבלו ביום ראשון מכתב יציאה לחל"ת עד להודעה חדשה. זה קשה לי, זה יום עצוב".
