73 שנה שרדה מסעדת וינה, מסעדה משפחתית לאוכל מזרח אירופי. מלחמות, פיגועים, תקופות מיתון, אינתיפאדה, מבצעים צבאיים וקורונה, היו תקופות קשות מאוד, אבל היא עברה את כולן ושרדה, עד עכשיו: במתקפת הטילים שלשום (שבת) על תל אביב, נפל טיל על בניין המסעדה, והרס אותה כליל.
"אנחנו על הפנים", אמר ל-ynet אייל בן מנחם, הנכד של זוג העולים מפולין שהקימו את המסעדה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. "כל החזית של המסעדה נהרסה לגמרי, לא נשאר כלום. הטיל נפל בקומה העליונה של הבניין וכרגע הוא נחשב לבניין מסוכן ואי אפשר בכלל להיכנס אליו. החשמל במסעדה הלך, האינסטלציה הלכה, המזגנים הלכו. אני עדיין לא יכול לאמוד את הנזק. נתנו לנו ולדיירים בבניין חמש דקות להיכנס בליווי ובפיקוח לקחת כמה דברים, וזהו. המזל הוא שאף אחד לא נפגע, וזה מה שחשוב".
המסעדה נפתחה בתקופה שבה רחוב בן יהודה עוד נקרא שטראסה ומכרו בו מעילי פרווה בכל פינה. סבא וסבתא של בן מנחם היו אלה שהקימו אותה, בתחילה בבוגרשוב פינת הירקון בחצר, אחר כך היא עברה לבן יהודה 48 ואירחה גברות אירופאיות מהודרות עם כפפות לבנות על הידיים וכלבי פודל מטופחים. לפני 23 שנה המסעדה עברה למיקומה הנוכחי, זה שנפגע, כאמור, במתקפת הטילים.
בן מנחם מפעיל את המסעדה בשנים האחרונות יחד עם אשתו מאשה. אין להם טבחים, אין שוטפי כלים וגם אין מלצרים. הוא קם מדי בוקר, הולך לקנות סחורה בשוק, מגיע למסעדה ומבשל עם אשתו. כשמגיע לקוח בן מנחם היה יוצא מהמטבח ומגיש את האוכל שלמד להכין מסבתא. כבר קרוב ל-40 שנה שהוא בין הסירים.
"הייתי ילד, אבל אני זוכר את הגברות עם התסרוקות הגבוהות ואת הגברים המכובדים שהיו מגיעים לאכול במסעדה, לבושים בחליפות גם באמצע אוגוסט. סבתא שלי ידעה תמיד מי יושב איפה וכמה אוכל צריך בדיוק להכין כדי שיספיק לכולם. היום בן יהודה הוא רחוב שאי אפשר להתפרנס ממנו יותר. יש כאן יותר חנויות להשכרה מאשר עסקים פעילים. עברנו כאן המון תקופות קשות", אמר בעבר בן מנחם.
היום נראה שהוא מתגעגע לתקופות הקשות: "שני הצדדים של המשפחה שלי איבדו את כל משפחתם בשואה. לסבתא שלי לא נשאר שום דבר והיא איבדה בשואה גם שלושה ילדים לפני שהתחתנה עם סבא שלי. גדלתי ברחוב הזה, זה היה הרחוב של הפרוונים, היו מגיעים לכאן מכל העולם בשביל לקנות פרוות.
"אחר כך זה הפך לרחוב של משרדי נסיעות. כל מי שרצה לטוס היה צריך להגיע למשרד נסיעות בבן יהודה ולקנות כרטיס, שאותו היו מקבלים רק אחרי שבוע. לא היה אז אינטרנט. אבל משרדי הנסיעות נגמרו, אחר כך התחילה הקורונה, אחרי זה החפירות של הרכבת ועכשיו זה. יש תמונות של כל ההיסטוריה על הקירות, אני אפילו לא יודע אם הן שרדו את הטיל".
חשבת אולי לא לפתוח שוב אחרי שיסדרו פה את כל הבלאגן?
"לא. אני בן 57 ואני גדלתי בין הסירים של סבתא. לפתוח עסק במקום אחר יעלה לי סכומים שאין לי. זו הפרנסה שלי ואני כבר מת לפתוח שוב. כרגע אטמו את הכניסה לבניין ואי אפשר להתקרב, אני מקווה שתוך כמה חודשים בעל הבניין ישפץ ונפתח".
