כשמיכל אנסקי, מתרוצצת בחדר ישיבות במגדל משרדים, המשקיף על נתיבי איילון ומדברת על מקומיות ואוכל בריא, אמיתי, טרי ועונתי, קשה לעצור את ההיסחפות, השטף, הדרמטיות וההתלהבות שלה. "אני אוכלת אוכל טהור", היא מכריזה.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אתכם:
המילה "טהור" תחזור לא פעם ולא פעמיים בשיחה שלנו. כשאני מנסה להבין מה זה בדיוק אוכל טהור, היא אומרת: "אוכל אסלי – מלפפון שמקלפים אותו ורואים מלפפון ירוק ולא ריבועים לבנים שקופים, כי הוא ספוגי, ועגבנייה שיש לה ריח וטעם, בגלל שהיא נקטפה בשיא שלה, ולא נקטפה ירוקה, כדי שיהיו לה חיי מדף ארוכים . כל העניין של תעשיית מזון הוא נ-ו-ר-אי", היא זועקת ומטעימה את המילה, והזעקה מתפשטת בחלל החדר. "יש מחיר סמוי לאוכל המתועש שאנחנו והילדים שלנו משלמים עליו, ואנחנו לא צריכים לשלם אותו יותר".
מיכל אנסקי: "יש לי רק חצי חיוך, אבל הוא פשוט נהדר. פעם הייתי מחלישה בבוטוקס את הצד הבריא של פני, כדי שיהיו יותר סימטריות. היום אני כבר לא עושה את זה"
אנסקי אוכלת כבר לא מעט שנים אוכל כשר ומעט מאוד בשר. עכשיו, עם פתיחת שנת הלימודים, היא גם מתכננת להאכיל את הילדים שלכם בכריכים בריאים לבית הספר, אבל עוד נגיע לזה.
את אוכלת כשר וגם כמעט ולא אוכלת בשר לסוגיו, איך כל זה לא מחבל לך בעבודה?
"אני אוכלת כשר כי אני מרגישה שזה מחבר אותי לסבא שייסד את חידון התנ"ך (פרופ' חיים גבריהו, א"ק) והיה יו"ר החברה לחקר המקרא ולסבתא חנה, שאירחה את שועי עולם במטבח שלה, ובגיל 96 עדיין מכינה את מרק העוף המפורסם שלה. זה מחבר אותי גם למסורת שלי, אותה אני מכבדת. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מכניסה לפה חזיר, משהו בזה מרתיע אותי. אני לא משתוקקת לאכול אוכל לא כשר. והמזווה של מאסטר שף כשר, אז לא הייתה לי שם בעיה.
"אני גם משתדלת לאכול כמה שפחות בשר. קשה לי לאכול בשר שסבל ותרנגולות שגדלו בתנאים לא תנאים. אם אני כבר עושה זאת, אני בוחרת בשר הכי טרי ואיכותי. מי שעובד בעולם האוכל קשה לו מאוד לאכול כי אנחנו יודעים מה קורה מאחורי הקלעים וקשה לי לעצום עיניים".
"היום שלי מלא בעשייה רבת משמעות, ואז אני מרוויחה ושמחה יותר. וכשאני מדברת איתך, אז אני איתך, ולא מסתכלת על השעון ולא חושבת מה אלבש מחר לצילומים. אני ישנה גם טוב יותר. פעם הייתי נרדמת, היום אני הולכת לישון, בלי כדורים ומדיטציות"
אנסקי (43) היא גסטרונומית, יזמית, אושיית קולינריה וכוכבת טלוויזיה. וכמו כוכב בינלאומי אחר, ג'יימי אוליבר, כך גם רוב זמנה של אנסקי מוקדש לעשיית שינוי בהרגלי התזונה שלנו. "אחד הדברים הכי מרגשים שאני עושה עכשיו זה שאני משנה בחמש עיריות ברחבי הארץ, את התזונה של הילדים בגנים. ראיתי שהם אוכלים אוכל זוועות – תעשייתי ומהונדס, וגם שרוצים לעשות אוכל בריא – זה קציצות קינואה מתפוררות, יבשות וחסרות טעם. ולכן אני עובדת עם הילדים ומבקשת מהם לטעום את האוכל נטול התחליפים והפלסטיק של הקייטרינג שבחרנו להם. במקום שמן קנולה הם יקבלו שמן זית, יוגורט ולא אבקת חלב, פיצה מאה אחוז דורום ולא התפשרות על חומרי גלם".
תחת השם "שרינג", אנסקי, בעלה אייל אמיר ואמא שלה – שרי אנסקי, האישה והאגדה, מייצרים ומלקטים מוצרים בריאים בארץ וגם ביוון ("אני בקשר עם מאפיה מסלוניקי, משפחה של 12 דורות, שאופים מאפים, שאתה אוכל אותם אתה רוטט") ובאיטליה, ואותם הם ישווקו באמצעות אפליקציית המשלוחים "יאנגו דלי".
5 צפייה בגלריה
מיכל ושרי אנסקי: "חזקה, יפה, חכמה, כריזמה, מוכשרת, עם טמפרמנט עז ואפס התחנפות"
(צילום: אמיר מאירי)
איך בדיוק משנים את הרגלי התזונה של הישראלים?
"אני הולכת למפעלים שמייצרים בכמויות קטנות, מוצאת חומרי גלם שתואמים את האיכות, הטעם, הרמה", מגלה לראשונה אנסקי. "למשל, נסעתי בכל הארץ, כדי לחפש אחר יוגורט יווני שמן. אני הולכת לחבר בין חקלאים מדהימים לבין הקהל. תוך רבע שעה מרגע ההזמנה המוצרים כבר אצלך בבית. ככה אין לי שום מחויבות לתאגידים, למחסנים ולמקררים הגדולים שלהם. לעשות שוק איכרים און ליין זו משימת חיים, ואני רוצה לתת מענה מושלם לאנשים שאוכלים אוכל צמחוני וטבעוני. אני בעניינים של פוד-טק ואגריטק".
נכון, כבר הרבה שנים שאנסקי מתמסרת לפארם טו טייבל ("מהשדה לצלחת"), כולל הקמת שוקי איכרים עם שיר הלפרן, אבל יש סיבה משמעותית נוספת לעובדה, שהיא מקדישה כעת את עצמה לחולל שינוי בתזונה הישראלית וגם בחייה: זוהי הטראומה שטלטלה אותה ובעקבותיה עשתה מהפך בחייה: באפריל 2019 בעודה עושה דרכה לישראל, אנסקי לקתה במטוס בשיתוק על שם בל ומחצית פניה היו משותקות ("הייתי חייבת להמשיך להצטלם ולעבוד ולאכול, למרות שנזל לי, כי לא הייתי יכולה לשלוט בשרירים. זה היה או לגדול או למות. ואז הבנתי מי אני ומה התפקיד שלי במדינה הזאת").
בהמשך אנסקי פתחה מרפאה לנשים שעברו שיתוק בפנים. אחרי לא מעט טיפולים וניתוחים, היא למדה לחיות בשלום עם החיוך הלא סימטרי שלה. "יש לי רק חצי חיוך, אבל הוא פשוט נהדר. פעם הייתי מחלישה בבוטוקס את הצד הבריא של פני, כדי שיהיו יותר סימטריות. היום אני כבר לא עושה את זה.
"פעם היה גם נתק מאוד גדול בין הגוף שלי לביני. היום אני דואגת שהוא יהיה מרוצה. אני מדברת עם הגוף שלי והגוף שלי מדבר אלי. אני לומדת להקשיב לו. אני משרתת אותו – דואגת שהוא ישן טוב, יאכל טוב, מדי פעם אני לוקחת אותו לעשות ספורט ואהבה. אני נורא אוהבת לחבק אנשים ולהריח ולטעום. אם תשאל מה מוביל אותי, מה הדרך שלי במרחב, איך התנועה שלי, אומר לך שהתנועה שלי היא רק בסיפוק חשקים, בעיקר בתחום הקולינרי".
"שרי אנסקי היא אישה בלתי מתפשרת, היא חזקה, יפה, חכמה, כריזמה, מוכשרת, עם טמפרמנט עז ואפס התחנפות. היא לא מצייתת לדבר, חוץ מלעצמה. היא אחת האנשים שהגדירו את המטבח הישראלי וחוללו מהפך תודעתי. אני רוצה לעשות איתה תוכנית טלוויזיה ומנסה לשכנע אותה"
איזה עוד שינויים עשית בחיים ובהתנהלות אחרי גיל 40 ואחרי כל מה שעברת?
"אני פחות מפעילה את המחשבה ויותר את האינטואיציה. אני מחוברת יותר לאיפה שנעים לי ומתרחקת ממקומות שלא נעימים לי. מעגל החברים, סדר היום והחופשות שלי השתנו. אני עובדת כמעט רק עם נשים. ועושה פעילויות עם נשים, גם בעולם, למשל ריטריט של אכילה מודעת. ברגע שהתחלתי להיות במרחבים נשיים, העשייה שלי נהייתה משמעותית.
"כמו כן חשובה לי האמת ואני שונאת התיימרות. אני פועלת מהבטן ומהרחם. היום שלי מלא בעשייה רבת משמעות, ואז אני מרוויחה ושמחה יותר. וכשאני מדברת איתך, אז אני איתך, ולא מסתכלת על השעון ולא חושבת מה אלבש מחר לצילומים. אני ישנה גם טוב יותר. פעם הייתי נרדמת, היום אני הולכת לישון, בלי כדורים ומדיטציות".
מעריצה את רותי ברודו
שנת הלימודים המתרגשת עלינו עכשיו, מעוררת באנסקי זיכרונות מהסנדוויצ'ים של הילדות. עכשיו, היא ואמא שרי משחזרות יחד את הכריכים המשפחתיים, עבור הקהל הרחב, שזמינים במשלוחים של "יאנגו דלי".
"הבנתי שיש דרישה לסנדוויץ' טוב, בריא, טעים ופשוט, אז הכנו כאלה מזינים, בייתים, מוקפדים, מחומרי גלם מעולים, בטריות מאוד גבוהה. הסנדוויצ'ים איכותיים, פשוטים ולא מתחכמים, והם לא יושבים במקרר שלושה ימים, זה מעכשיו לעכשיו. הם בלי חיי מדף ואחסון".
אמא הייתה מכינה לך הרבה סנדוויצ'ים כשהיית קטנה?
"הסנדוויץ' הראשון שאני זוכרת זה עם הקציצות או השניצל של אתמול. אמא הייתה כותבת לי פתקים על הנייר פרגמנט: 'אמא אוהבת אותך מאוד', 'אמא חושבת עליך', 'שולחת לך חיבוקים ונשיקות'. וכך הבאתי את הבית לבית הספר. אגב, הזיכרון הכי חזק שלי מאוכל זה שסבתא חנה חותכת פרוסת לחם מהמכולת, לוקחת מלא חמאה מלוחה ומורחת על הפרוסה, פורסת בצל ונותנת לי לאכול את הסנדוויץ' הזה. אני דור שלישי לשואה, עם זיכרונות של חוסר, וסבתא רצתה להזין אותי".
לפני קצת יותר מעשור שרי אנסקי הפכה את הכריכים לקריירה, והקימה את "שרי הרינג" בשוק נמל תל אביב. "הכריכים עם הדג מלוח שלה הם הכי טובים בעולם. היא לא סתם הפכה מעיתונאית לסנדוויצ'אית ולמוסד. היא השקיעה בהם הרבה", היא מרימה לאמא.
איזה סנדוויץ' את מכינה לילדות שלך?
"לבכורה דניאלה אני מכינה מה שהיא מבקשת. חביתה, גבינה צהובה או פסטרמה עם מלפפון חמוץ ורוקט. גם הקטנות – גבריאל-לי בת השלוש ומאודי בת השנה וחצי אוהבות את הכריכים האלה. מאודי רוצה כל הזמן את כריך הטונה של שרי הרינג".
אז מה בעצם את מציעה עכשיו לילדים?
"אנחנו מציעות 14 סוגים של כריכים, כולל אלה של 'שרי הרינג' - דג מלוח, סרדינים, ספייסי טונה. מה שהלקוחות הכי אוהבים זה דווקא אלה, שלכאורה הם הכי פשוטים, למשל כריך גבינה צהובה, כמו שצריך להיות, עם חמאה טובה. עכשיו אנחנו גם מייצרים כריך גבינה צהובה. אנשים גם מחפשים לאכול מנת של חלבון מלאה, אחרי אימון כושר, ולא לאכול חטיף חלבון או שייק חלבון, אז עשינו להם את 'הפרוסה הטובה' - כריך עם נתחי שווארמה. לצד הכריכים, אנחנו מציעות גם סלטים ודגים מעושנים מהמעדנייה שלנו".
רק בחורף האחרון מיכל ושרי רקחו ושיווקו יחד את סיר החמין האייקוני של שרי אנסקי. "רצינו לעשות אוכל אמיתי ומרגש עם חומרי גלם טריים, שקשור לזיכרונות ולזהות שלנו, למי שאנחנו. והתבקש שנלך על חמין ירושלמי עם הפלפל השחור של אמא שלי, הגדולה מכולם, שכתבה את הספר 'חמין', ועשתה קריירה מחמין. הצלחנו בעזרת טכנאי מזון ומהנדס מזון, לייצר את החמין של אמא בטכנולוגיות חדשות. כל אחד ואחת שהכניסו את הסיר לתנור קיבל את החמין של אמא. זה היה סיפור הצלחה מטורף. חברות הייטק זימנו המון סירים לעובדים שלהם".
בעבר התוודית שמערכת היחסים שלך עם אמא היו מורכבים. איך העבודה המשותפת משפיעה על הקשר בינכן?
"ברור שמשפיע. אמא לא מעורבת בצד העסקי, היא מעורבת בצד הקולינרי. אמא יכולה להתקשר אלי בחצות עם רעיון ואז אנחנו נוסעים אליה באמצע הלילה ומפתחים בהמשך את הרעיון עם המהנדסים שלנו. שרי היא אישה בלתי מתפשרת, היא חזקה, יפה, חכמה, כריזמה, מוכשרת, עם טמפרמנט עז ואפס התחנפות. היא לא מצייתת לדבר, חוץ מלעצמה. היא אחת האנשים שהגדירו את המטבח הישראלי וחוללו מהפך תודעתי, והגיעה למקום בחיים ולמעמד שלו היא ראויה. אני רוצה לעשות איתה תוכנית טלוויזיה ומנסה לשכנע אותה. היא אישה שאי אפשר לעמוד בפניה, לטוב ולרע, ואני לוקחת ממנה המון השראה וידע וסימביוזה".
אחרי 12 שנה בהן הייתה שופטת בריאליטי האוכל "מאסטר שף", אנסקי נפרדה מחבריה הגברים לצוות השיפוט לטובת תוכנית אחרת, שתצולם במקביל באותן אולפן שבו צילמו את התוכנית שהטיסה אותה לתודעה של כל בית בישראל. "חשבנו שהעולם השתנה והאוכל השתנה והדרך בה אנשים מתייחסים, מדברים ונוגעים היא כבר לא אותו דבר, גם בגלל כניסת האינסטגרם והטיקטוק. היה זה מתבקש לעשות משהו אחר, כי חשוב להתייחס לדור החדש של הבשלנים והשפים.
"וכך, אני אוביל תוכנית בפריים טיים שבה ישתתפו המתחרים הכי הכי של 'מאסטר שף' לדורותיה. אני השופטת המובילה ויחד איתי ישפטו השפים יובל בן נריה, אבי ביטון ורותי ברודו. זה נהדר שיש שתי נשים בפריים טיים, אחרי ש-11 שנה הייתי לבד בין גברים. זה נורא כייף שסומכים עלי".
איך התחושה לעזוב מקום מוכר?
"זה יהיה לי משונה להיות באותו אולפן ולראות את חברי שופטים נבחרת חדשה, שלא הייתי חלק מהאוצרות שלה. היום יותר נכון לי לעשות דברים, שהולמים את הלך המחשבה שלי והדברים שאני מאמינה בהם".
ואיך היחסים שלך עם ברודו?
"רותי היא אחת הנשים הכי מדהימות שאני מכירה. היא מלמדת אותי מלא על התחום. יש לי כבוד גדול מאוד שהיא הסכימה לבוא להיות שופטת בתוכנית שלי".
מה למשל למדת ממנה?
"לא להתפזר יותר מדי ולהתרכז בדבר אחד, להיות מעורבת בפרטי פרטים של הדברים שאני עושה. פעם הייתי מאצילה סמכויות, היום אני נוכחת וקרובה".
לא היה מתח בינכן בהתחלה, כשהיא הצטרפה ל"מאסטר שף"?
"לא. אנחנו חברות מאוד טובות. אני קצת מעריצה אותה, אני חייבת להודות. אני נורא אוהבת את הדמות הטלוויזיונית שלה, שלא שונה ממי שהיא באמת. היא תכלסית, סקרנית, תאבת חיים. אני אוהבת לאכול איתה. הטעם שלנו מאוד דומה. הבית והמטבח שלה הוא אחד היפים שראיתי".
לסיום, אני חייב לשאול - את עדיין נתקלת בגילוי שוביניזם והטרדות מיניות בתקשורת ובקולינריה הישראלית?
"אני חייבת להגיד שפחות ופחות. המפכה של מי טו מתחילה להראות את אותותיה – היא ערפה את ראשם של הקיצוניים וזה יצר הלך התנהגותי חדש בין נשים וגברים. יש דברים שלא מתקבלים יותר על הדעת, גם בתוך המשפחה, ולא רק במקום העבודה, גם בדינמיקה ברחוב וגם כשאני נכנסת למונית ובדרך שאנשים פונים אלי. יש אנשים שמתלוננים על זה שאיבדנו הרומנטיקה והפלירטוט הטבעי, אבל אני חושבת שזה הכרחי וחשוב כקונטרה לגן החיות השוביניסטי, שהיה במדינה שלנו. בסוף ייווצר שוויון בין המינים".
