כל כותבת טורים צריכה שיעמדו מאחורי המילים שלה מוטיבציה חזקה ואג'נדה: יש כאלה שרוצים לשנות את העולם, יש כאלה שרוצים להתפרסם – ואני? אני כותבת את הטור הזה כי אני מקנאה. מקנאה באנשים שיש להם 450 שקל להוציא על ארוחה בת שעתיים וחצי במסעדה החדשה והמדוברת של השף יוסי שטרית, "היבה".
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
מה מציע השף המפורסם במסעדה החדשה? קשה לדעת. התפריטים לא מתפרסמים מראש, וכל מה שתקבלו באתר כשתרצו להזמין מקום הוא תשאול על המגבלות התזונתיות שלכם – והבטחות לחוויה קולינרית בלתי נשכחת. ככה זה ב-2022, אנחנו כבר לא יוצאים למסעדות, אנחנו עוברים חוויות קולינריות.
על החוויה שמחירה 450 שקלים (!) לאדם יחיד (!) בלי אלכוהול (!) אתם צריכים להתחייב מראש, ואם תבטלו את הגעתכם פחות מ-48 שעות לפני מועד ההזמנה, תצטרכו לשלם חצי משווי ההזמנה. אמנם דמי ביטול הם לא המצאה של שיטרית, אבל לא בסדר גודל כזה, ובזמני קורונה כמו שלנו אם הזמנתם ב"היבה" ארוחה ונתקעתם ברגע האחרון תיפרדו מ-450 שקלים. וזה קורה בימים שבהם מחויבות הפכה לפריבילגיה של אנשים שכבר החלימו מאומיקרון.
אני לא באה בתלונות לשטרית, ש"היבה" היא הגשמת כל חלומותיו. מותר לבן אדם לחלום, גם אם הוא שף. הוא גם לא הראשון לגבות מחיר מופרך לארוחה, ונראה אתכם רק מנסים להזמין מקום ב-OCD של השף רז רהב או בתמנע של ניר מסיקה. אפשר גם להרים את דגל המסעדנים המסכנים ולרחם על כל מה שהם עברו בתקופת הקורונה, חלילה בלי לזלזל.
אפשר גם לומר שבכל מקרה זו מסעדה פצפונת שבה נערכים רק שני סבבים מדי ערב, ובכל אחד מהם יכולים להתארח 40 איש, והיא בטח לא מייצגת כלום. אבל המסעדה של יוסי שטרית היא שיא של תופעה אחרת לגמרי ואף מדאיגה – התופעה שבה נהיינו אדישים למחירים ולהתייקרויות.
זוכרים שפעם היינו משלמים 450 שקל ללילה בבית מלון לזוג עם ארוחת בוקר, ומקבלים חוויה ארוכה יותר מאותן שעתיים וחצי המוקדשות להנאה ב"היבה"? היום תתקשו למצוא חוויות מהסוג הזה. אבל גם חוויות מהסוג הפשוט יותר, של ארוחה טובה במסעדה טובה, שתעלה לכם 100 או 150 שקל לאדם כבר קשה למצוא. כל יציאה סולידית וספונטנית לבירה בבר עם קצת נשנושים תעלה לכם כמעט 200 שקל, לא משנה כמה תנסו להדק את זה.
אולי כולם מסביב התעשרו, והם מצליחים לשלם שכירות מופרכת, לקנות מוצרים בסופר, לנסוע לחופשה מדי פעם וגם לאכול במסעדות יוקרה. אם לא, אני מוכנה להזכיר לכם שחוויות מדהימות ומשנות חיים אפשר להשיג גם בהרבה פחות מ-900 שקל לשעתיים וחצי. הן מסתתרות בכל מקום, לפעמים במחיר שעולה לשתות בקבוק יין זול עם במבה על שפת הים - וזאת בהנחה ששכחנו שגם לבמבה שלנו כבר העלו את המחיר.
וכל זה עוד לפני שנודה שהתמכרנו לפלצנות: אנחנו רוצים להגיע למסעדה שאנחנו לא יודעים מה נאכל בה, שמוכרים לנו את העיצוב שלה הרבה יותר ממה שמדברים על האוכל שלה, ושיא החוויות כאן זה לאכול אוכל של שף סלבריטי שראינו בטלוויזיה. אנחנו כבר בכלל לא מדברים כאן רק על אוכל – מדובר בסמל סטטוס, ובסטורי הכי לוהט שיהיה לכם באינסטגרם. כי אחרת, במה כבר יש לנו להשוויץ, בעוד תמונה בטרנינג על הספה?
אבל באוויר יש תחושה של "מגיע לנו" - מגיע לנו לבלות כי עברנו שנתיים של קורונה; מגיע לנו להוציא כסף כי אנחנו גם ככה לא טסים לחו"ל; מגיע לנו להיות אדישים לעליית המחירים בסופרמרקט כי גם ככה אנחנו כבר יודעים שהעולם כמו שאנחנו מכירים אותו יכול להיעלם בתוך שנייה. תחושת המגיע לנו יחד עם ההתייקרות המטורפת של כל דבר כמעט, בעיקר בתל אביב, הופכת את העיר הזאת ואת היושבים והאוכלים בה, לאנשים מסוג אחר לגמרי. אנשים מהסוג שיכול לשלם 450 שקל לאדם לארוחת ערב לפני אלכוהול. אבל עזבו אני סתם מקנאה.
