נאיפה מולא (31) מרגישה שהיא עשתה את הבלתי אפשרי: מטבחית שאף אחד לא הכיר במסעדה של חיים כהן היא הצליחה להתברג ללב ליבה של הסצנה הקולינרית בארץ, כשהייתה במשך חמישה חודשים השפית של המיזם הקולינרי L28 בתל אביב, מיזם שהודיע על סגירתו לצמיתות עם פרוץ משבר הקורונה.
שם, במסעדה האלגנטית ברחוב לילינבלום בתל אביב, היא לפתע קיבלה את כל הבמה: כל הזרקורים הופנו אליה, היא כבר לא הייתה טבחית של אף אחד. מהחיים הנוחים תחת הסינר של חיים כהן, בבת אחת היא נחתה לתפקיד בכיר - שפית במסעדה רצינית שמנהלת צוות של 15 גברים, שצריכה להתמודד לפתע עם מבקרי מסעדות ועם ספקים, וכל זה תוך שהיא אמא במשרה מלאה לשתי ילדות קטנות.
"כשאני נזכרת בתקופה שבה עבדתי ב-L28, הימים היחידים שזכורים לי אלה הימים הראשונים כשהיינו בהרצה, אחרי זה הטירוף התחיל, ואני כבר לא זוכרת כלום. מבחינתי מה שהיה שם זה הגשמת חלום, עטפו אותי באהדה, ולא ידעתי איך להכיל את זה. אחרי כל סרוויס בכיתי".
וכשמולא אומרת שהקהל עטף אותה באהדה, היא מתכוונת לזה שכמעט ואי אפשר היה להזמין מקום למסעדה - או שתיכנסו לרשימת המתנה או שתחכו חודשיים לשולחן. לראשונה בחייה, מולא קיבלה את מלוא תשומת הלב. והביקורות היללו, והקהל הצביע ברגליים - הסצנה הקולינרית עלתה לרגל למסעדה בשביל לחזות בפלא הזה שנקראת נאיפה מולא, הדרוזית שעד לפני רגע אף אחד לא הכיר ועכשיו מביאה את המטבח השאמי הים תיכוני למסעדת שף.
לא יודעת מה זה ארוגולה
את דרכה הקולינרית היא התחילה במסעדת יפו תל אביב של השף חיים כהן. מבנקאית היא הפכה לטבחית, אבל כזאת שלא ממש יודעת איך להחזיק סכין. "שבוע אחרי שהתפטרתי מהבנק התחלתי לעבוד במסעדת שף הכי נחשבת בעיר עם חיים כהן. הערכתי את זה ורציתי ללמוד לחתוך וללמוד לנקות חומרי גלם. עד אז לא ידעתי כלום. פעם טבח אחד שלח אותי למקרר להביא ארוגולה ולא ידעתי בכלל מה זה. אבל לא היה לי אגו ואמרתי שאני לא יודעת ורציתי ללמוד. הכנות שלי הבילה אותי לזה שבסוף למדתי כמה שיותר. לא חיפשתי טייטלים אצל חיים, עבדתי שם חמש שנים ולא חפרתי לאף אחד שאני רוצה להיות סו שף. הייתי סבלנית, למדתי לאט לאט והכל בסוף קרה".
אז למה בעצם בכית אחרי כל סרוויס?
"כי בהתחלה פחדתי שלא יאהבו את האוכל שלי, אבל התגובות מהקהל הסבו לי הנאה. עם כל החוזק שלי מבפנים אני בנאדם מאוד רגיש, וכל זה ריגש אותי מאוד. בכיתי מהתרגשות, לא מתוך עצב. תביני, אף פעם לא הייתה לי מסעדה ופתאום רצתי עם האוכל שלי. עד שהקורונה סגרה את המסעדה היא הייתה כל יום מלאה עד אפס מקום. עבדנו בלי לנשום. גם שבועיים לפני הסוף, כשכל המסעדות בארץ כבר התחילו להתרוקן מאנשים, אנחנו המשכנו לעבוד במתכונת מלאה. עבדתי 18 שעות ביום ולא התעייפתי, הייתי מלאת אנרגיות. באתי לעבודה כל יום עם תיק והייתי מתקלחת בבניין ומחליפה בגדים לפני הסרוויס".
זה נשמע לא קל.
"בכלל לא קל. הרגשתי כאילו זרקו אותי למים ופתאום אמרו לי - תהיי שפית, תהיי בפרונט, תהיי שף תפעולי, תנהלי 15 גברים ובנוסף לכל האתגרים האלה גם הייתי צריכה לעמוד מול מבקרי המסעדות. הרגשתי שהאוכל שלי יוצא לאור ואני במבחן עכשיו. במקביל לכל זה, אל תשכחי שיש לי בעל בצבא קבע, משפחה בצפון ושתי בנות בבית. עשיתי את כל זה יחד, ועשיתי את זה טוב. ניהלתי במקביל את המסעדה ואת הבנות כולל חוגים, צופים וכל מה שצריך. הייתי נותנת למסעדה את הזמן שלה, ולבנות שלי את הזמן שלהן. בעלי נתן לי שקט נפשי ואפשר לי להתבטא ולפרוח, אני מודה על כל זה. עשיתי את זה בשביל להביא את עצמי וזאת אבן דרך משמעותית בקריירה שלי".
אבל אז המבקרים פרגנו והקהל הצביע ברגליים, אז בטח כבר לא היית צריכה לבכות אחרי כל סרוויס.
"הרבה שפים וטבחים הגיעו ופרגנו, ואנשים הגיעו מכל הארץ - ערבים, דרוזים, נוצרים. טרפתי את הדבר הזה בכל הכוח. תביני, אני בנאדם שאוהב לארח. אנשים הגיעו מכל הארץ וחיכו חדשיים בשביל לאכול את האוכל שלי, אז הקפדתי לצאת מהמטבח כל ערב וללחוץ להם את היד ולהגיד תודה שבאו. לא משנה כמה הייתי עייפה או טרוטת עיניים, לא ויתרתי על זה. כל האירוח זה משהו שגדלתי עליו, אני עושה את זה באותנטיות ובלב שלם".
איך את מסבירה את ההיסטריה שהייתה סביבך?
"אני קנאית למטבח השאמי הים תיכוני. זה מטבח שתמיד נדחק למסעדות פועלים שמגישות טאבולה ופיתה דרוזית עם לאבנה. אבל אני הרמתי את הכפפה והבאתי את המטבח הזה למסעדת שף. הרבה אנשים היו סקפטים לגבי זה, ההורים שלי, למשל, היו בטוחים שזה לא יעבוד. בכל מנה שהגשתי הייתה מחשבה והיה תוכן לא עשיתי סתם מלפוף והנחתי אותו בצלחת. לאוכל שלי תעודת זהות מובחנת. אני לא התביישתי לשים בהארט באוכל, זה היה האוכל של אימא שלי והוא העיף אנשים. אני חושבת שאנשים אהבו את האומץ. לכל מנה היה סיפור, ואפילו הגשתי שם אוכל בצלחות אותנטיות של סבתא שלי שהבאתי איתי מהצפון".
בק טו בק עם תומר טל
הערב (ב') ומחר אפשר יהיה לפגוש שוב את האוכל של נאיפה מולא במסעדת ג'ורג' וג'ון, שם היא תבשל יחד עם השף תומר טל, שהיה הסו שף של חיים כהן במשך מספר שנים. את טל היא הכירה כשעבדו יחד ביפו תל אביב. יחד הם יכינו מנות כמו סלט מלפפונים, קובנייה, מלפוף בציר טלה ורימונים וגם מנה של מנסף טלה.
"ביום הראשון שתומר הגיע קיבלתי אותו למטבח והוא נכנס לי ללב בשנייה הראשונה. הוא לימד אותי הכל. במשך כל התקופה שעבדתי שם היינו חברים, כאלה שמשתפים אחד את השני גם בדברים אישיים. הוא היה איתי שם בכל מצב, היה מרים לי והיה שם תמיד בשבילי. הרגשתי שהוא חבר של אמת, וזה שאני מתארחת היום אצל שף שגידל אותי, זה מרגש אותי בפן האישי".
את כל כך נהנית במטבח, מה עם לפתוח מסעדה משלך?
"כל זה באמת רק פתח לי את התיאבון לפתוח מקום, ואני עובדת על משהו. בא לי לטרוף את העולם ולהגיע למקום שרציתי. העונג זה להגיע למטרות שסימנתי לעצמי. יש לי מחברת שאני כותבת בה יעדים ובינתיים כל מה שכתבתי שם קרה. הסיפוק הזה אדיר. וכן, אני רוצה מסעדה ואני רוצה שיהיה לאנשים מקום שאליו הם יוכלו להגיע מבלי לקרוע את הכיס. אני חושבת שזה חשוב לתת במה לשפית אישה שהיא גם דרוזית. כמה כמוני את מכירה? אף אחת. אני בפרונט, אני מנהלת צוות ואני גם אימא - הכל אפשרי, עובדה - אני עושה את זה. אני מרגישה שאני משמשת דוגמה להרבה נשים שחושבות שהן לא יכולות להצליח, אני מביאה מסר על אוכל ועל תרבות".
