ככל שהפסח מתקרב, הגעגועים לחגיגות הסדר בבית הוריו המנוחים בבאר שבע, תוקפים אותו יותר ויותר. רק בשבוע שעבר הוא צעד גאה ובטוח על המסלול בשבוע האופנה, ועכשיו הוא חוצה את הכביש מהאנגר 11 בנמל תל אביב לדוכן פסח שהוא עושה בשוק הנמל.
אסף דיי, הפיינליסט הססגוני של העונה האחרונה של הריאליטי "מאסטר שף", מתרפק על הזיכרונות שלו מהבית בשכונה ד' בזמן שבמקביל הוא כובש את תל אביב, רגע לפני ליל הסדר: "אצלנו בבית פסח תמיד הלהיב אותי – אמא הייתה מוציאה את הסרוויסים המיוחדים ואת המפות הלבנות ואני הייתי מחכה לאוכל הטעים של פסח. לתוניסאים יש בפסח המון תחליפים ללחם – למשל, בצקניות טעימות מקמח מצה ועוד הרבה תבשילים מבשר.
בפסח יש לנו מאכל מיוחד שנקרא בנאטז' – קציצות מטוגנות של תפוחי אדמה ועוף, זה גם מה שהגשתי בגמר של התוכנית. אחרי ששני הוריי נפטרו, אנחנו עושים את הסדר אצל אחותי הדתייה ומכינים את כל המאכלים שאמא לימדה אותנו. היום אני יכול להגיד בפה מלא שאני מבשל יותר טוב ממנה, חוץ מהבצקניות אותן אנחנו לא יודעים להכין. יש לנו הכל אבל חסרים לנו שני אנשים אהובים".
אסף דיי: "אני לא בא מקיפוח, כי אף פעם לא קופחתי, אבל אין עדיין מספיק ייצוג למזרחים במדינה. גם האוכל התוניסאי פחות מוכר וצר לי על זה – הוא מדהים"
בעוד ששפים בפריים טיים בדרך כלל מקפידים על הגזרה ומשתדלים לשמור על דיאטה וקוביות בבטן, דיי לא ממש מציית לטרנד. "בקולינריה כמו באופנה קיימת כעת קבלה של שמנים, אין בושה להיות מלא,, הוא מצהיר, "הבויפרינד גרם לי לאהוב ולקבל את עצמי וזה חלחל לי לראש שלהיות שמן זה משהו יפה. גם גוף של גבר שמן הוא משהו יפה. פתאום יש יציאה מהארון של גברים שנמשכים לבחורים שמנים ואומרים את זה בקול.
"פעם לא היו לי אופציות להתלבש בצורה אקסטרווגנטית, מה גם שאני 1.80, אלא אם אספתי בגדים מיד שנייה. פתאום בשנים האחרונות יש הכרה שגם גברים שמנים רוצים להיות אופנתיים, וזה מבורך – אני יכול להיכנס ל-COS וכמעט הכול יעלה עליי.
בשבוע שעבר דגמנתי בשבוע האופנה קורנית תל אביב ל-Kesh Limited של קשת, שמעצבת בגדים במידות גדולות. אפילו אלון לבנה עושה פלאס סייז. אבל עדיין יש רשתות גדולות שאני לא נכנס אליהן, כי אני יודע שלא יהיה לי נעים בחנות והבגדים לא יעלו עליי. וזה מעליב אותי. מעליב אותי גם שאומרים: 'יו, איך רזית, איזה יופי'. למה זאת צריכה להיות מחמאה?"
בקרב הניטש בין האוכל המזרחי לאשכנזי – המזרחי שולט ונראה שהוא הביס את האוכל האשכנזי שלא מפסיקים להסתלבט עליו ולעלוב בו. החריימה גבר על הגפילטע פיש והג'חנון גבר על הקיגל.
"יש עוד מיליון מנות שוות במטבח המזרחי ברמה מטורפת, שאף אחד לא מכיר. זהו מטבח חכם שנשאר במקום של אוכל עממי. למה אין מסעדות פיין דייניג מזרחיות? חוץ מ'יקוטה' בבאר-שבע שעושה אוכל מרוקאי ברמה גבוהה. אני לא בא מקיפוח, כי אף פעם לא קופחתי, אבל אין עדיין מספיק ייצוג למזרחים במדינה. גם האוכל התוניסאי פחות מוכר וצר לי על זה – הוא מדהים. ובאותו הקשר אני חושב שאין הרבה ייצוג לאוכל המזרחי – הייצוג לאוכל המזרחי מסתכם בחריימה ובקוסקוס. נתפסו פה לכמה מנות מרוקאיות - וזהו".
הרגשת בתוכנית שאתה מזרחי המחמד?
"לא, אבל הייתי להט"ב המחמד. הייתי השמן ההומו. דיברתי הרבה על השורשים התוניסאיים, ודיברתי על העדה שלי מתוך גאווה. אני גאה במזרחיות שלי. אני המזרחי החדש שלא מתבייש בסבתא שלו ומאיפה שהוא מגיע. פעם אחת סיפרתי על הסבתא התוניסאית שלי ומאז אנשי התוכנית משכו אותי עוד ועוד לדבר עליה. זה מה שהם רצו לשמוע. ממש נמאס לי לחזור ברפטטיביות על הסיפורים האלה. אני אמנם מכבד ואוהב את סבתי ואת אמי המנוחות, אבל בא לי גם לדבר על עצמי, על מה שעובר עלי".
איך החוויה שלך מהפריים טיים?
"התחקירנים ביקשו ממני לא לדבר בלשון נקבה ולהוציא את הפירסינג מהאף, אבל סירבתי. גייז תמיד מגיעים לשלישייה הסופית בריאליטי אבל הם אף פעם לא זוכים ואני שואל למה בקול גדול. סטטיסטית זה מוזר לי. לדעתי בגלל שלרוב מדובר בתוכניות 'פיל גוד' לכל המשפחה, שמתאימות גם למסעודה משדרות וגם לנעמי מרמת אביב, קיים רצון להתחבר למכנה משותף הכי רחב. כהומו שמן משכונה ד' בבאר שבע לא יכול לייצג את הדמות הישראלית, אני לא האמצע של המיינסטרים. כן יכולתי להגיע לגמר, כי רוצים דמות ססגונית, אבל אני חושב שמישהו כמוני לא יכול אף פעם לזכות במקום ראשון".
בשנות ה-70 וה-80 הקלישאה סברה שגייז הם בשלנים טובים. האומנם?
"גייז לא תמיד בשלנים טובים. יש לי מלא חברים שלא יודעים לחתוך סלט והם שורפים חביתה. אני מאלה שתמיד טובים בידיים, ואני לא יודע אם זה קשור לזהותי המינית. זה קשור לסבתא ולאמא שהיו טובות במטבח וחיקיתי אותן. סבתא גם לימדה אותי לסרוג".
אתה זוכר את הפעם הראשונה שבישלת בעצמך?
"כן. רציתי לאפות לכבוד יום הולדת של אמא אז לקחתי קורנפלקס, ביצים ושוקולית, הכנסתי למיקרו וזה יצא דוחה – חביתה עם קורנפלקס. אבל אמא התלהבה, כאילו הכנתי לה קרוקומבוש. זה עשה לי חם בלב. רציתי שיאהבו אותי וזה מה שגרם לי לבשל להוריי".
לכבוד הפסח גם הקהל הרחב יוכל ליהנות ממאכל אחד של דיי, אותו נהגו להכין בביתו לכבוד הפסח: מסוקי - תבשיל אביבי בבישול ארוך, המורכב מבשר ומכל הירקות הירוקים של העונה: אפונת שלג, פול ירוק, ארטישוק, מנגולד אותו הוא ימכור ב"שולחן עורך" - פסטיבל יצרנים מקומיים שיתקינו מאכלי חג מסורתיים בטוויסט עכשווי - מקניידלך וחזרת של שרי ומיכל אנסקי ועד יין תושיה מפתחת ניצנה ומשקאות תוצרת מזקקת הולנדר, ויתקיים השבוע בשוק הנמל בתל אביב, רגע לפני פסח (בתאריכים 13-14 באפריל, ימים רביעי וחמישי).
במקום כיפה - שיער סגול
דיי (במקור דיעי – "השמטתי את ה-ע' בגיל 17"), הוא בן זקונים למשפחה דתית, המונה ארבעה ילדים, גדל כאמור בשכונה ד', "היא הייתה שכונה הארד קור, אבל הייתה לי ילדות כיפית ולא הרגשתי פחות מאחרים. תמיד ידעתי שאני הומו ונמשך לגברים – לא חשבתי שאני משהו אחר".
אביו עבד במפעלי ים המלח והאמא הייתה גננת. "אמא הייתה בסטי שלי. אישה מדהימה. הייתי אמנם ילד מלא ויוצא דופן, אבל אף פעם לא ייחסו לכך חשיבות בבית. אמא לא נתנה לי להרגיש שונה. אהבתי כמובן את המאכלים שלה - קעבורה – קציצות של עניים מלחם, תפוחי אדמה וחזה עוף או בשר. אלה הקציצות הכי טעימות שאכלתי בעולם ואני לא משוחד. ואת התבשיל 'מקרונה וקנקה', שאמא הייתה עושה באמצע השבוע, כשלא היה לה כוח לבשל: לוקחים קטניות, עדשים, חומוס ומבשלים עם פסטה".
הוריו של דיי הלכו והתחרדו עם השנים ("הם היו כיפה סרוגה ואז הגיעה ש"ס ולקחה את כל המזרחיים") ודיי למד החל מכיתה ה' בישיבה, שם הרגיש לראשונה, לדבריו, מה זה להיות מזרחי: "כולם מסביב היו אשכנזים ואני הרגשתי גם שאני יוצא דופן ולא גברי כמו כולם. פעם באתי עם מעיל אדום ובישיבה אמרו: 'מה אתה לובש אדום? זה של נשים'. רצתי בוכה לאמא וסיפרתי לה שצחקו עלי. היא חיבקה אותי ואמרה: 'אסף, תלבש ותעשה מה שאתה רוצה'. ירשתי ממנה גם את החוש האסתטי. בגלל שהסביבה שלי הייתה מאוד תומכת לא נתתי להצקות להיכנס פנימה. הייתה לי מין חומה.
"בגיל 15, אחרי שעברתי לתיכון חילוני הסרתי את הכיפה והשלמתי עם זה שאני מלא. הארכתי את השיער וצבעתי אותו בסגול, בכתום ובוורוד ולא התייחסתי לתגובות. אמא תמכה ואמרה שזה יפה. אבא סלד מהתספורות ומהבגדים והעיר כל הזמן הערות. בכלל לא הסתדרתי איתו, הוא היה גבר של פעם ולא אהב שאני מחובר לצד הנשי שלי".
אז אחרי כל זה - מה נשאר לך מהדת?
"ארוחות שישי שחשובות לי, האהבה של המשפחה ושל האדם למקום. קשה לי גם לאכול חזיר".
"רצתי וראיתי את אבא שרוע על הרצפה. ניסיתי להעיר אותו ולא הצלחתי. התקשרתי למד"א והם אמרו לי לעשות החייאה מפה לפה. פתאום להיות אינטימי עם אדם שבקושי נישקתי על הלחי שלוש פעמים בחיים, זה היה קשה מאוד"
מתי יצאת מהארון?
"כשהייתי בן 15. יום אחד אחי, שהיה חילוני אמר לי: 'חבר שלי אמר שאתה הומו. אתה הומו?' עניתי בחיוב, והוא פשוט אמר: 'אוקיי'. זה היה מדהים בעיניי. לאמא סיפרתי בגיל 21, והרגשתי שבזכותו של אחי זה היה יותר קל. לאבא סיפרתי רק כשהייתי בן 30. כשהיה לי בן זוג הצגתי אותו בפניו כידיד. אבא התלהב כשהתחלתי לבשל מאכלים תוניסאיים, שהזכירו לו את אמא שלו, והאוכל קירב אותי אליו".
חולם להיות מרתה סטיוארט
בגיל 20, דיי הגיע לתל אביב, התפרנס מעבודות מזדמנות, גילה את סצנת הגייז וחיי הלילה ורצה מאוד להתברג בעולם האופנה, אבל לא ידע איך. "נורא התנשאו עליי", הוא נזכר, "בגלל שאז זה לא היה מגניב להיות שמן שבא מהפריפריה. הראשונים שנתנו לי הזדמנות היו 'קסטרו' ועיצבתי עבורם חלונות ראווה. בהתחלה אנשים הרימו גבה ותהו מה אני עושה שם. אחר כך עברתי ל'רנואר'. הפכתי עם השנים להיות ארט דירקטור וסט דרסר וגם התחלתי לבשל באירועים".
ב-2017 דיי התייתם מהוריו. תחילה מת האב מדום לב בגיל 78. "ביקרתי את הוריי ונשארתי לישון ובבוקר אמא העירה אותי בצרחות, רצתי וראיתי את אבא שרוע על הרצפה. ניסיתי להעיר אותו ולא הצלחתי. התקשרתי למד"א והם אמרו לי לעשות החייאה מפה לפה. פתאום להיות אינטימי עם אדם שבקושי נישקתי על הלחי שלוש פעמים בחיים, זה היה קשה מאוד.
"עד שחברה קדישא באו, נשארנו עם הגופה כמה שעות והכלב לא הפסיק לבכות. זאת הייתה הזיה. כשאבא מת, אמא קמלה לתוך עצמה. הם היו 50 שנה יחד. ארבעה חודשים אחרי אבא אמא נפטרה מקריש דם, היא הייתה רק בת 69. הכי זוועה זה שלא הייתי בארץ כי הייתי בדיוק בשוודיה. אחרי שאמא נפטרה לקחתי את הגלביות שלה, אותן תמיד אהבתי ללבוש. ועשיתי שני קעקועים של לב גדול על גב כפות הידיים, מחוות אהבה להוריי. אמא קיבלה את זה שאני הומו אבל לא הרשתה לי לעשות קעקועים, אבל מאז שהיא מתה אני לא מפסיק להתקעקע, כולל אלמנטים שקשורים למטבח. אחרי מותם, היו לי שנתיים טראומטיות, אבל אני מרגיש שגדלתי מהן. להיות יתום זה קשה בכל גיל".
לפריים טיים הוא הגיע בתקופת הקורונה: "הפרסום גרם לי להיכנס לעצמי ולחשוש. אחרי שהבנתי שאנשים יוצאים מגדרם לעצור ולדבר איתי, הבנתי שאני צריך להכיל את האהבה שלהם. פרסום לא מעניין אותי וידעתי שאני בא ל-15 דקות של תהילה".
התבאסת שלא זכית?
"רציתי לזכות כי אני אדם תחרותי, אבל לא נכנסתי לדיכאון. הרגשתי שהייתי צריך לזכות".
אז מה עם מסעדה משלך?
"אני לא מגדיר את עצמי כשף - אני בשלן ופודיז. אוכל זה התחביב שלי, אבל לא אהפוך אותו למקצוע העיקרי שלי. אני לא יכול להיות במקום אחד הרבה זמן ואני לא מסתדר עם מסגרות, אז אני לא רוצה להשתעבד ולהיות שף במשרה מלאה. חשוב לי להתלהב מאוכל. מראש נכנסתי לתוכנית בידיעה שאני רוצה להמשיך בעבודתי כארט דירקטור.
"אני אוהב לעשות ארוחה פה, סדנה שם, ומדי פעם אני מעורב בפרויקטים – שיתפתי פעולה עם אורי שפט מלחמים והגשתי סנדוויץ' תוניסאי, ובשיתוף פעולה אחר הכנתי ספינג'ים ממולאים. בארוחות אני אוהב לשחק באוכל ולשלב אוכל תוניסאי עם אסיאתי. זהו שילוב שתמיד מפתיע.
"במקביל לכל זה אני עדיין עובד כארט דירקטור בקליפים ובפרסומות - עשיתי לאחרונה קליפ ל'בום בום בום', השיר החדש של ריטה, אותו צילמנו במדבר. ריטה היא אישה מדהימה ואני קצת מקנא בה – גם לי בא להיות כוסית בת 60. עם השנים, למדתי להעריך אנשים מבוגרים שעדיין עושים מה שהם טובים בו. גם אני רוצה להיות ככה בגיל 70 – אולי אהיה סבא חמוד ועדיין אעבוד במקצוע שלי ואהיה רלוונטי".
איזה עוד חלומות יש לך?
"אני רוצה להיות מרתה סטיוארט כשאהיה גדול. הלוואי שזה יקרה".
