גילה פלד מקיבוץ כפר עזה גילתה את המטבח בתחילת תהליך ההפרטה של הקיבוץ, כשחדר האוכל הקיבוצי הפסיק להגיש שלוש ארוחות מידי יום והמטבחים בבתים של חברי הקיבוץ הפכו להיות דומיננטיים יותר ויותר. "אמא אהבה מאוד לבשל, בעיקר בשנים האחרונות. האהבה למטבח התפתחה עם הפרת הקיבוץ וצמצום הארוחות המוגשות בחדר האוכל – עד לסגירתו המוחלטת. גם את ארוחות השישי היינו עושים אצל סבא וסבתא או בחדר אוכל, אז תרבות הבישול בבית לא הייתה קיימת עד השנים האחרונות", שיתפה בתה, רעות פלד. רעות הובילה נוהג ארוחת שישי משפחתיות חגיגיות, שהאחרונה הייתה יום לפני השבת השחורה. "לאמא היו ידי זהב. כשהיא נפתחה למטבח היא למדה לבשל מכל הסגנונות שיש, מתכוני מאמות ביתיים, אוכל מרוקאי, תוניסאי, כורדי, פרסי, תאילנדי, הודי – כל דבר. במגירת התבלינים שלה אפשר היה למצוא חוואיג' לצד כפיר ליים, סוכר קנים לצד למון גראס או לימון פרסי. היה לה הכל מהכל. היא תמיד חיפשה מתכונים נוספים ואתגרה את עצמה, הכירה המון סגנונות של מטבח", סיפרה פלד.
ביום שישי 6 באוקטובר ישבה רעות פלד לארוחת ערב עם משפחה, כמידי שבוע. בסיום הארוחה, שלא כשגרה – אחיה הקטן דניאל החליט להישאר לישון אצל ההורים שלה גילה ויזהר, והיא נסעה למשפחתה של בת הזוג שלה במרכז הארץ. "התעוררתי בשבת בבוקר מהאזעקות במרכז, ומיד בדקתי מה קורה בקבוצת הווטסאפ המשפחתית", מספרת פלד, "הם עדכנו שהכל בסדר איתם, אמא הרגיעה שהכל טוב, ואחי הגדול והקטן עדכנו שהם בממ"ד. דניאל, האח שחולק איתי את התואר "אח סנדוויץ'", עוד התלוצץ בהודעה האחרונה וכתב שהם מפריעים לו לישון". אבל הרגע שבו רעות הבינה שמשהו באמת חריג קורה היה כשאמא שלה, גילה, ביקשה מכולם לנעול את דלתות הבית. "זה היה מאוד מוקדם בבוקר, עוד לפני שהתפרסם עדכון לגבי חדירת מחבלים. כתבתי מיד לאמא בפרטי והיא הסבירה לי שזה המצב. כמישהי שגדלה בכפר עזה הנחתי שבחדירה הכוונה למעבר של גדר המערכת, ומעולם לא שיערתי שמחבל אחד בודד יכול להגיע משם עד לקיבוץ, אז כמות המחבלים שבפועל הגיעו? זה תרחיש שבכלל לא עבר לי בראש", היא שיתפה.
7 צפייה בגלריה
חברות קיבוץ מבשלות בחדר האוכל הישן בכפר עזה
(צילום: מאיר (צ'יטה) מרגולין, אוסף ארכיון כפר עזה)
בית הוריה של פלד היה אחד הבתים הראשונים שהמחבלים חדרו אליהם. בשעה 7:31 התקבלה מהמשפחה ההודעה האחרונה. "אנשים שהיו נצורים שעות על גבי שעות בממ"ד עוד הספיקו לעשות שיחות לבני המשפחה, להיפרד מהם. כשההורים שלי ואחי נרצחו – עוד לאף אחד לא היה שמץ של מושג מה קורה בקיבוץ. חשבנו שאין קליטה או שהצליחו לברוח מהבית, לא תיארנו סיבה אחרת למה הם לא מגיבים. אחי הגדול ומשפחתו ואחי הקטן, שהתגורר בדירה משלו בשכונת הצעירים בכפר עזה - היו כל עשר דקות שולחים לי עדכון שהם בסדר", הוסיפה.
לצד פרסום הידיעה על הירצחו של אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, החלו להתפרסם במקביל עדויות נוספות מחדירות המחבלים ותמונות הטבח הנורא בקיבוץ. "ברגע הזה הבנתי שזה אירוע גדול הרבה יותר ממה שאני מתארת, ואין סיכוי שאצליח לנסוע אליהם ולהגיע לקיבוץ". רק אחרי עשרה ימים, אותם מגדירה פלד בתור כאוס מוחלט – התקבלה ההודעה הרשמית על הירצחם של הוריה ואחיה: "אי אפשר היה להיכנס לשטח הקיבוץ, שהפך בין יום אחד לשטח מלחמה. בלילה שבין שבת לראשון כוחות צבאיים איתרו את הגופות בבית המשפחה – ובעצם כבר ידענו מה עלה בגורל ההורים שלי ואחי, אבל חיכינו בכל זאת להודעה הרשמית שתגיע אחרי הזיהוי שלהם. את הלוויות של שלושתם ערכנו ב-17.10 עשרה ימים אחרי הטבח בקיבוץ", סיפרה.
חברי הקיבוץ, מכריה והמטופלים שלה, מגדירים את גילה פלד בתור מלאך. גילה הייתה אחות והיא ניהלה את המרפאה של הקיבוץ במשך שנים רבות, תפקיד מרכזי בקיבוץ קטן, שאפשר לה להכיר את כל חברי הקהילה ולפתח איתם קשרים אישיים טובים. "לאמא הייתה יכולת ריפוי אמיתית, מלאה באמפתיה ורגישות, היא הייתה אדם שמפזר אור לכל מקום. תמיד דואגת לכולם, מתאפיינת בנתינה אין סופית ללא תמורה וללא תנאים. מעולם לא שפטה אף אחד ולא הסתכסכה. היא הייתה אדם שכולו לב גדול ועשיית טוב", הוסיפה פלד.
יש מאכל שאמא הכינה ואהבת במיוחד?
"זה לא פשוט לבחור אחד, אבל אם אני חייבת אז המרק התימני שלה היה מרק מטורף. והיא בכלל לא תימנייה".
בבית הזמני של בני המשפחה שמפונים במושב לכיש, היא הכינה לראשונה מתכונים של אמא. "כל דבר של אמא שאני מכינה בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר – אני לוקחת ביס ובוכה. לפני שלושה שבועות שלחתי לאחי תמונה של המעמולים שהכנתי מהמתכון של אמא, והוא כל כך התרגש, שהודיע מיד שהוא מגיע לקחת קופסה. כשבישלתי לניצן, גיסתי, את הדג המרוקאי של אמא, היא פשוט פרצה בבכי. האוכל מעלה זיכרונות וריחות שהיו מרחפים בבית שלנו בכל יום שישי, זה מזכיר את הרגעים שלנו יחד כמשפחה – הוא משאיר אותם איתנו. בהתחלה פחדתי לחזור למטבח אחרי אותה שבת, לא היה לי חשק או תיאבון. בפעם הראשונה כשהעזתי להיכנס אליו אמרתי לעצמי 'אמא כאן איתך'. בכל פעם כשמשהו לא הלך לי – ניסיתי לחשוב מה אמא הייתה עושה במקומי ולהמשיך הלאה. אוכל זה חיים – בתור בית שמאוד אוהב לבשל ולאכול – האוכל מבחינתי הוא חלק בלתי נפרד מסיפור של כל אדם", מסכמת פלד.
פלד משתפת על אופן ההנצחה המקורי של אחיה דניאל ז"ל, באמצעות קערת סוכריות גומי צבעוניות שמקשטת את עמדות ההנצחה שהוקמו לזכרו. "זה התחיל בתור בדיחה, עם קערת גומי ששמנו בשבעה של דניאל, כי הוא תמיד היה צוחק שבשבעה שלו נגיד גומי ולא דברים עצובים. הבדיחה הזו הפכה לפרוייקט ההנצחה שלו, במטרה לזכור אותו בצבע ובחיוך", שיתפה רעות.
מבשלת חמה
הכל התחיל שבועות ספורים אחר פרוץ המלחמה: אחת מעובדות הספרייה הקולינרית במרכז אסיף בתל אביב מצאה בסיפרייה ספר שלא יכולה הייתה להתעלם ממנו - על הכריכה הופיע הכיתוב "מבשלת חמה – ספר המתכונים של כפר עזה", ובתוכו אוסף מתכונים של חברי הקיבוץ, שאוגדו לספר בשנת 2000 על ידי בת הקיבוץ, מיטל כסלו, שנלחמה במחלת הסרטן והחליטה לקחת את הספר כפרויקט בזמן הטיפולים שעברה. מלבד המתכונים, אפשר ללמוד דרך הספר על אופי המקום והקהילה, להכיר את האנשים שמאחורי הטעמים ולהכיר את הקיבוץ היטב – דרך המטבח.
"בין מאות ספרי הקולינרייה בספרייה שמעל המסעדה שלנו – הופיע הספר מתכונים שריגש אותנו במיוחד. רבים מהשמות שמופיעים בו אלו סיפורים של אנשים שנחשפנו אליהם בעקבות סיקור המלחמה. הספר מצליח לתפוס נקודה בזמן, לפני למעלה מ-20 שנה, ולספר באופן מדהים את הסיפור של הקהילה, העבר העשיר שלה עם הבדיחות הפנימיות של חברי הקיבוץ והטעמים שאפיינו את התקופה ההיא. הוא מאפשר גם למי שהוא לא חלק מהקהילה להכיר את העולם שלהם, האנשים שמאחורי המתכונים. זה עורר אצל כולנו התרגשות אמיתית, הבנו אילו חיים היו בקיבוץ בזמנו", מספרת גרדה גלזר, מנהלת התוכן של מרכז אסיף. "באותו הרגע שנתקלנו בו הבנו שנרצה לעשות איתו משהו ויצרנו קשר עם עדי שי, מנהלת הארכיון של הקיבוץ. היא חיברה אותנו לילדים של נשים שהמתכונים שלהן מופיעים בספר – ונרצחו באותה השבת. בנוסף, יצרנו קשר עם ביתה של מחברת הספר, נוי כסלו, שעזרה לנו לספר את הסיפור של הספר מחדש".
נוי כסלו, בתה של כותבת הספר, שנפטרה לאחר כתיבתו, מספרת שנרתמה מיד לרעיון השחזור: "התחלתי לעבוד על הפרוייקט בערך חודש אחרי פרוץ המלחמה. בעקבות האסון חידשתי קשרים עם חברים מהקיבוץ, ומהשיחות איתם הבנתי כמה הספר מתכונים שאמא לקטה וכתבה - היה פופולרי בכל בית בקיבוץ וכמה הזיכרונות בו הוא משמעותיים עבור כל הקהילה", סיפרה נוי. בנוסף ליצירת קשר עם משפחות בעלי ובעלות המתכונים בספר – החליטה נוי להעלות את המתכונים לגרסה דיגיטלית שתאפשר גישה בקלות מכל מקום ובכל זמן. "כל הקיבוץ פונה ולאף אחד אין עכשיו את המטבח שלו בבית – לכן החלטתי להעלות את הספר ממש כמו שהוא לאינטרנט, בצירוף עדכון אחרי השבת השחורה בנוגע לגורלם של חברי הקיבוץ".
העוגיות ששרדו את התופת
באותה שבת שחורה גם אסיף פלג היה נצור בממ"ד בביתו בכפר עזה במשך 22 שעות יחד עם אשתו מיקה ובנו נטע, שיחגוג בקרוב שלוש. באותו הקיבוץ חיה אימו, תמי פלג, יחד עם בן זוגה, איתן זיו. "ארוחת שישי שעשינו יחד ערב קודם הייתה בעצם הפעם האחרונה שראיתי אותם. בבוקר השבת הקשר איתם נותק כבר מוקדם בבוקר, כי הבית שלהם היה אחד מהבתים הראשונים שאליו חדרו המחבלים. אחרי התופת נמצאו בבית קליעים רבים שנורו מנשקו האישי של איתן, שלחם במחבלים והשתמש ביותר ממחסנית אחת כשניסה להגן על אמא ועליו", מספר פלג.
אסיף מתקשה להיזכר איך העבירו את השעות הרבות יחד בממ"ד. "בהתחלה נכנסנו לממ"ד כשלא הייתה לנו הרבה סוללה בטלפונים, והמעט שהייתה שימשה אותנו לסרטונים עבור נטע, בשביל להסיח את דעתו מאזעקות צבע אדום ומרעשי הפיצוצים האדירים שנשמעו ברקע כל אותו יום. במקביל התעדכנו באופן שוטף בעדכוני חברי הקיבוץ, שכללו עדויות מזעזעות והודעות חוזרות שנשלחו על עדכון חדירת המחבלים לבית נוסף.
"התרכזו בעיקר בלבדר את נטע, למזלנו זה החדר שינה שלו אז היו צעצועים וספרים שעזרו לנו אבל גם אותם הוא מיצה מהר מאוד. 22 שעות בממ"ד פצפון בגודל 8 מטר רבוע – ללא חשמל, אינטרנט, מאוורר ואור. ראיתי את ביתם של השכנים שלי, משפחת גולן, עולה באש. הייתי בטוח שאיבדנו אותם, זוג הורים וילדה קטנה. למזלם הם שרדו את הזוועה הזו ועכשיו הם בהליך שיקום. הם הגיבורים שלנו", הוסיף.
עד היום לא ברור למה דווקא על ביתו של אסיף פסחו המחבלים, הוא מניח שהם לא ידעו שיש אנשים בבית. "אנחנו חיים בדירה צנועה, לקראת הבית שתכננו לבנות בהרחבה של הקיבוץ. הבחירה שלהם להיכנס לבית כזה ולא אחר הייתה רנדומלית – היה לנו המון מזל", שיתף.
כעבור כמעט יממה מתחילת התופת, אסיף מספר שהם סירבו לצאת מביתם לקריאות החיילים שהגיעו לחלץ אותם. "עד שהשכנים שלנו לא קראו לנו בשמות שלנו – סירבנו להישמע לקריאות, כי חששנו שאלו מחבלים. כשיצאנו הם הובילו אותנו בלילה לאוטובוס שהוציא אותנו מהקיבוץ. היום אם שאולים את נטע על אותם הרגעים מבחינתו זה היה לילה עם אקשן – ערים עד מאוחר, יוצאים לנסיעה לילית. כשאנחנו רואים חיילים הוא יכול לשאול אותי למה הם לא חובשים קסדה, בדומה לאלו שחילצו אותנו", מספר אסיף.
בשבת האחרונה הוא הצליחה לנסוע לראשונה יחד אשתו מיקה, לביתם שבקיבוץ. "אני כבר הייתי בקיבוץ, הפעם מיקה הייתה זו שהתעקשה שניסע שוב. בכל פעם אחרי ביקור כזה אני חוזר חולה, הריח באוויר, הפלאשבקים שעולים, המראה הקשה של הקיבוץ שהוחרב – הידיעה מי נרצח איפה, מי נחטף מאיזו נקודה, איפה נהרגו חברי כיתת הכוננות. הכל מאוד קשה".
במסגרת הביקור בכפר עזה אסיף נכנס לביתה של אמו, פתח את המגירה במטבח ושם חיכתה לו קופסת עוגיות ביסקוטי שהיא הכינה יום-יומיים לפני השבת השחורה. "לא התאפקתי וטעמתי מהן. הייתי בטוח שכבר יתמלאו עובש – אבל לא, הרגיש לי שהיא פשוט חיכתה לי שאוכל את זה. נתתי ביס וכל הזיכרון של אמא עלה יחד עם הביס – הוא לא היה ביס טרי כמו שהיו העוגיות שלה רגע אחרי שנאפו בתנור, אבל זה היה רגע קטן של זיכרון", סיפר.
כל השנים תמי פלג ז"ל הייתה אופה להנאתה, בתור תחביב, עד שהחליטה ללמוד קונדיטוריה באופן מקצועי. מי שבעיקר היו נהנים מהמאפים שלה היו בני המשפחה והקיבוץ. "האפייה של אמא הייתה בעיקר של דברים קלאסיים טעימים מאוד. אנשים במועדון החבר בקיבוץ נהנו ממגוון מאפים שכלל קראמבלים, חיתוכיות, עוגות בחושות, עוגות שמרים. את הכל היא הייתה מכינה במטבח הצנוע שלה בבית, אבל תמיד השתמשה בחומרי גלם איכותיים מאוד. היא הייתה אופה ברמה מאוד גבוהה, היה לה מאוד חשוב שהכל יצא מדויק, טעים וטוב", מעיד אסיף.
אחרי הלימודים המקצועיים, אסיף מספר שאמא שלו למדה להכין דברים מורכבים יותר, כמו עוגות קומות מרשימות עם זילופים וקרמים בטעמים שונים. "אנשים מאוד פרגנו למה שאמא יצרה במטבח, שמה הלך פנייה בכל תחום האפייה בקיבוץ", סיפר אסיף.
גם המתכונים של תמי מככבים בגזרת הקינוחים המופיעים בספר המתכונים, בהם אפשר למצוא שני מתכונים לעוגות גבינה – אפויה וקלאסית קרה, עוגת שמרים שכיכבה בעיקר בזכות בצק איכותי, ממולאת בתפוחי עץ והשוס הגדול – עוגיות מזולפות שלדברי אסיף "היו ביג דיל בשנות ה-90 וחלק משמעותי מהתזונה שלי בתור ילד".
