22 שנה עברו מאז שהמסעדן אבי כהן ז"ל הגיע לשדרות רוטשילד בתל אביב ופתח שם את המסעדה היפנית שלו, יאקימונו, שתיסגר בשבוע הבא מיד אחרי חגיגות ערב הסילבסטר שיתקיימו במקום. מסעדת יאקימונו הראשונה נפתחה בשנת 1994 בפינת הרחובות הירקון ויורדי הסירה, ממש בכניסה לנמל תל אביב על ידי אבי כהן ואחיו, איש הדגים של המסעדה - אלי כהן. אז, כמעט אף אחד לא ידע איך הוגים את המילה "סושי".
יאקימונו קמה ברחוב הירקון אחרי כמה וכמה מסעדות שפתח שם כהן, ולא שרדו. אבל יאקימונו החזיקה שם למעלה מעשור, עד שבלילה בהיר אחד בשנת 2005 המרפסת בקומה מעל קרסה, והלקוחות היו צריכים להתרגל לעובדה שלא יהיה סושי אחרי הים ושלמסעדה ברוטשילד, שבזמן קריסת המרפסת כבר פעלה חמש שנים, אי אפשר לבוא בכפכפים, כמו שהיה נהוג במסעדה בירקון.
אין ספק שעולם המסעדנות נמצא בשפל של כל הזמנים: אולי חלפתם ברחוב וראיתם מסעדה מלאה, אבל חשוב לזכור שזה לא תמיד מתבטא גם בכיס של בעל המקום - הקושי בגיוס כוח אדם גורר אחריו החלטות הרות גורל למחזור של עסק כזה, כמו סגירה של המקום בשעות הצהריים או סגירה מוקדמת בערב או כל החלטה אחרת שתחסוך בכוח אדם. אבל מלבד זאת, הנזקים מהסגרים ואי-הוודאות שאופפת את התחום, גם בימים אלה כשעדיין לא ברור אם חגיגות הסילבסטר יתקיימו כסדרן או תחת הגבלות - נותנים את אותותיהם. רק במאי האחרון נסגרה מסעדת פת קואה בהרצליה פיתוח אחרי 29 שנות פעילות; באוקטובר כבר התבשרנו על סגירתה של מסעדת צפרה אחרי 15 שנה; ובתחילת השבוע הנוכחי כבר הייתה בשורה נוספת - משה שגב סוגר את מסעדת הדגל שלו בהרצליה פיתוח אחרי 17 שנה. כן, גם בארזים נפלה שלהבת. כל מסעדה והסיפור שלה, כל מסעדה והתוכנית הכלכלית שלה.
שרלי כהן: "המחשבות לעבור מפה לא עלו רק בחודשים האחרונים. לפני הקורונה סיימנו את החוזה והלכנו לחפש מקום אחר, אבל שום דבר שם לא ישב לנו מדויק"
"אני חושב על רגע סגירת הדלת, הרצתי את זה בראש וגם מאצ'ו כמוני בכה לא מעט רק מהמחשבה", אומר אלכסנדר כהן, בנו של אבי כהן. "זה משהו שלא עובר בגרון. אני מדמיין את המוזיקה נפסקת ואחר כך אני מדמיין איך שלושתנו יוצאים מהדלת". מאז מותו של כהן מנהלים שלושת ילדיו - שרלי, אלכסנדר ונטלי, את המסעדות.
מאז ומתמיד נחשבה יאקימונו לסמן הימני של המסעדות היפניות בארץ. הדיוק, השירות ואיכות הדגה, הולידו כאן את אחת המסעדות היוקרתיות, היקרות והטובות בארץ.
בשנת 1998 כהן פתח את יאקימונו הכשרה במלון הילטון בתל אביב, המסעדה ששוכנת בחלל הלובי של המלון ופועלת עד היום. שנה אחרי זה הוא פתח את יאקימונו הכשרה בהילטון מצודת דוד בירושלים, שנסגרה כשנה אחרי מותו. בשנת 2002 הוא פתח את יאקימונו הילטון באילת, אבל גם אחרי שהתחילו "השנים הארורות", כפי שילדיו מכנים אותן, וכהן חלה, הוא לא נח לרגע והעתיק את מסעדת יאקימונו הכשרה בהילטון אילת ליאקימונו הכשרה במלון רויאל ביץ' באילת, שנסגרה באביב 2017 אחרי ארבע שנים של פעילות.
אלכסנדר כהן: "נכון, הסגירה כואבת בהרבה מובנים, אבל אנחנו עושים את זה בלב שלם, בשלווה ובטוב. אנחנו בוכים כל היום אבל בכי זה לא משהו רע"
שרלי (42) התחילה לעבוד ביאקימונו קצת לפני גיל 18: "זאת הייתה הדרך שלי לבלות עם אבא. התחלתי בתור פיקולו ופיניתי שולחנות, ואחר כך מילצרתי. אחרי שהתגייסתי אבא פתח את המסעדה בהילטון, והייתי מגיעה לשם עם המדים ועוזרת לארגן את המקום ולעשות הדרכות לצוותים".
אחותה נטלי (37) עשתה מסלול דומה - היא התחילה לעבוד במסעדה של אבא בגיל 18 כקופאית וברמנית, ואלכסנדר (35) התחיל לעבוד רשמית במסעדה בגיל 17. הוא התחיל בתור ברמן ואחר כך הצליח לשלב את העבודה גם בתקופת הצבא. אחרי שאלכסנדר השתחרר מהצבא כהן פתח מסעדות בבוקרשט ובמוסקבה ואלכסנדר ניהל אותן. המסעדות נסגרו עם פטירתו של האב בשנת 2014 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, כשהוא בן 64.
אז למה יאקימונ ונסגרת?
שרלי: "המחשבות לעבור מפה לא התעוררו רק בחודשים האחרונים. לפני הקורונה סיימנו את החוזה והלכנו לחפש מקום אחר, אבל שום דבר שם לא ישב לנו מדויק אז החלטנו שאחנו רוצים לעשות את זה בלי פשרות, אנחנו לא רוצים להתפשר על המיקום, על הגודל ועל שכר הדירה וגם לא להתפשר על הרעיון שאנחנו רוצים להעביר קדימה.
"אנחנו לא סוגרים כי לא מצליחים כלכלית או כי אין עבודה. השטח כאן הוא גדול מאוד, ויש לנו פה קומה שלמה שלא בשימוש. המסעדה הזאת נפתחה לפני 22 שנה, והשטחים שהיו נכונים אז לא נכונים היום. צריך לחשוב כאנשי עסקים וכמסעדנים שמבינים שיש כאן ביזנס שאי אפשר להתעלם ממנו וצריך לעצור. יאקימונו חזקה מספיק בשביל שנוכל לסגור אותה ולהעביר את מרכז הפעילות ליאקימונו הילטון. אנחנו צריכים לנשום רגע ורק אז להמשיך קדימה ולהגשים את החלומות – גם האישיים שלנו וגם אלה של אבא. אין הרבה מה לעשות כשאתה נמצא במקום שהוא כל כך גדול ומותאם לכמות מסוימת של עובדים ואתה לא יכול לצמצם שטחים וגם לא עובדים - אתה נמצא במעגל שאתה לא יכול לצאת ממנו. ואז כשאתה עוצר ומחליט לסגור - זה קשה".
היו מחשבות לפתוח מסעדות קטנות מחוץ לתל אביב?
אלכסנדר: "אנחנו סוגרים בשביל להמשיך קדימה כי לפעמים צריך לסגור משהו בשביל לפתוח משהו חדש ולהתקדם. לאחרונה ישבנו וחשבנו והבנו שצריך להתחיל לתכנן את השנים הבאות של יאקימונו, ובשביל לעשות את זה אנחנו צריכים לעשות שינויים, שאחד מהם זה לעזוב את המשכן הזה. אנחנו זה יאקימונו, ולא ארבעת הקירות פה. אנחנו רוצים לקחת את כל הידע והכלים שאבא השאיר לנו ולהעביר אותם לפרויקטים אחרים שאנחנו רוצים לעשות שהולכים לקחת את יאקימונו ל-30 שנה הלאה. מדובר בדברים מיוחדים ושונים שמבוססים על הערכים שלנו, רק שהם יבואו לידי ביטוי לא בווילה של 900 מ"ר אלא בפורמט של ארבע דירות של 250 מ"ר".
איך עברתם את הקורונה?
שרלי: "הקורונה גרמה לנו להסתכל מעבר לעולם המוכר. כשהודיעו בחדשות שהמסעדות נסגרות מחר בבוקר ישבתי ובכיתי. לא ידעתי מה אעשה עם כל העובדים, אבל המשכנו להפעיל את המפעל וזה היה אתגר. הפעלנו דמיון ויצירתיות ובולנטיין הוצאנו מארזי סושי בקופסאות שקופות קשורות בפפיון. פתאום ראיתי שאנחנו יכולים עוד. באופן אישי זה חיזק לי את האומץ. בקורונה יצאנו מהתבנית המוכרת, מכרנו דגים במשקל, עשינו ערכות לילדים להכנת סושי, והביקוש לקייטרינג בבתים פרטיים גדל".
איך זה לגדול עם אבא מסעדן?
שרלי: "יש לזה יתרונות וחסרונות. בתור ילדה הייתי מתעוררת בלילה בשלוש בבוקר כשהוא היה חוזר הביתה, וימי שבת זה היה היום שלנו יחד, תמיד אחרי סרוויס צהריים היינו הולכים לאכול בכל מיני מקומות. אבל אנחנו גדלנו לתוך זה, לא נולדנו לתוך סשימי. אצלנו בבית יש אוכל מרוקאי. אבא ואמא היו מבשלים, ולאבא היו מנות אייקוניות כמו הטלה בראש השנה ופסח או כבד עגל עם קוניאק ופלפל אנגלי. כשאבא היה מבשל הוא היה עושה את זה עם כל התפארת, אבל זה כשהוא היה בבית".
אלכס: "ילדים נוהגים לאכול בעיקר שניצל ופסטה, אבל כבר מגיל צעיר מאוד אכלתי את הבשר הכי טוב שיש ודברים שילדים לא נוהגים לאכול, כמו סוסון ים. אבא ידע להנגיש לנו את זה".
איך התחושות לסגור עסק שהוא פתח?
שרלי: "בחודשים האחרונים אני מרגישה שחזרתי ליולי 2014 לשבעה על אבא. הסגירה מעוררת בי חזרה את הימים האלה כי המקום הזה הוא חלק בלתי נפרד מאבא ומהחיים שלנו. אבא שלנו היה החבר שלנו, הבוס, המנטור, היועץ וגם הקואוצ'ר שלנו. היד שלו נגעה בכל פרמטר. הוא גם היה עמוד התווך והמגדלור שלנו. לא חשבתי שאחרי שבע שנים כשמישהו יגיד 'אבי כהן' זה ישפיע עליי ככה, אבל היום האבל שלי הרבה יותר קשה כי מבינה שהוא לא חוזר. אני לומדת לחיות עם החור שנפער לי בלב. אני מבינה שכשמישהו אהוב נפטר אף אחד לא יכול לנחם, כי זה שם כל הזמן. האובדן שלו ילווה אותנו עד היום האחרון. הזמן לא עושה את זה יותר קל, אבל אנחנו מבטיחים דבר אחד – נעשה הכל כדי שיאקימונו תמשיך קדימה, ושזאת רק עצירה קטנה בדרך".
אלכסנדר: "נכון, הסגירה כואבת בהרבה מובנים, אבל אנחנו עושים את זה בלב שלם, בשלווה ובטוב. אנחנו בוכים כל היום אבל בכי זה לא משהו רע. אני נמצא פה יותר מאשר בבית שלי ואני יודע שהסגירה הזאת היא למטרת התחדשות והתקדמות קדימה".
אי אפשר לסכם את יאקימונו מבלי להזכיר את הדוד, אלי כהן, שהקים יחד עם אביהם של השלושה את המסעדה, ונחשב עד היום לאחד המומחים הגדולים בארץ לדגים. "אלי הוא 'הלוחש לדגים'. הוא היה אחראי על כל נושא הדגים והקניינות במסעדה ואבא הפקיד בידיו את כל הדגים ואת חומרי הגלם", אומר אלכסנדר, "אלי למד תוך כדי תנועה והעצים את השם שלו וחקק אותו כמומחה בתחום. בלי לפגוע באף אחד, אין עוד איש מקצוע כזה כמו אלי, הוא מהגדולים שהיו ויהיו פה".
התוכנית של בני משפחת כהן היא להעביר, בשלב ראשון, את עיקר הפעילות ליאקימונו הילטון, ולשם כך במקום נבנית טראסה שתשקיף אל הים, ובתוכנית גם גינה יפנית. מסיבת הפרידה מיאקימונו רוטשילד תתקיים ביום שישי 31/12, אבל עד אז מוצע במסעדה תפריט טעימות בן 22 מנות - מנה לכל שנה של המסעדה. במקום יוגשו מנות אייקוניות של המסעדה משנות פעילותה.
