איינסלי הריוט, שף סלב בריטי אחוז תזזית ואושיית טלוויזיה נמרצת החולש על אימפריה קולינרית השווה מיליונים, טייל ואכל בכל קצות הגלובוס, סעד אצל בכירי השפים וביקר בלא מעט מסעדות מישלן, אבל היום, בגיל 64, נראה שהוא דווקא מתגעגע לריחות שבקעו מהמטבח של אמא שלו, פפי, ילידת ג'מייקה שבקריביים.
"כשהייתי ילד, כבר בכניסה לבית שלנו בפדינגטון בלונדון, יכולתי להריח מה אני הולך לאכול", מספר הריוט, בריאיון זום שערכנו איתו השבוע. "תמיד משהו התבשל על הכיריים, ותמיד הייתה המון אהבה בכל הבית - אהבה שהגיעה מהאוכל. לפעמים לקח לאימא להכין את המנות כמה ימים - היא הייתה משרה את המצרכים במרינדה, וכך יכולתי לדעת שמחר, למשל, נאכל זנב שור. אימא הייתה משרה קטניות ואז מבשלת אותן והריח היה מתפשט בכל הבית, מה שהיה קסום בעיניי, בגלל שככה הבישול תמיד נכח אצלנו".
ומה שקרה להריוט קורה ללא מעט אנשי אוכל ושפים: ככל שהוא מתבגר, הוא חוזר יותר ויותר למטעמים של אימא שלו, שמתה לפני שנים רבות. "הזיכרונות הכי חזקים שלי ממנה קשורים באוכל. יש לי הרבה מתכונים שלה, חלקם אפילו בכתב יד. אגב, אם תשאל אותי מה ארצה לסעודה האחרונה שלי אגיד לך תבשיל שעועית אדומה מדהים שאימא שלי נהגה להכין. בין המרכיבים שלו היה בשר ממולח, שעועית אדומה, קוקוס וטימין - והוא התבשל לאט לאט במשך כמה ימים. אני ארצה את המנה הזאת לארוחה האחרונה שלי לא רק בגלל שהיא מנחמת, אלא גם בגלל שהיא מזכירה לי משפחה וצחוק. זה אוכל שמגיע מהלב ומהנשמה".
אבל הריוט לא מסתפק בבישול של מטעמיה העשירים של אמו האהובה: לפני שהתחילה הקורונה הוא יצא לחקור את המחוזות מהם הגיעו אבות אבותיו. התוצאה של מסע השורשים הזה היא הסדרה "איינסלי והמטבח הקאריבי" המשודרת כעת בערוץ האוכל (HOT ו-yes).
הריוט איינסלי: "בקריביים נהגו לשמר אוכל גם באמצעות סחיטת לימון, כדי שהחומציות תהרוג את הבקטריות - כך יוצא שהלימון הפך לחלק מהטעם המקומי, אפילו שאין בו היום כבר שום צורך"
"ככל שאתה מתבגר, אתה מרגיש מחובר יותר לשורשים, לאמונות, למשפחה ולדת שלך. החיבור מועצם עם הגיל", מסביר הריוט. "וכשאתה חוזר למדינת המקור ממנה הגעת, ובמקרה שלי - ג'מייקה - ממנה הגיעו ההורים שלי, אתה מרגיש כאילו זה מאחד את כל האמונות שלך למקשה אחת שקל יותר להבין כיצד ומאיפה התהוותה. בסדרה הזאת, ביקרתי גם בברבדוס, טרינידד ובדומיניקה. אלה איים ששונים מבחינת המטבח המקומי שלהם, אבל דומים מאוד למשל בטעם הלימון שמאפיין אותם - בקריביים נהגו לשמר אוכל גם באמצעות סחיטת לימון, כדי שהחומציות תהרוג את הבקטריות - כך יוצא שהלימון הפך לחלק מהטעם המקומי, אפילו שאין בו היום כבר שום צורך".
זה בסדר להיות אני
הריוט החייכן ידוע בסגנון ההגשה המוחצן והססגוני שלו, ויש שיאמרו אפילו קאמפי ומוגזם. "אומרים על אנשים שחורים שאנחנו עושים דברים בגדול, למשל צוחקים בגדול, או בולטים בסגנון לבושנו הצבעוני, ולכן הביקור בקריביים אפשר לי לפגוש אנשים שנראים בדיוק כמוני וצוחקים כמוני, והחוויה הזאת נתנה לי קרקע לעמוד עליה. הטיול הזה - שהיה מרענן, מרגש ומייצב - אישש את הזהות שלי וגרם לי להאמין במי שאני ולהרגיש עם זה בנוח. לא הייתי צריך לנסות להוכיח שום דבר לאף אחד ולא הייתי צריך להתנהג בצורה מסוימת - הייתי יכול להיות מי שאני רוצה להיות. פתאום הבנתי שזה בסדר להיות אני. אני כבר בן 64, ולוקח לאדם חיים שלמים להבין את הטוב הגלום בהם ושיש אנשים איתם ניתן להרגיש בנוח".
הסדרה על הקריביים היא לא התוכנית היחידה של הריוט המשודרת כעת בערוץ האוכל (yes ו-HOT). באותו ערוץ משודרת גם סדרה חדשה שנוצרה לכבוד הקורונה - "איינסלי והאוכל שאנחנו אוהבים", שם הוא מעלה זכרונות מחופשות קסומות ומהנות עם חברים מפורסמים - מוזיקאים, שפים, אמנים וביחד הם מבשלים מאכלים אהובים. סדרה נוספת בכיכובו היא "בישול ים-תיכוני של איינסלי", שם הוא משוטט באגן הים התיכון, ממרוקו ועד ירדן, מספרד ועד קורסיקה וסרדיניה.
איינסלי: "בימים הראשונים שלי בתעשיית הטלוויזיה אמרתי לאשתי שאין לי מושג כמה אשרוד בטלוויזיה - זה יכול להחזיק חצי שנה וזה יכול להימשך כמה שנים. והנה, כעבור 30 שנה אני עדיין כאן ומשוחח איתך"
התאכזבתי שלא ביקרת במסע הים תיכוני שלך גם בישראל.
"האמת זה כמעט קרה, רצינו לבוא לישראל, אבל הרבה פעמים זה עניין של טיימינג והפעם זה לא הסתדר. גם ליוון רצינו להגיע וזה לא הצליח, אבל אם נצלם את העונה השנייה אגיע לישראל".
מה אתה יודע על האוכל הישראלי?
"לא הרבה. כמובן שביקרתי במסעדות של שפים ישראלים בלונדון כמו יותם אוטלנגי, אבל האפשרות לטייל בישראל ולהכיר יותר מקרוב את המטבח שלכם, קוסמת לי. אחד הדברים הנפלאים בלהיות שף הוא שאנחנו תמיד סקרנים לדעת מה אחרים עושים ומנסים לגלות דרכים חדשות לבשל. אבל כולנו יודעים, גם השפים וגם המבקרים, שאין מרכיבים חדשים שהתגלו לאחרונה. האוכל עצמו נמצא שם, בהישג ידנו, מאז ומעולם. הסוד הוא בשילובים, בחיבורים, באופן שבו הוא מוצג על הצלחת. זה מה שהשתנה במרוצת השנים".
הריוט עשה דרך ארוכה מאז ילדותו בפדינגטון ועד קריירה עטורת פרסים וניהול מעצמה רווחית, שכוללת תוכניות טלוויזיה, ספרים שכיכבו ברשימות רבי המכר, הופעה כשחקן בסרטים ובסדרות, מוצרי מזון במיתוגו ועוד. את סגנון ההגשה שלו ואת כישוריו במשחק ובשירה, הריוט ירש מאביו צ'סטר, שהיה בדרן ופסנתרן. "בילדותי אהבתי להתבונן באבא שלי מתאמן בנגינה על הפסנתר שהיה לנו בסלון", אומר הריוט בגעגוע ושולף תמונה של אביו מנגן על פסנתר, אותה קיבל מאחותו לפני ימים אחדים. "מידי פעם היו מבקרים אצלנו חברים, שחלקם הפכו במרוצת השנים לדמויות ידועות למדי בטלוויזיה הבריטית. אני זוכר כשהבטתי באנשים שביקרו אצלנו בבית ובאימא שיצאה מהמטבח, כשבידיה מגשים עם אוכל וזה השפיע עלי. ראיתי את ההנאה שאוכל מעניק לאנשים וגם את החשיבות של הצחוק. וכך קיבלתי מהוריי את שני הדברים שמאפיינים אותי".
כבר בזמן היותו תלמיד תיכון, הריוט התחיל לעבוד במסעדות. "כשהייתי בן 17 עבדתי במסעדה בווסט אנד בלונדון ואני זוכר שלקחו אותי למסעדה של פול בוקוז וזה היה מדהים. בימים ההם לימדו אותנו לבשל בסגנון צרפתי, כך שלאכול את המטעמים של בוקוז היה באמת דבר פנטסטי".
הריוט המשיך להתקדם, אבל כעבור כמה שנים בתחום העדיף לכבוש את עולם הטלוויזיה ולהנחיל באמצעותו את רזי הבישול וההנאה מאוכל. בין התוכניות המפורסמות שלו אנחנו זוכרים את הלהיט Ready Steady Cook ו- Ready... Set... Cook. בשנה שעברה הוא זכה בכבוד רב והוכתר כחבר במסדר האימפריה הבריטית.
מה הסוד שלך?
"היה לי הרבה מזל. אני זוכר שבימים הראשונים שלי בתעשיית הטלוויזיה אמרתי לאשתי קלייר (מעצבת תלבושות לשעבר ממנה הריוט התגרש לפני שנים אחדות. א"ק) שאין לי מושג כמה אשרוד בטלוויזיה - זה יכול להחזיק חצי שנה וזה יכול להימשך כמה שנים. והנה, כעבור 30 שנה אני עדיין כאן ומשוחח איתך. אין לדעת לאן החיים והקריירה יקחו אותך. מה שגיליתי במהלך השנים הוא שהעיקר הוא להיות עצמך, להיות אותנטי וכן עם האנשים שלצידך, להיות נאמן לזהות שלך, לאיך שאתה עושה ומכין את האוכל. לדעתי זו הגישה שסייעה לי לאורך הדרך. חשוב גם לאהוב אנשים ולחייך. אגב, אני עדיין בהלם ולא יודע למה אני מצליח להמשיך בתחום. לפעמים אני צריך קצת לצבוט את עצמי ולומר: 'וואו, אני עוד ממשיך? האם זה אמיתי?'".
איינסלי: "באיסלנד אכלתי כריש מותסס, שהוא חלק מהמסורת שם. כדי לשמר את הדג האיסלנדיים משרים אותו בשתן. הטעם והריח היו נוראיים. אכלתי גם מוח של קוף במזרח הרחוק וזה היה מזוויע"
היית כמעט בכל העולם. איפה האוכל הכי טעים?
"מסעדת אייסברג בסידני, אוסטרליה. ביקרתי בה לפני שנים רבות, כשהיא רק נפתחה והאוכל שם היה מלהיב - שונה, מרגש ומרענן, ובישלו אותו שפים שראו שיש להם תשוקה ומשהו להוכיח".
מי לדעתך השף הכי טוב בעולם?
"עדיין לא גיליתי מי זה, אני חושב שאימא שלי".
ובכל זאת?
"לדעתי ההגדרה 'השף הכי טוב בעולם' היא מסוכנת כי היום יש כל כך הרבה שפים נהדרים. אבל זה תלוי בטעם של כל אחד מאיתנו - מה שאני מחשיב למדהים יכול להיות לדעתך לא משהו. סוג האוכל שאנחנו אוהבים משתנה כל הזמן. מסעדות כמו אלו של גורדון רמזי היו בשיאן לפני כמה שנים - והיום זה משתנה. היום אוהבים סגנון יותר כפרי. אנחנו גם משנים את איך שאנחנו אוכלים והיום אוכל מן הצומח הפך לחלק חשוב בתזונה שלנו".
מה הדבר הכי מוזר שאכלת אי פעם?
"לפני חמש או שש שנים צילמתי תוכנית על מאכלים שונים ומשונים, מרחבי העולם ונסעתי לרייקיאוויק, איסלנד ואכלתי כריש מותסס, שהוא חלק מהמסורת שם. כדי לשמר את הדג האיסלנדיים משרים אותו בשתן. הטעם והריח היו נוראיים. אכלתי גם מוח של קוף במזרח הרחוק וזה היה מזוויע. נורא, נורא, נורא. אבל מה שאנחנו מחשיבים לנורא, הוא לא נורא במקומות אחרים. יש מקומות בעולם בהם הפרה קדושה, אבל כלב הם כן יאכלו. מי צודק? אני לא יודע".
מה תיקח איתך לאי בודד?
"שמן זית הכי טוב ושק קמח גדול. לא משנה לאן אלך - לב העניין הוא לחם. גם אם תפסתי את הדג הכי טוב בים, אבל אין לי לחם לאכול איתו או שמן זית טוב לטבול בו, אז זה לא שווה כלום".
מגפת הקורונה אמנם האטה את הקצב המסחרר של איינסלי, אבל קשה לעצור אותו - בקרוב הוא עומד לצאת למסע צילום ברחבי אנגליה.
איך לדעתך תשפיע הקורונה על עולם המסעדנות?
"אני חושב שבגלל מה שכולנו חווינו, בכל רחבי העולם, השיקום יהיה ארוך וקשה. לדעתי בתוך שנה או שנתיים יקרה משהו שיידמה שנות ה-20 העליזות והסוערות, שהיו תגובת נגד למלחמת העולם הראשונה. אנשים נואשים לחזור וליהנות מהחיים, לחיות שוב בחופשיות. הרי אם אתה יוצא לבלות ומבזבז בלי הכרה תהיה חייב להחזיר את הכסף בסופו של דבר, נכון? אבל האנשים בעולם נואשים ליהנות שוב יחד, להיות מאושרים יחד ולהתענג על דברים שלקחנו כמובן מאליו - אפילו דברים פשוטים כמו לשבת בפינת הרחוב על כוס קפה עם חבר ולהסתכל על העוברים והשבים. אנחנו מתגעגעים לזה שאנשים ניגשו אלינו פעם בלי כיסוי או מסכה, לראות חיוך. לכן עולם המסעדנות יחזור - בהתחלה זה יהיה קשה ויהיה כרוך במאבקים, אבל בסופו של דבר אני מאמין שהכול יחזור להיות כמו שהיה".
