ההתחלה הזאת יכולה להישמע כמו סצנה מסרט: עשרה אנשים זרים ויחפים, עטויים בקימונו צבעוני ושמח, יושבים סביב שולחן מרובע, בדירת קרקע הממוקמת בלב ליבו של האזור הכי נמוך בתל אביב-יפו – התחנה המרכזית הישנה.
את השולחן מעטרת מפה אלגנטית בצבע שחור, עליה מונחות מניפות מהודרות, לידן אגרטלים קטנים ובתוכם זרי פרחים עדינים. נרות החימום המנצנצים שמונחים ליד המניפות, משלימים את המראה המגונדר והאסתטי של השולחן. ליד כל אורח ואורחת ממתינה ערכה להכנת תה מאצ'ה מסורתי, הכוללת קערית שחורה וקטנה מחרס, מסננת אלומיניום אישית, בוחשן במבוק וכפית במבוק זעירה.
אבל כל אלה לא הגיעו לכאן בשביל התה. הסיבה להתכנסות היא ארוחה חווייתית בת שלוש שעות וחצי שנקראת "פגישה יפנית", ומתקיימת במקום בשם "אורשינא". ולא, זאת לא מילה ביפנית. "אורשינא" היא "עוף החול" בארמית.
על כל הדבר הזה מנצחת איריס סמרה, בעלת המקום, שהיא אמנית פרפורמרית, מנהלת אמנותית ויוצרת. סמרה מספרת שהיא בחרה את השם כי בכוונתה להעניק לאורחים שמגיעים אליה מרחב ליצירת חוויית התחדשות, ממש כמו עוף החול, אותה ציפור אש מיתולוגית שמתה בשריפה, וכל הזמן מתעוררת לתחייה מתוך האפר באופן מחזורי. עד כאן לא הכל ברור? חכו, יש המשך והוא גם טעים במיוחד.
האורחים המסובים לשולחן הגיעו לכאן כדי לחוות טעימה תרבותית וקולינרית מיפן, ארץ השמש העולה. הטעימה הזאת מתחילה בחלל של המקום המעוצב בסגנון ה"וואבי-סאבי" היפני. "וואבי-סאבי" היא פילוסופיה יפנית שלמה שמשמעותה היא "היופי והחוכמה שבחוסר השלמות". באותה דירה בדרום תל אביב הפילוסופיה באה לידי ביטוי גם בשני קירות בטון שנותרו ערומים בכוונה, נטולים חיפויים וצביעה ויפים בדיוק כמו שהם, על חוסר שלמותם.
תכף תתחיל הארוחה החווייתית, ובינתיים צלילי סאונד-הילינג טיבטיים מתנגנים להם ברקע. הצלילים המרפאים אמורים להכניס את כולנו לאווירה מדיטטיבית, אבל במקום למדוט (לעשות מדיטציה) כולנו עסוקים בצילומי סלפי ובמדידה והחלפה של קימונו ממשי, כולם חלק מהאוסף המכובד שסמרה הביאה איתה מיפן. מישהי לידי מצלמת את סמרה ושולחת לבן הזוג שלה. "היא לא נראית יפנית", הוא מסמס לה בחזרה.
פגישה עם תרבות יפן
סמרה היא אמנית בוטו, שזה מחול יפני עכשווי. היא למדה את זה ביפן ואת המקום הזה פתחה מתוך געגועים. שנים רבות היא חלמה להקים מקום שהאסתטיקה שלו תאפשר רוגע ונינוחות, ממש כמו ביפן, ולפני ארבע שנים הקימה את "אורשינא". היא עושה שם אירועי תרבות ואמנות, ומאמינה בכוחו של מפגש בין אנשים כדי להעיר, ואפילו לרפא.
"אנחנו הולכים לעבור פגישה יפנית, פגישה עם תרבות יפן", היא מצהירה, מבקשת מאיתנו לוודא שהטלפונים של כולם על שקט, ומבהירה שאנחנו הולכים להיכנס לזון אחר לשלוש השעות הקרובות. "אנחנו נעשה מסע בין שערים, כשהשער הראשון הוא השער הפיזי, איתו התחלנו. חלצנו נעליים, לבשנו קימונו, כבר אנחנו שונים מאיך שהגענו לפה. השער הבא יהיה טקס התה. יהיה גם שער על ה'וואבי-סאבי' ושער של פילוסופיה בשם 'איקיג'אי', שהיא הסוד של היפנים לחיים ארוכים ובעלי משמעות". כולנו סקרנים - וגם כבר קצת רעבים.
סמרה מסבירה שהשערים ביפן מזכירים לאדם שבכל רגע נתון יש לו הזדמנות לעבור ממצב תודעה אחד למצב תודעה אחר. "נדיר מאוד לפגוש יפנים שיצרחו ויאבדו את זה", היא מספרת, ואני קצת מקנאה כי אני מרגישה שהישראלים נוטים "לאבד את זה" בכל רגע נתון. אבל לא כך היפנים. "ליפנים יש את הדרך שלהם לשמור על שלום פנימי. גם אם הם עצבניים, הם יעשו משהו עם עצמם כדי לחזור להרמוניה. הרבה פעמים זה נעשה דרך הטקסים שהם עושים, דרך איך שהם שותים את התה והאופן שבו הם אוכלים", היא מסבירה.
סמרה מפליגה בסיפורים על בודהה, שברח מהארמון וגילה שיש עוני וכאב וחולי, עד שהבין שהוא חייב לגלות את מקור הסבל של האדם. "הסבל", אומרת סמרה, "קורה בגלל שאנחנו מתקשים להיפרד מדברים, מחפצים, ממחשבות וממי שאנחנו חושבים שאנחנו, אבל החיים הם שינוי תמידי, ושוב ושוב אנחנו מגלים שאי אפשר להיאחז בדבר ושהכול בר חלוף. זה מסב כאב. לעומת זאת, בודהה זיהה שכשאדם עושה מדיטציה, הוא משתחרר מהסבל".
כל ההקדמה הזאת נעשית כדי להכין אותנו לטקס התה היפני המסורתי, כי הרעיון שעומד מאחוריו הוא שהאורחים ייכנסו במהלכו למצב מדיטטיבי עמוק. "טקס תה מסורתי אורך ארבע שעות, אבל היום יש טקסים יותר מודרניים וקצרים, ואנחנו נעשה דוגמית של זה".
טקס התה היפני, המכונה גם "צ'ה דוֹ" או "צ'ה-נוֹ-יוּ", הוא טקס הכולל הכנה של התה, הגשתו לאורחים ושתייתו. כמו הרבה דברים ביפן, גם הטקס הזה למעשה נגנב או יובא מתרבות אחרת, הפעם מהתרבות הסינית, שם הטקס מכונה "גונג-פו צ'ה". טקס התה היפני הושפע ועוצב על ידי פילוסופיית הזן בודהיסטית, מאחר שאבקת התה יועדה במקור לעבודת פולחן במנזרים בודהיסטיים.
סמרה מספרת שלנו שבמהלך הטקס ניתנת תשומת לב מיוחדת לאסתטיקה ולטעם של התה, כאשר כל תנועה בהכנה מחושבת עד לפרטי הפרטים שלה. היא עוברת אורח-אורח ושופכת כפית מאצ'ה למסננת הקטנה של כל אחד, ומבקשת מאיתנו לנפות את האבקה דרך המסננת ממש כמו שמנפים קמח. "זה פותח את הטעמים", היא מדגישה.
העוזר של סמרה, בחור צעיר ובן של יפני וישראלית, מוזג מים רותחים לקעריות החרס של האורחים, ואנחנו מערבבים עם הכפית היטב את המים בתוך האבקה. אחר כך אנחנו מתבקשים להשתמש בבוחשן הבמבוק כדי להקציף את התה. "ביפן אומרים שאדם צריך להיות כמו במבוק", מסבירה סמרה. "חזק, גמיש וריק מבפנים. למה ריק? כי את מה שאפשר לשחרר בחיים, מוטב כי נשחרר. כמה שנשחרר יותר, כך נפנה יותר מקום לחדש".
את ההקצפה של המאצ'ה מייצרים דרך תנועה סיבובית של הבחשן ואחר כך עוברים לתנועה קווית. ההנחיה היא להחזיק את בחשן הבמבוק בשתי אצבעות, כשהיד כמו מרפרפת על המים בתנועת מטוטלת. כל זה נעשה כדי לעדן את טעמו המר של התה. "במאצ'ה יש חומר מעורר – הקפאין, אבל הוא מעורר לשעתיים בצורה מווסתת, והוא גם מרגיע את הגוף", מסבירה סמרה ואני לוקחת שלוק ונהנית מהטעם המריר. לעומת זאת, הבחורה שלידי מעווה את פרצופה וממהרת לוותר על התענוג.
ומה באשר לאוכל, אתם שואלים? ובכן, התפריט לארוחת החוויה היפנית מעט מאכזב. הוא מזכיר יותר את צורת ההסתכלות הישראלית על אוכל יפני, והוא מה שנקרא "מותאם לחיך הישראלי" ולא מנסה לאתגר אותו בשום צורה. סמרה מספרת שהיא בנתה אותו בהתייעצות עם רעות גרשוני, אחת מבעלות מסעדת "אוקינאווה" לבונטין התל-אביבית.
תחילה מוגש לשולחן מרק הראמן המפורסם. ראמֶן היא מנת מרק אטריות יפנית. ישנן מספר גרסאות למרק, אך המשותף לכולן הוא השימוש באטריות חיטה דקות, שלרוב מבושלות בציר עוף או חזיר. לכל מחוז ביפן יש את סגנון הראמן שלו, וכמו עם טקס התה – גם הפעם מדובר ככל הנראה במנה שנגנבה מסין, אף על פי שיש הטוענים בתוקף כי הראמן הומצא ביפן בתחילת המאה ה-20. מה שבטוח הוא שבשנות ה-80 הראמן כבר הפך לאחד הסמלים התרבותיים שהכי מזוהים עם ארץ שמונת האיים הגדולים.
הראמן שהיא מגישה לכל אורח הוא ראמן אטריות חיטה, די בסיסי אבל טעים ומנחם, על בסיס של ציר מיסו לבן, ובתוכו טופו, פטריות שיטאקה טריות, פטריות שיטאקה כבושות, אטריות ראמן כמובן, בצל ירוק וג'ינג'ר טרי.
להורדת הטעמים, סמרה מוזגת לכולנו כוסית קטנה של סאקה, היין היפני המפורסם שעשוי מאורז. השכנה שלידי מוותרת על הסאקה שלה, ואני נהנית משתי כוסיות, אותן אני מורידה אחת אחרי השנייה.
הערב ממשיך עם הסלט המפורסם, אושינקו מורי – אותם חמוצים יפנים ידועים שיש בכל מסעדה יפנית, וכוללים כרוב, גזר וקולורבי בכבישה ביתית, בזיגוג של שמן שומשום וצ'ילי. מדובר במנה פופולרית ביותר שקשה מאוד לטעות איתה, ואכן, כולנו מנקים את הצלחת במהירות ומחכים למנה הבאה.
כיסוני גיוזה עבודת יד מוגשים אחר כבוד לשולחן, ומהווים מבחינתי את המנה המצטיינת של הערב. הכיסונים הם במילוי עוף וירקות, וסמרה מגישה אותם עם רוטב סויה, מירין ושמן צ'ילי. "היפנים לא משתמשים בצ'ילי", היא אומרת. "הם שמים את הצ'ילי בשמן לחצי שעה, ואחר כך משתמשים בשמן. זה נותן את הטוויסט".
אחר כך מוגש סלט סשימי סלמון, והוא מגיע על מצע ירקות שכוללים מלפפון, גזר, צנון, אפונה ושברי בוטנים, מעורבבים ברוטב סויה עם חמאת בוטנים מתקתקה. חברתי נהנית מאוד מהמנה, אבל אני קצת פחות מתלהבת ואפילו מתחילה להרגיש שבעה, אבל אנחנו רק באמצע הארוחה, אז אני "נאלצת" לפתוח את התיאבון עם כוסית סאקה שלישית.
רולים של סושי אינסייד-אאוט מוגשים לכל אחד מהאורחים, ביניהם סלמון, טונה אדומה ודניס, עטופים בשברי פנקו, סומסום, אבוקדו ובטטה, ומעליהם ביצי טוביקו כתומות וירוקות. זאת כבר ממש בחירה בטוחה מבחינתי, והיא נטרפת תוך דקות ספורות מרגע ההגשה.
שתי המנות האחרונות הן יקיטורי סלמון וסינטה - שיפודים יפנים עשויים בגריל, מרוחים ברוטב TARE יפני מתקתק, מעוטרים בשומשום ובבצל ירוק, ומיד אחריהם מגיעה צלחת ירוקים מוקפצים בווק, שכוללים אפונת שלג, שעועית ירוקה, ברוקולי, בקצ'וי ותרד תאילנדי, כשהם מוקפצים ברוטב סויה, שום ושמן שומשום. את הארוחה אנחנו מסיימים עם מוצ'י עבודת יד - בצק אורז במילוי גלידת מאצ'ה ולידו כדור גלידת יוזו. זה כבר קינוח הרבה יותר מאתגר, ולא כל הסועדים נהנים ממרירותו.
סמרה מספרת שבגלל שההגשה נעשית באופן אישי לכל אחד מהאורחים בשולחן, אפשר להתאים את התפריט גם לצמחונים, טבעונים ולאנשים שנמנעים מגלוטן. "מעל הכול, בניתי את התפריט הזה כדי שיהיה לאנשים נוח לאכול בחברת אנשים שהם זה עתה הכירו, וכדי שניתן יהיה לאכול ולשוחח תוך כדי האכילה".
חיוך, זה הסיפור
סמרה מסבירה שהיפנים מעבירים לנו דרך הקולינריה שלהם יופי, אסתטיקה ועדינות. "כשאתה אוכל אוכל יפני, אתה מרגיש צירוף של טעמים עדינים ומאוזנים. אוכלים מנה ועוד מנה והכול מעוצב ומעודן. הארוחה היפנית מאפשרת אכילת מנות מרובות שעדיין משאירות את הסועד קליל ועירני. זאת קולינריה שמאפשרת ערבות הדדית", היא אומרת.
"דבר נוסף שאני אוהבת באוכל היפני הוא שהטעמים והיופי מחייבים אותך להיות בתשומת לב ובנוכחות, לתת כבוד לאוכל ולסובבים. ארוחה יפנית היא טקס", היא מסכמת. "הסידור של הכלים על השולחן, ההגשה של המנות הקטנות הנעשות בתשומת לב, הטעמים, היופי, הכול מאפשר חוויה של התקדשות".
וכדי לסיים גם את ההתכנסות של סמרה באווירה של קדושה, היא מבקשת מכולנו לעצום עיניים, לקחת כמה נשימות עמוקות דרך האף ולהיכנס למדיטציה מונחית. "השער האחרון שלנו הערב הוא השער של פילוסופיה בשם 'איקיגאי'", היא מסבירה ומבקשת מכולנו לחזור לשלוש דקות לזיכרון ילדות משמעותי שלנו.
סמרה משתפת אותנו שבבית בו גדלה, במרכז תל-אביב, היו באים שחקנים, ציירים ומוזיקאים. "זה היה נוף ילדותי, שם התפתחה האהבה הגדולה שלי לאמנות ולאנשים. אהבתי להסתכל על אנשים ולגרום להם לחייך. הייתה לי שיטה כזאת עם המבט, הייתי מסתכלת להם בעיניים ומחייכת והם היו מחייכים אליי בחזרה. אני מקווה שגרמתי גם לכם לחייך ושנהניתם מהערב שלי". אני יוצאת משם עם חיוך גדול ובטן מלאה ומצב הרוח שלי פילוסופי, מאוד פילוסופי.
