למה יש אנשים שמתעבים ריח של קלמטינה | מיכל חוקרת
(כתבתה של מיכל מנור בימוי ועריכת תוכן: אסף קוזין צילום: ירון שרון, מתן טורקיה, ניצן דרור עריכת וידיאו: גיא פוקס)
כאילו לא מספיק הקרע בעם שלנו, בא פרי קטן ורק מעמיק אותו עוד יותר: הקלמנטינה, או ליתר דיוק - הריח שלה. מצד אחד יש את אלה שמתים על ריח ההדרים המתקתק שלה, ומצד שני יש את אלה שמוכנים להרוג כל מי שיקלף קלמנטינה לידם. אז מה יש בפרי הזה שכל פלח בו מפלח אותנו כל כך?
קלמנטינה היא בכלל זן של מנדרינה, ואילן היוחסין שלה מרשים במיוחד: היא נולדה באלג'יריה בסוף המאה ה-19 מהכלאה של מנדרינת הטנג'רין עם חושחש, הידוע גם בכינויו המבאס "תפוז מר". מי שביצע את ההכלאה היה הכומר הצרפתי קלמנט רודייה Clément Rodier, והפרי שהתקבל נקרא על שמו - קלמנטינה. כל השאר, היסטוריה.
ויכוחים על קלמנטינה פופולרים במיוחד במשרדים ובתחבורה ציבורית, בעיקר בגלל העובדה שהיא פרי שמרגיש קצת כמו חטיף - אפשר לזרוק אותה בתיק בבוקר ולקלף אחרי כמה שעות טובות בקלות וללא עזרים נוספים מלבד האצבעות.
דווקא בגלל שהיא כל כך פופולרית, קלמנטינה מעוררת את כל המתנגדים לה. הטענה המרכזית בקרב מתנגדי הקלמנטינות היא שהריח שלה כל כך חזק שהוא נשאר על הידיים במשך שעות. קחו לדוגמה את רוני: רוני עמית דמלין, מתעבת ריח של קלמנטינות. בכל פעם שמגיע החורף רוני יודעת שצפויים לה ימים קשים. הקלמנטינות אורבות בכל פינה, ולא תמיד יש לה איפה לתפוס מחסה.
"הריח של הקלמנטינה מעורר בי בחילה", היא מצהירה, "זה כמו שעכשיו נוסעים ברכב ופתאום הנסיעה מגעילה והנהג עושה סיבובים והכל עולה לך. זו בדיוק התחושה שאני מרגישה כשאני מריחה קלמנטינה. אני פשוט לא יכולה עם הריח".
אז מה כל כך מחרפן בריח של קלמטינה? כדי להבין את זה נצטרך לצלול אל תוך העולם המופלא של חוש הריח, בעזרתה של ד״ר שגית שושן מנהלת המרפאה להפרעות חוש הריח, בית חולים וולפסון.
על רוב הריחות בעולם יש קונצנזוס: או שהם טובים או שהם רעים. ריחות רעים כמו עובש ונבלה, נועדו למעשה להזהיר מפני סכנה. "יש את הריחות המגעילים, לדוגמה, ריח של דגים מקולקלים, ריח של נבלה, ריח של עובש, זה ריחות שמעוררים בנו משהו של סכנה", מסבירה ד"ר שושן.
ריח של קלמנטינה משתייך לקבוצה של ריחות דיכוטומיים. אלה ריחות שנויים במחלוקת, שמעוררים מחלוקת, או ששונאים אותם או שאוהבים אותם, כמו למשל ריח של דלק, אקונומיקה או צבע טרי. סקר, שנערך במעבדת חקר חוש הריח במכון ויצמן, ביקש לדרג את הריחות הכי שנויים במחלוקת, והתוצאות מפתיעות: את המקום הראשון קטפה הגויאבה, במקום השני דלק, במקום השלישי כוסברה, במקום הרביעי אניס, במקום החמישי דבק מגע ורק במקום השישי: הקלמנטינה.
"אם אנגן על פסנתר חלש אז זה יהיה לנו נעים באוזן, אבל אם אני אנגן על פסנתר בעוצמה גבוהה, זה כבר לא יהיה נעים, זה יהיה צורם. אותו דבר עם קלמנטינה", מסבירה ד"ר שושן, "בתוך הקליפה יש מולקולות של ריח אז יכול להיות שבגלל שהוא כל כך עוצמתי, הוא הופך להיות לא נעים. אם אני עכשיו בחדר מקלפת קלמנטינה ומקלפת תפוח. יש מצב שמי שנכנס יישאל 'מי מקלף פה קלמנטינה?', ולא 'מי מקלף תפוח?'. זה מגיע ליותר אנשים, יותר אנשים חשופים לזה".
מעשה בחתול
ֿאור שפירר, מנהל הפרדסים של הדרי ניצנים, מסביר: "אנחנו קוראים לכל המשפחה של הקלמנטינות 'קליפים', שזה פירות הדר קטנים שקל לקלף וקל לאכול. זה לא תפוז, זה לא אשכולית, זה לא לימון. לכל זן יש הרכב שונה של חומרים ארומטיים ובגלל זה גם הריחות אחרים".
מסתבר שהאשמה הבלעדית בכל המחלוקת הזאת היא בכלל הקליפה, או יותר נכון פעולת הקילוף, שגורמת לשמן האתרי, שנמצא בה, להתיז לכל עבר. "אפשר לראות את לוזי השמן, שזה הנקבוביות הקטנטנות שעל הקליפה", מסביר שפירר "ברגע שמקלפים אפשר לראות את ההשפרצה של השמן האתרי, ממש טיפות של שמן, וזה מה שאנחנו מריחים. בשביללשטוף את השמן הזה צריך מים וסבון, אחרת הוא נשאר על הידיים".
ויש אוכלוסייה אחת שסולדת מקלמנטינה הרבה יותר מאיתנו: אוכלוסיית החתולים. אצל חתולים זה חד משמעי - קלמנטינות הן האויב. חוש הריח של החתול מפותח הרבה יותר משלנו. לא מספיק שהריח של הקלמנטינה חזק לבני האדם, חתולים מריחים אותו הרבה יותר מאיתנו, וזה ממש לא בא להם בטוב - ריח ההדרים ממש מסעיר את מערכת הריח של החתול. ברגע שחתול נחשף ללימונן, המרכיב העיקרי בשמן קליפות ההדרים, או ברגע שהוא נחשף לריח קליפת ההדרים, הוא מאבד את זה לגמרי. מספיק רק לקלף קלמנטינה ליד חתול, והוא יתחיל להתעטש או לברוח לחדר השני.
ויש עוד הסבר, כזה שפרויד היה אוהב: רוב הריחות מחזירים אותנו לפעם הראשונה שנתקלנו בהם, כלומר, לילדות. כשריח מסוים נכנס לזיכרון הוא נכנס כחלק מהחוויה השלמה - האווירה, האנשים, התחושות, פלוס הריח שליווה את כל זה. לכן אם אתם מתעבים ריח של קלמנטינה, יש מצב שזה בכלל בגלל שהייתה לכם חוויה לא נעימה איתה.
"ריח נכנס למוח, מגיע למערכת הלימבית שזה מערכת של רגשות, של תגמול, של עונג, של הנאה, של פחד, של מיניות, של מוטיבציה, וגם לאזור שאחראי על הזיכרון, אז אם הייתה למישהו חוויה נעימה עם קלמנטינות, הייתה לו ילדות מטורפת בפרדסים של נס ציונה וכל מה שהוא הריח תמיד מהבית היו קלמנטינות, סביר להניח שהוא גם יאהב קלמנטינות כמבוגר. ואלה שבילדותם נכנסו לכיתה כשמישהו קילף מלא קלמנטינות והיה ריח נוראי באוויר והם לא יכלו לנשום, אז הם יצאו החוצה ומאז זהו, גמרנו, קלמנטינות אבודות להם", מסכמת ד"ר שושן.
צפו בסרטון המלא בראש הכתבה.
