לפני כמה שנים, ישב הבמאי והשחקן הצרפתי סלוני סו במסעדה ביפן עם עוד ארבעה חברים. תוך כדי בליסה ושתייה, אחד הנוכחים העלה בשיחה עם המלצרית את סוגיית האומאמי – מילה ביפנית שפירושה טעים או ערב לחך, ונחשב לטעם החמישי (אחרי חמוץ, מלוח, מתוק ומר), שלא כולם יודעים לזהות.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
סו לא התבייש להודות בפני חבריו, שהוא אינו מכיר את המושג. "גרתי אמנם באותן שנים בטוקיו, אבל אני לא פודי, אז לא שמעתי ולא ידעתי מה זה אומאמי", התנצל סו, כשנפגשנו לאחרונה במלון יוקרתי בפריז. "כל אחד מהחברים הבהיר שזה חוש טעם חמישי. כיום, אחרי שחקרתי בנושא, אני חושב שזה יותר עניין של פירוש - יש באומאמי חלק פיזי, אבל אני מאמין שאומאמי הוא יותר עניין מטפיזי".
עכשיו, אחרי שהפכת למומחה, באיזה מאכלים אפשר לפגוש את האומאמי?
"פגשתי את האומאמי בפעם הראשונה כשלגמתי קערת מרק ראמן עם אטריות ודאשי. כשטעמתי את המרק לא יכולתי להגדיר בדיוק את הטעם - לא יכולתי לומר אם זה היה מתוק או מלוח או חמוץ או חריף והבנתי שזה זה הטעם החמישי".
אחרי שחווה את האומאמי, סו החליט לעשות סרט בשם הלא מפתיע, "אומאמי", המביא את מסע החיפוש של שף מישלן מפורסם, שנקלע למשבר, אחר האומאמי. "לא ביססתי את התסריט על שף אמיתי. כתבתי אותו במיוחד לז'ראר דפרדייה, איתו עשיתי בעבר סרט קצר. דפרדייה מעולם לא שיחק שף וזה היה אתגר".
מה יותר מאתגר – לביים אוכל או את דפרדייה הידוע כאישיות מורכבת, בעייתית, מחוללת שערוריות וחובבת אלכוהול?
"אוכל תמיד קל לביים. את דפרדייה לעומת זאת תמיד קשה. דפרדייה הוא איש יוצא דופן ומיוחד - שאוהב אמנות ממש כמו שהוא אוהב לאכול. הוא תמיד נמצא באיזה סוג של אי שקט בחיפוש אחרי הדבר האחר, החדש. דפרדייה הוא אדם נדיב, שאוהב לחלוק את זמנו וגם אוכל.
"לביים כזה כוכב ענק מכניס אותך ללחץ, מה גם שאני מעריך ומעריץ את השחקן והאדם הזה שעשה כל-כך הרבה סרטים. הקושי של הבמאי הוא לשכוח את ההערכה הזו ופשוט לגרום לו להרגיש טוב יותר על הסט. הרעיון הוא לעורר בו את התשוקה ולתת לו לקחת חלק ביצירה של הדמות שלו".
ב"אומאמי", שמגיע בסוף השבוע לבתי הקולנוע בישראל, דפרדייה מגלם את גבריאל, שף מהולל ומקשיש, שמנהיג מסעדה יוקרתית ומבוקשת, הנחשב לאחד המובילים בצרפת ואף מקבל את כוכב המישלן השלישי. גבריאל אמור להיות מאושר, אבל מתקשה להיות מסופק ושמח בחלקו. מה גם, שבעודו מבלה את חייו במטבח או בשתייה, רעייתו עוזבת אותו לטובת גבר אחר.
גם הקשר עם שני בניו מורכב ובעייתי. אחרי שכמעט איבד את חייו, גבריאל בעצת חברו מחליט לעבור היפנוזה. בעקבות ההיפנוזה, גבריאל מחליט לנטוש את מסעדתו, לברוח ולהיעלם לטובת מסע בעקבות האומאמי ופרשה מעברו – גבריאל יוצא למסע בארץ השמש העולה, בחיפוש אחר שף יפני, שבצעירותו הביס אותו בתחרות בישול, בעזרת קערה של אטריות ראמן. גבריאל מנסה לפענח סוף סוף את ההשפעה הגדולה, שהייתה לאותו אירוע על חייו. השאלה הגדולה שמתעוררת היא האם הוא יצליח למצוא שוב את טעם החיים?
ואולי אחד מהבנים של גבריאל ייקח על עצמו את הנהגת המסעדה, וינסה להפגין כישרון ושפה משלו. "הסרט מבטא יותר את התשוקה שלי לבני אדם, מאשר את התשוקה שלי למטבח", מכריז סו.
יפן לא זרה לסוני. כבר בגיל צעיר הוא פיתח אהבה לקולנוע היפני, ובסופו של דבר התחתן עם אישה יפנית וחי, כאמור, גם שנים אחדות בטוקיו. "אני מושפע מהצבעים, הקודים, המטבח, המסורת ואמנות החיים של יפן. הכול שם כל כך פיוטי. ראיתי גם את הפגמים של המדינה, אבל אני עדיין מוקסם מהיופי. מאחר שאשתי היא יפנית והילד שלי חצי יפני, אני חי בין טוקיו לפריז".
מה המסעדה הכי טובה שאכלת בה ביפן?
"המסעדה הטובה ביותר היא בדיוק מסעדת הראמן שרואים בסרט. חיפשתי ביפן אחר הלוקיישן בו אצלם את הסרט, בתקווה למצוא את המקום עם הראמן הטוב ביותר. הסתובבתי והסתובבתי ובסוף הגעתי למסעדת 'איטיצו' בסאפורו – בירת מחוז הוקאידו (האי השני בגודלו ביפן. א"ק).
"השם שמופיע ב'אומאאמי' הוא השם המקורי של המסעדה, ומי שמצולם הם האנשים שעובדים במסעדה הזו. הם שמחו להשתתף. ההבדל היחידי הוא שהשף בסרט הוא לא השף האמיתי, אלא השחקן קיוזו נקטסוקה. המנות שאתה רואה בסרט הם המנות שמכינים במסעדה והם נעשו כמובן על ידי השף שלה".
מה מיוחד בראמן של המסעדה הזאת?
"איזון שמניע את הכל. איזון היא המילה הראשונה שהשף הצרפתי אומר כשהוא לוגם וטועם את הכף הראשונה של הראמן הזה. יש במנה הזו את כל המרכיבים שיכולים לגרום לך אושר והנאה. היא גורמת לך הנאה לפני שאתה אוכל, בזמן שאתה אוכל וגם אחר שאתה מסיים".
אחד הרגעים המענינים ב"אומאמי" הוא ביקורה של משפיענית במסעדת המישלן בצרפת, אבל בחרת לא להגחיך אותה. מה אתה חושב על תרבות המשפיענים והמשפיעניות? האם הם שינו את עולם הקולינריה והשפיעו עליו?
"זו שאלה מעניינת. העולם שלנו מתקדם במהירות רבה וטעם הוא דבר של חינוך ומשהו נרכש - אתה צריך לאמן את הטעם שלך כדי שתוכל לטעום דברים שונים. עולם המסעדנות משתנה במהירות רבה כל-כך, והמשפענים אפילו דוחפים את השינוי הזה קדימה והופכים אותו למהיר הרבה יותר. אני לא חושב שאנחנו יכולים להתאים את עצמנו למהירות ולשינויים הרבים האלה".
על מה יהיה הסרט הבא שלך?
"על קפה".
זיכרונות מים המלח
סו, בן לאב סנגלי ולאם צרפתייה, אמנם לא ידע תחילה מה זה אומאמי, אבל הוא בהחלט יודע לתת בסירים. "כשהייתי צעיר הייתה לי תשוקה גדולה למטבח ולבישול, אבל עם הזמן התחלתי לעשות ספורט, לביים סרטים קצרים, לייצור מוזיקה, לכתוב. למדתי חשמל ומחול, היפ הופ ומשחק, הקמתי קבוצת תיאטרון וכתבתי מערכונים, יחד עם זאת, הרגעים שחשבתי שבהם אני מוצא את עצמי, שבהם אני הכי אני, הם הרגעים בהם בישלתי".
מה אתה אוהב לבשל?
"ההעדפה שלי היא דברים פשוטים. אני מבשל דברים שאמי המנוחה הייתה מבשלת, כמו עוף בדרך המסורתית שעושים אצלנו בצרפת, כמו ביף בורגיניון שזה קוביות בשר ביין אדום בבישול איטי. ניסיתי גם להכין ברווז בנוסח סיני".
ומה עם אוכל אפריקאי?
"ביקרתי הרבה פעמים באפריקה, הייתי שם במסעדות נפלאות, אבל האמת אני לא יודע איך לבשל אוכל אפריקאי מסורתי".
ויש לך המלצה למסעדה טובה בפריז?
"בוודאי, La Maison - זו מסעדה בה מגישים אוכל מדרום-מערב צרפת. המנות שם נדיבות ויש המון מה לאכול. לא מדובר במקום יומרני ואני חושב שהשף מסרב לקבל כוכבים למסעדה הזו. אפשר לאכול שם ב-100 יורו ממש טוב. יש מקומות שתשלם בהם את אותו הסכום אבל לא תהיה מרוצה לגמרי, ואולי אפילו תצא קצת רעב. ברור שאתה יכול ללכת למסעדה עם שלושה כוכבי מישלן ולשלם 600 יורו לסועד, אבל לדעתי עדיף ללכת ל-La Maison כי יש בה בלאנס מיוחד בין מה שאתה משלם לבין מה שאתה מקבל. גם היין שמגישים שם נהדר, אפילו שלא מדובר בבקבוקים הכי מפורסמים ומוכרים".
ומה אתה יודע על אוכל ישראלי, שהפך בשנים האחרונות לאופנתי ומבוקש?
"עוד לא יצא לי לאכול במסעדות ישראליות שנפתחו בשנים האחרונות בפריז, אבל ב-1994 אחרי שאמי מתה, נסעתי למסע בעולם עם תיק גב ובמסע הזה הגעתי גם לישראל. חוויתי בישראל הלם תרבות, גם בגלל שזה מקום הלידה של שלוש הדתות. אמא שלי תמיד רצתה לבקר בישראל והיא לא זכתה לזה, אז עשיתי זאת במקומה. זו הייתה הרפתקאה מרגשת ביותר, אכלתי במסעדות בירושלים ובאילת. יום אחד גם עליתי למצדה, ואחרי שירדתי מההר עמדתי בתחנת האוטובוס והבנתי שפספסתי את האוטובוס האחרון. עמדתי בתחנה ולא ידעתי מה לעשות, ואז הגיע מישהו ונתן לי לאכול שקשוקה ומקום להיות בו עד האוטובוס הבא. נשארתי שם, ראיתי את הכוכבים מעליי ואת ים המלח מולי, זו הייתה חוויה מכוננת שלא אשכח אף פעם בחיי".
