לשף והמסעדן אייל קיצ'ס היה הכל – משרד מפואר במסעדה בקומה ה-14 של מגדל יוקרתי במרכז תל אביב, 250 עובדים ותקציבים גדולים בידיים – אבל דבר אחד היה חסר לו: נשמה. הנשמה שלו לא הייתה במקום. קיצ'ס (40), מוכר יותר כצלע אחת מתוך שני האחים שהקימו את מסעדת "דה באן" בשוק הכרמל בתל אביב. אחרי שהמסעדה נסגרה, הגיעה הקורונה והוא הצטרף למסעדת פופ אנד פופ (שף שחף שבתאי) – הפעם לא בתפקיד שף אלא בתפקיד מנהל כללי. בהתחלה הוא בכלל הגיע לשם בתור מנהל תפעול, אבל אחרי חצי שנה מונה למנכ"ל המסעדה, וגם קיבל לנהל מתחם חלל עבודה שיתופי, את הבר א-קפלה הסמוך למסעדה, את אולם האירועים, ואת הבייקרי של פופ אנד פופ, שנמצא בקומת הכניסה של הבניין המפואר. הכל.
אבל הנשמה לא הייתה במקום, הוא חיפש את הנשמה שלו. "למרות שהיה לי הכל לא היה לי כלום", הוא מספר בגילוי לב. "ישבתי במשרד שלי, היו לי עובדים שניהלתי ותקציבים בלתי נגמרים, אבל הנשמה שלי לא הייתה במקום הנכון. ניהלתי אופרציה מורכבת, ועמדתי בזה כי בסוף זה כמו ניהול של כל עסק. היה לי את המשרד שרציתי, היו לי עובדים ויכולתי לעשות מה שאני רוצה".
אבל אחרי ארבע שנים במגדל במסעדה היקרה, וחודש בלבד לפני תחילת המלחמה הוא החליט שזהו, הוא הולך לעשות שינוי: קיצ'ס הודיע על עזיבתו את קבוצת פופ אנד פופ, ובמקביל ערך חוזה עם חבורת מסעדנים גדולה שהייתה אמורה לקנות ממנו את דוכן הפיתות שלו ושל אחיו, שי קיצ'ס, "הכרמל" (הדוכן שנשאר פעיל אחרי סגירת "דה באן"). אבל 7 באוקטובר הגיע, הקונים התחרטו והחוזה נפל. נכון, בתחום הזה, ובכלל, חוזים קמים ונופלים, אבל המצב שקיצ'ס נכנס אליו היה כמעט בלתי אפשרי - קיצ'ס כבר סגר את דוכן הפיתות שלו, התפטר מהעבודה ומצא עצמו מתגייס למילואים בצו 8 ומתחיל את המלחמה עם חור גדול בלב – ובכיס.
"סגרתי את העסקה על המכירה במאות אלפי שקלים דמי פינוי. בניתי על הכסף הזה בשביל לסגור את כל ההתחייבויות לספקים. לסגור מקום עולה הרבה כסף - לפטר עובדים, לסגור חשבון עם ספקים, ופתאום נפלה העסקה ולא היה לי מאיפה לשלם להם", הוא מספר.
אאוץ'. לא נעים בכלל.
"אם יש משהו שלמדתי מ-7 באוקטובר זה שכל אחד צריך לקחת אחריות. כל אחד כאינדיבידואל וכל אחד כקולקטיב צריך לעשות חשבון נפש ולקחת אחריות. ברגע שהקונים נעלמו עצרתי רגע, זה היה כמה ימים לתוך המלחמה כשהבנתי שכל הכסף נעלם, ידעתי שזה אני כנגד כל הסיכויים, וחשבתי מה אני עושה הכי טוב. הבנתי שאיפה שאשים את הלב שלי - זה יעבוד. אז אולי לא אתעשר מזה, אבל אעשה את זה הכי טוב שאני יכול. לקחתי אחריות, התקשרתי לספקים ואמרתי להם שהעסקה נפלה אבל אני כאן. פרשתי לכל הספקים את החובות, והתנצלתי בפני כל אחד מהם על זה שחילקתי את התשלום. לא ביקשתי הנחות, אלא רק לפרוש בשביל שהעסק יתחיל להכניס כסף ולשלם את החובות. כולם אמרו תודה. שקל לשקל ספרתי ושילמתי לעובדים ולספקים".
בינתיים שי קיצ'ס, האח שהיה שותף שלו ב"דה באן", כבר התחיל לעבוד כשף במתחם ההסעדה של אסף גרניט ב"וויקס", ולא יכול היה להצטרף אליו להרפתקה החדשה - הפתיחה של "אוסו", ספק דוכן ספק מסעדה שקיצ'ס פתח לבדו, כמעט מכלום. אוסו זה דוכן אסייתי פשוט וטעים בכניסה לשוק הכרמל, צמוד למקום שבו שכנה "דה באן", המסעדה הראשונה שלהם. בתפריט של אוסו יש קערות מהבילות עם אטריות אודון, כמו שהיו במסעדה הקודמת. אנחנו דווקא היינו ממש בעד להחזיר את לחמניות הבאן המפורסמות (שהיו מחלוצות טרנד לחמניות הבאן בארץ), אבל כאן באוסו יש במקומן בתפריט המבורגר יפני עסיסי ומלא טעמים מסקרנים. על הצ'יפס קיצ'ס מפזר אבקת טוגרשי בניחוח הדרים, ובצד מגיע גם מיונז עם שמן שום שחור, גם הוא כמו זה שהיה ב"דה באן". הכל אוממי לפנים. ושימו לב לזה - ממערך ניהולי של מאות עובדים במסעדה הקודמת שניהל, הוא מנהל עכשיו באוסו שני עובדים בלבד - את עצמו ועוד אחד.
איך תפעלת את הסגירה והפתיחה תוך כדי מילואים?
"אני מאמין שכולם נפגעו בצורה כזו או אחרת מהמלחמה ומהמצב, אין מי שלא נפגע. במצבים כאלה צריך לקום ולעשות, במקום לבכות. החיים במלחמה מלווים אותנו מגיל אפס, החל ממלחמת המפרץ. אנחנו גדלים בתוך מלחמות, ועברתי בעסקים שלי מלחמות. שאלתי את עצמי אם אני צריך להישאר פה, והבנתי שאין לי מקום אחר. בשביל מה סבא וסבתא שלי ברחו מהנאצים והתחבאו שנתיים ביערות? נכון שכשיש לך ילדים החרדה פתאום אחרת".
התקפי חרדה?
"בפעם הראשונה שהיה לי התקף חרדה זה היה אחרי שמכרתי את דה הבאן. הקמתי אז מסעדה יוונית בארצות הברית ונסעתי בכביש המהיר כשאשתי התקשרה וסיפרה לי שהיא בהריון שני. חשבתי שאני מת, לא הבנתי מה זה ומה קרה לי. אחרי חודשיים כבר חוייתי את זה פעמיים ביום. הפסיכיאטר אמר שיש לי התקף חרדה והסביר לי איך להתמודד. היום כבר אין לי התקפים".
איך זה מרגיש לחזור לשוק הכרמל, למקום שבו הכל התחיל?
"עכשיו הלב שלי מרגיש שהוא במקום הנכון. חזרתי לנקודת האפס. גם אם המקום הקטן הזה לא הכי נוצץ ויפה כמו המגדל שעבדתי בו –זה שלי. היום כשאני קם בבוקר, מגיע למסעדה ומנקה את העלים - אני מבסוט. היום אני מעריך כל נשימה וכל דבר קטן".
