הסוכרת נפלה על כהן בבת־אחת, בלי התרעה.
סבלת מזה פעם?
"בכלל לא. לאבא שלי הייתה סוכרת, כך שאפשר להסביר את זה בגנטיקה, אבל זה לא היה שם עד היום, ואני כבר בן 60. בכלל, לא סבלתי מעולם מכלום, לא רואה רופאים ולא בולע כדורים, כמו אבא שלי. מה שנקרא בריא־בריא־מת יום אחד, כמו שקרה לו".
מה אמר הרופא?
"'חבוב, אם אתה לא עושה שינוי דרסטי ומיידי, אתה בסכנה, וכמובן תצטרך זריקות וכדורים וכל מה שצריך כדי להוריד את הסוכר'. אני עוד בחלון הזדמנויות שאפשר לשנות את רמת הסוכר בתזונה. אבל הרופא אמר לי שזה לא מספיק, שאני חייב להוריד לחץ”.
חיים כהן מכין קציצות גונדי
(צילום: ירון שרון)
מה שינית?
"קודם כל עצרתי את האינטנסיביות של החיים. התחלתי להישאר בערבים יותר בבית, כמובן גם בעזרת הקורונה. את התזונה שלי שיניתי לגמרי. בלי פחמימות, בלי סוכרים, בלי פירות. אין יותר אבטיח, סברס, מנגו, ויש לי עץ מנגו מטורף, אני רועד בידיים מרוב קרייבינג כשקוטף את הפירות. אסור פסטה, אסור לחם, איך אפשר להעביר ככה ימים בלי חומוס, בלי לנגב? בלי לחמנייה להמבורגר? הדבר הטוב - אני יורד במשקל".
והרע?
"אני נורא עצוב. בחיים לא עמדתי בפני דחיית סיפוקים. אני בן יחיד, אמא שלי תמיד הייתה אומרת 'תיקח מה שאתה רוצה, תאכל מה שאתה רוצה'. פתאום החיים התהפכו עליי לגמרי. זה שוק. שמע, הרי אוכל הוא כל מהות החיים שלי. בשביל זה הגעתי לגיל 60?".
משבר הקורונה טילטל לא רק את בריאותו של כהן אלא גם את המסעדות שלו. "15 במארס, מורידים את השלטר בדיקסי, שפתוחה מדצמבר 1993, ומתוכן 25 שנה פתוחה 24/7. אתה יודע מה זה? זה כאב עצום בלב, עצום. אוספים את כל הסחורה, 70 אלף שקל, תורמים לבית השאנטי, מגיעות שתי משאיות, מעמיסות את כל הירקות. הופכים כיסאות על השולחנות. רגעים עצובים מאוד".
חרדות אישיות?
"ברור. ב־20 במארס, יום לפני יום ההולדת שלי, אמרתי לסיגל אשתי: תעשי לי בבקשה תוכנית כלכלית למצב שבו אנחנו קמים מחר ואומרים הכל סגור, נפרדים מכולם, מהעסקים, מהעובדים, זהו. אין מסעדות, אין כלום. התחושה הייתה נוראית, של קטסטרופה. מאז אני לא ישן בלילה כבר כמה חודשים. מתעורר כל יום בשלוש בבוקר, מוטרד, מוטרד. לא מצליח כמעט לחזור לישון".
הריאיון המלא יתפרסם ביום שישי בגיליון הכפול של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
