לא רק בוקרים אמריקאים מגיעים לסייע לישראל בשעתה הקשה: שף יהודי מספרד גייס את עצמו לטובת המאמץ המלחמתי, הגיע לארץ והחליט להתנדב. עם פרוץ המלחמה עלה השף ההולנדי-הספרדי הרמן דה רי (Herman de Vries) על מטוס והחליט לעסוק בהתנדבות קולינרית. מאז שהגיע לארץ ועד היום, דה רי מכין מדי יום אלפי מנות לחיילי צה"ל, ולא מתכוון להפסיק עד שהמלחמה לא תסתיים.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
"קניתי כרטיס טיסה לכיוון אחד. בשדה התעופה אמרו לי שאני לא יכול לעלות על המטוס כי אני לא אוכל לחזור, אבל הסברתי להם שאני לא מתכוון לעזוב את ישראל עד לסיום המלחמה", מסביר דה רי, "מה שקורה כרגע לא קשור רק לישראל, כי העולם נשטף בגל אנטישמיות ושנאת יהודים, זה הזמן להגביר את הקול שלנו ואסור שזה יעבור בשתיקה. הרגשתי שאני לא יכול להישאר בצד, לכן באתי".
את דה רי (65) אנחנו פוגשים אחרי יום עבודה ארוך שנמשך 12 שעות במטבח הקטן של "בית מעשים טובים" ברמת גן. הוא נולד בהולנד למשפחה של ניצולי שואה, ולישראל הגיע לראשונה לפני 30 שנה לחופשה, ונשאר כמה שנים.
הרמן דה רי: "נכון שאני לא ישראלי וגם לא דתי, אבל אני יהודי, אשתי ישראלית וילדיי נולדו בישראל. אני רואה את עליית האנטישמיות בעולם, כולל בספרד. את צריכה לשמוע איך אנשים מדברים באוזניי על יהודים, כשהם לא יודעים שאני בעצמי יהודי"
דה רי התחיל לעבוד במטבח כבר בגיל 15, ומאז הוא לא מפסיק. הוא עבד כשף של בתי מלון, והודות לג'וב המעניין הוא כל מספר שנים החליף ארץ מגורים: איטליה, סינגפור, אינדונזיה. "כשעובדים ברשת בתי מלון בינלאומית, מנהלי הרשת בדרך כלל רוצים שהשפים יזוזו כל שנה, ובשבילי זה היה מעניין מאוד. בחופשה הראשונה שלי בישראל הזמינו אותי לבשל ארוחה אינדונזית במלון דן, ולבשל אז בישראל היה בשבילי אתגר. כך גם נוצר קשר עם עמי פדרמן, הבעלים של רשת מלונות דן, שהזמין אותי לעבוד בישראל. כל זה קרה לגמרי במקרה, ותוך שבועיים הייתי כבר על טיסה לישראל".
"אני רוצה לפנות לכל התלמידים שהדרכתי בעבר במסגרת הקורסים וההשתלמויות שהעברתי: בואו לתת כתף, אני אשמח שיבואו עוד אנשים כי אנחנו זקוקים לידיים עובדות"
השנים בתל אביב תוכננו במקור להיות הרפתקה קצרה, אבל היא התארכה ושינתה את חיו האישיים של הרמן: "זמן קצר לאחר שהגעתי עם משפחתי לישראל התגרשתי, ומהר מאוד פגשתי את אשתי השנייה, אסנת, ישראלית מחיפה. חיינו כאן 11 שנה, והילדים שלנו נולדו בישראל. הניסיון הצבאי שלי מסתכם בהכשרות בישול לחיילים בצבא, עד שבוע שעבר, כשהגעתי לגבול רצועת עזה לחלק אוכל לחיילים".
למה עזבת את ישראל?
"ההחלטה נפלה אחרי רצח רבין, אשתי אמרה שזה הזמן לעזוב. לקחנו את הילדים, חזרנו להולנד לכמה שנים, ובסוף אסנת לא רצתה לחזור לישראל ואני מצאתי שם עבודה טובה, אז נשארנו. עם השנים פתחתי עסק עצמאי ועברנו לספרד, והיום אנחנו גרים במקום חלומי בשם קוסטה דל סול. יש שם שמש, ים וסנגרייה, מה עוד צריך כדי להזדקן".
אז מה לכל התיאור הפסטורלי הזה ולמלחמת "חרבות ברזל"?
"הייתי מתוסכל מאוד מהחדשות שהגיעו מישראל ומכל מה שראיתי. הרגשתי דחף לעשות משהו ולתרום את חלקי כי זה גם העם שלי, של אשתי ושל הילדים שלי. נכון שאני לא ישראלי וגם לא דתי, אבל אני יהודי, אשתי ישראלית וילדיי נולדו בישראל. אני רואה את עליית האנטישמיות בעולם, כולל בספרד. את צריכה לשמוע איך אנשים מדברים באוזניי על יהודים, כשהם לא יודעים שאני בעצמי יהודי. אני לא מבליט את העובדה הזאת. עכשיו, עם פרוץ המלחמה הרגשתי שאני רוצה לתרום ולעזור במאמץ המלחמתי".
להרמן ולאשתו אסנת יש עסק לניהול והשכרת דירות יוקרה בקוסטה דל סול. לפני כשנה הם אירחו שם פליטים מהמלחמה באוקראינה, ועכשיו הם מארחים שם משפחות מישראל שברחו מהמלחמה.
ואיך הגעת דווקא למקום שאתה מתנדב בו?
"כשחיפשתי אפשרויות להתנדב בארץ הגיעתי לישראלית שמתגוררת בהולנד בשם דינה רשף, והיא מובילה פעילות למען ישראל ברשתות החברתיות. אמרתי לה שאני מעוניין לתרום מעצמי ומוכן להגיע באופן מיידי לארץ. היא חיברה ביני לבין מקס גוזמן, הבעלים של המסעדה הקהילתית 'הספסל' ברמת גן, שמפעילה מתחילת המלחמה מיזם התנדבותי שרק הולך וצומח. תוך יומיים כבר הייתי על המטוס בדרך לכאן. גם עניין המגורים נפתר במפתיע: מישהו שמכיר מישהו הציע את הדירה שלו לתקופה בלתי מוגבלת, ללא תשלום. זה מטורף וגם מאוד ישראלי: אנשים שאינני מכיר כלל נותנים לי את הבית, מרוהט ומאובזר, לכמה זמן שאצטרך. רק לחשוב שלפני כמה חודשים זו הייתה החברה הכי מפולגת בעולם, ותוך שעות הפכו כאן כולם לעם מגובש".
כבר שבועיים שמדי בוקר בשעה 6:00 הוא מתייצב במטבח הצפוף של "בית מעשים טובים" ברמת גן, השייך לבית חב"ד ומתחיל לבשל. "אני קורא לזה 'חירבה', זה מטבח מיוחד, צנוע וקטן שלא בנוי להכנות אוכל בכמות של מסעדה. יש לי שם תנור אחד בלבד ואין לי מספיק כיריים כדי להעמיד את כל הסירים במקביל. בשביל להשתלב כאן הייתי צריך לשכוח את כל מה שאני יודע על הבישול כדי להתאים את עצמי לתנאים, זה כמו לחזור לעידן האבן ולבנות הכל מחדש".
איך המשמרות?
"יש כאן איתנו עוד שף מתנדב ועוד כמה מזדמנים, אבל רוב הזמן אני עובד במטבח לבדי, בערך 12 שעות ביום. גם בצעירותי בתור טבח מתחיל לא עבדתי כל כך קשה. אני רוצה לפנות לכל התלמידים שהדרכתי בעבר במסגרת הקורסים וההשתלמויות שהעברתי: בואו לתת כתף, אני אשמח שיבואו עוד אנשים כי אנחנו זקוקים לידיים עובדות כדי להכין אוכל איכותי ומגוון. קורא גם לכל בעלי עסקים הקשורים לקולינריה להצטרף אלינו כי זו יוזמה מבורכת. צריך לראות את הפנים של החיילים כשהם מקבלים ארוחה חמה בין הטנקים בגבול הרצועה. ביום שישי ירדנו דרומה לעוטף, הבאנו להם את האוכל שבישלנו, היו שם יותר מ-1,000 מנות. אני רוחש כבוד גדול ללוחמים האלה על פועלם ועל גבורתם, אם אני יכול מדי פעם לעשות להם קצת טוב עם האוכל הצנוע שלי אז זה שווה הכל בשבילי. אחד מהם הראה לי איך הוא מתפיח בצק לחלה וסיפר שזה לזכר אביו שהיה מכין חלה מדי שבת, זה ריגש אותי. אני מעריך את ההזדמנות לראות אותם בשטח, זה חשוב לי".
אז כמה זמן אתה מתכנן להישאר בישראל?
"כמה זמן שיצטרכו אותי כאן. בנתיים אני משפר את התפריט וחושב איך להעשיר את המנות כדי שיכילו יותר ירקות ויהיו טעימות ומזינות יותר".
7,000 שקל ליום פעילות
כשמקס גוזמן (40) - מהנדס ואיש היי טק לשעבר, והבעלים של מסעדת "הספסל" ברמת גן - שמע שמגיע שף מספרד שרוצה להתנדב בישראל, הוא חשב שיגיע דיווה עם דרישות של מדונה ומכונת נספרסו צמודה, אבל מהרגע שהוא פגש את המתנדב הלהוט, הוא לא מפסיק להתפעל: "האיש הזה פשוט בא לעבוד. הוא לא מתלונן, לא מבקש דבר, עובד בלי הפסקה ורק מחפש איך לשפר ולייעל את הדברים", מספר גוזמן.
את המסעדה שלו הוא פתח לפני כעשור יחד עם שמעון שלביץ', ועם השנים המסעדה בעלת האופי הקהילתי ממש שינתה את אופיו של רחוב ביאליק ברמת גן, והפכה אותו למרכז הבילוי של תושבי העיר.
עם פרוץ המלחמה, הסב גוזמן, כאמור, את מסעדת "הספסל" למטבח שמוציא אוכל לחיילים חמ"ל לוגיסטי של המתנדבים.
"הבנו שנכנסים למצב מלחמה וצריך לעשות התאמות. כתבנו בפייסבוק שצריך מתנדבים ותוך זמן קצר הגיעו הגיעו מעל 100 איש שכולם רצו לתת מעצמם. שמנו ארגזי תרומות מחוץ למסעדה ואנשים התחילו להביא כל מה שרק אפשר. אישה אחת התיישבה לכתוב מכתבים אישיים לחיילים, ותוך כמה ימים נוצר כאן מערך לוגיסטי ותפעולי שלם. הכשרנו גם את המטבח בשביל שכל החיילים יוכלו להנות מהאוכל שלנו".
אחרי שבועיים במטבח של "הספסל" הם הבינו שהמטבח לא עומד בעומס, ועברו ל"בית מעשים טובים". מאז הורחבה הפעילות והיום הם מוציאים משם כ-1,000 מנות מדי יום, כולל ביום שישי.
"עלות הפעילות שלנו מגיעה ל-7,000 שקל ליום, ואף אחד לא מרוויח כאן שקל", מסביר גוזמן. "את התרומות אנו מגייסים בארץ ובחו"ל דרך העמותה "Yellow Blue Bus" שהוקמה במקור למען סיוע בפינוי פליטים מאוקראינה. מי היה מאמין שנצטרך להפעיל אותה לטובת מלחמה בישראל".
כמה זמן תוכלו להמשיך לבשל לחיילים?
"בסופו של יום זה לא עניין של אוכל. אף אחד בצבא לא ימות מרעב, אבל עצם העובדה שאנשים תורמים מזמנם, מכספם, מגיעים להתנדב ומשנעים את האוכל לכוחות שלנו בשטח, זה מחזק אותם – ומעודד אותנו. הבעיה היא שהמלחמה נמשכת, והרבה חמ"לים קולינרים שהתחילו לפעול בימים הראשונים כבר נסגרו, כי פשוט אין משאבים. אני מתייחס לזה כמרתון ומתכנן אותו בהתאם. אנחנו תומכי לחימה אזרחיים, ונשבעתי שנמשיך לפעול עד אחרון החיילים שיחזור הביתה מהמלחמה".
