במקום היפה ביותר בגליל, מול נוף עוצר נשימה, התחילו בני הזוג שמואל ובת-שבע גולדמן בפרק חדש בחייהם כשנכנסו כבעלים החדשים של בית הקפה "מקום יפה לקפה", אשר שוכן בצומת כחל בגליל העליון.
הגולדמנים, אנשי המושב יונתן בגולן, בשנות ה-50 לחייהם, הורים ל-14 ילדים ושתי נכדות, לקחו את בית הקפה הוותיק שהקימו לפני 25 שנים אלי ותמי חסון מהמושב כחל, הפכו אותו לכשר ויצקו בו רוח חדשה. הם חנכו את המקום בערב ראש השנה, בחודש ספטמבר של 2023, שבועות ספורים לפני שהכול השתנה. "התחיל פה ממש נהדר", מספר שמואל, "ביקרו פה המוני אורחים, במיוחד בחול המועד סוכות – עד שהגיעו הפצצות".
בית הקפה הקטן, שהאורחים בו אוספים את האוכל ויוצאים לשבת בשולחנות שהכנרת, הגולן והגליל פרוסים לפניהם, מושך אליו מבקרים מכל רחבי הארץ והעולם. רבים עוצרים בו כתחנה ראשונה בדרך לביקור בצפון או כתחנה אחרונה בפרידה מהאזור. אולם מאז שפרצה המלחמה, תנועת המבקרים כמעט נעצרה לחלוטין. בעיקר חיילים מגיעים אליו כעת, לקפה ועוגה מנחמת ומתוקה או לסלט ופשטידה.
"בשבועות הראשונים למלחמה עברו פה אין-ספור חיילים, מדרגת רב"ט ועד אלוף", מספרת בת-שבע, "לא אחת ראינו לוחמים יושבים מול הנוף ומנסים להסתיר את הדמעות. גם נשים מודאגות עברו פה ותמיד נדמה היה לי שהן מנסות לשאוב כוחות מהמרחב המרגיע הזה".
שבעה מילדיהם נלחמו בחזית בחודשים האחרונים, בדרום ובצפון. שמואל מביט אל החיילים שסועדים במרפסת המסעדה ואומר: "אנחנו מעריצים אותם כל כך. רק בשבילם שווה לא להישבר ולהמשיך לפתוח כל בוקר את בית הקפה, לראות כיצד הם מתחזקים במקום הזה ותמיד יוצאים מפה עם חיוך".
הם השקיעו הון בבית הקפה ולא יודעים אפילו להעריך מתי יחזרו הימים שבהם הוא המה אורחים ונראה היה כי להשקעה יש תוחלת. "המצב לא פשוט, אבל אנחנו יודעים שנעבור גם את זה", אומר שמואל, "אנחנו צוברים פה המון נקודות קארמה ומשמחים את מעט האנשים שמגיעים לכאן. ברור לנו שברגע שהמצב הנוכחי ייגמר, נקבל הכול בחזרה".
בת-שבע, שנמצאת רוב הזמן מאחורי הסירים והתנורים במטבח, מציצה מדי פעם אל המרפסת הריקה ומוצאת נחמה במי שכן מגיעים לאכול ולקנות. היא ושמואל מתעקשים לשרת כל אורח בעצמם. "אני לא מתחרטת לרגע אחד על שנכנסנו לעסק הזה", היא אומרת, "אנחנו רואים את הפוטנציאל האדיר שיש פה ומאמינים שדווקא בתקופה הזאת המקום הזה הוא לא רק בית קפה, אלא גם בית מרפא לנשמות. גם אם לא רבים מגיעים לפה, בשבילם מי שכן – אנחנו כאן: מול הנוף, הכנרת, עם האוכל, הקפה והאהבה".
"אין פה מלחמה, אבל אנשים מפחדים"
כששואלים בקבוצות של "פודיז" איזה אתר קולינרי אסור להחמיץ בצפון, התשובה שמגיעה כמעט פה אחד היא "מטרלו – יש שם את המאפים הכי טובים בארץ".
אבל הלקוחות שעלו בעבר לרגל באדיקות אל המאפייה בקיבוץ עין זיוון כמעט אינם מגיעים יותר. "כמות הלקוחות מגיעה בקושי לשליש ממה שהיה בתקופה המקבילה בשנים אחרות", מספר עדי פרץ, הבעלים של מאפיית הבוטיק שהפכה מאז הקמתה בינואר 2019 לאתר שאפילו תל-אביבים הגיעו אליו במיוחד.
המראה כואב. "למרות שירדנו לשליש ייצור של הקרואסונים והמאפים שלנו, עדיין בסוף יום אנחנו סוגרים את המאפייה עם ויטרינה מלאה במדפים עמוסים במוצרים שאנשים כבר לא ייהנו מהם", הוא אומר בצער. על הקרואסונים עם המילויים המיוחדים, גאוות המקום, פרץ מתחיל לעבוד 48 שעות לפני שהם נכנסים לתנור. הוא לא יכול לצפות כמה לקוחות יבקרו אצלו וחייב לשמור על כמות מינימלית. פעם היית צריך לחכות שעות בתור. היום יש סחורה שלא נמכרת.
בתחילת המלחמה המצב עוד היה טוב יחסית. כוחות הצבא שגויסו להגנת הגולן פשטו על מרכולתו. אך גם הם עזבו כשהשקט חזר לאזור. "אין פה מלחמה", מסביר פרץ בתסכול, "אבל המטיילים והנופשים לא מבינים זאת כי שומעים בתקשורת כל הזמן על הירי בגליל. פשוט אי-אפשר להאמין שהמטיילים מוותרים על הדובדבנים שנמצאים על העצים בשיא עונת הקטיף העצמי בגלל פחד ממציאות שלא קיימת פה, אבל הם לא מגיעים".
לדבריו, "הגולן אף פעם לא היה בתוכנית פינוי או אפילו במחשבה על פינוי. השגרה נמשכת פה, החקלאים עובדים ליד הגדר, הילדים בבתי הספר, אבל המקום הזה נתפס כאזור מלחמה ואנשים שאינם מפה – מפחדים. הכבישים ריקים, הצימרים עזובים. הגולן בנוי על כלכלת תיירות ועכשיו ואין פה מטיילים".
בחודשים פברואר ומארס עבר פרץ לתל-אביב והקים דוכן פופ-אפ שבו מכר את הקרואסונים שלו. "זה היה בעיקר בשביל הנפש. לקבל קצת אוויר", הוא מתאר. התל-אביבים, למותר לציין, הצטערו מאוד כשהוא עזב.
הוא חושש שייאלץ לשוב למרכז עד תום המלחמה, אבל לא מבין למה זה בעצם הכרחי. "המדינה מפצה אותנו", הוא מסביר, "אבל אני לא רוצה לחיות על פיצויים אלא לארח אנשים. הכול פה כרגיל, החיים שלווים, הלוואי שאצליח לשכנע את העם שבמרכז ובדרום לשוב לכאן".
"אני בקריסה כלכלית"
לפני כ-14 שנים הקימה תרצה דדיה את מתחם הצימרים שלה ביישוב כרם בן זמרה שבגליל העליון, מול נופי החרמון והגולן.
במשך השנים היא אירחה בשני הצימרים זוגות רבים, שהגיעו לנפוש באווירה כפרית. אולם מאז 7 באוקטובר, הם מיותמים. "ממשלת ישראל הפקירה אותנו", היא מאשימה בכאב, "הצימרים שלי עומדים ריקים שמונה חודשים ואני בקריסה כלכלית. בתחילת המלחמה קיבלתי פיצויים של 4,000 שקל ומאז כלום. לא מכירים בנו כי אנחנו לא מפונים. אנחנו לא זכאים לסיוע מהמדינה כי אנחנו נמצאים במרחק של 4.5 קילומטר מגבול לבנון ו'חסרים' לנו 500 מטר".
אחרי עונת החורף והאביב הגיע הקיץ. עוד מעט גם יפציעו חגי תשרי. אך החזרה לשגרה עוד רחוקה ולא ודאית. "היינו אמורים להיות בשיא של עונת התיירות, אבל אין לקוחות", אומרת דדיה, "אני מיואשת לגמרי. בן אדם לא יכול להישאר שפוי כשעפים מסביבו טילים. אני על כדורים. מקווה שיהיה טוב, אבל קשה להיות אופטימית. אף גורם רשמי לא בא לראות את המצוקה הגדולה שלנו".
כרם בן זמרה הוא יישוב שמתבסס על כלכלת התיירות. יש בו עשרות צימרים ויקבי בוטיק איכותיים. "הפסקנו לשלם על פרסום הצימרים באתרי האירוח כי זה עולה הרבה כסף ואף אחד ממילא לא מתעניין", היא אומרת, "נשארנו לבד, אנחנו והטילים".
