מימי שרתון, מבקרת האוכל המיתולוגית של הניו יורק טיימס, ויש אף שטוענים כי הייתה מבקרת המסעדות המשפיעה ביותר אי פעם, הלכה לעולמה בשבוע שעבר כשהיא בת 97. שרתון, יהודייה מניו יורק, שימשה כמבקרת המסעדות של העיתון הנחשב ניו יורק טיימס מ-1975 עד 1983, והאישה הראשונה שמילאה תפקיד זה.
ביקורת מסעדות שאולי יעניינו אותך:
היא נולדה כיהודייה בברוקלין (תחת השם סולומון, אותו שינתה בהמשך לשרתון), לאם שידעה לבשל טוב ולאב שלא ידע לבשל כלל. היא ידעה שהיא רוצה להיות מבקרת מסעדות כבר בשלב מוקדם בחייה, תוך שהיא מוותרת על חלום אחר שלה - להיות מעצבת בתים.
נראה שהיא זיהתה את כוחה כבר בשלב מוקדם בקריירה שלה – היה לה את הכוח לסגור מסעדה בשורה אחת בעיתון, או לחלופין - ליצור תור המתנה של שבועות רבים למסעדה אחרת. לא היה אכפת לה עד כמה שף כישרוני או מוערך או מה הרזומה שלו. אם המסעדה הייתה גועלית, היא התכוונה לספר על כך
שרתון נהגה להתחפש ולהשתמש בפאות ובאביזרים שונים, כדי שלא יזהו אותה וכך תוכל לבחון איך המסעדות מתיחסות ללקוחות "אמיתיים". בספר שכתבה רות ריישל (שבהמשך גם שימשה בעצמה כמבקרת המסעדות של הניו יורק טיימס) "שום וספירים" (תורגם על ידי הוצאת גרף בשנת 2011), מובאים כל יסודות הביקורת שקבעה קודמתה בתפקיד - שרתון. הספר נחשב לאחד מספרי האוכל וביקורת המסעדות החשובים ביותר שנכתבו, ושם מסופרים כל הסודות של המתרחש מאחורי הקלעים במסעדות הנחשבות בעולם.
בשנת 1962 מבקר המסעדות קרייג קלייבורן העתיק את הפורמט של מדריך מישלן הצרפתי והקים "מסגרת אתית ופרוצדורלית לביקורת מסעדות". קלייבורן דאג שיהיה מבקר שמכיר את עולם המסעדנות, ושהשם שלו יצורף לביקורת. עוד קבע כי המבקר יבקר במסעדה מספר רב של פעמים עם מספר שונה של אורחים, כדי שיוכל לטעום כמה שיותר מנות בתפריט. עוד קבע קייבורן כי באופן אידיאלי המבקר צריך לשלם את החשבון (באדיבות המו"ל שמעסיק אותו), והוא יעשה כמיטב יכולתו כדי להישאר אנונימי - כלומר, שלא ידעו בכלל שהוא הגיע לביקורת במסעדה. שנה לאחר מכן, שוב בעקבות מסורת מישלן, יצר קלייבורן את שיטת דירוג הכוכבים, בה דובק הניו יורק טיימס עד היום (ובעקבותיו עיתונים נוספים בעולם).
שרתון החלה לכתוב ביקורות על מסעדות באמצע שנות ה-50 עבור מקומון ניו יורקי פשוט וקטנטן בשם "Cue", תחת השם הבדוי מרתה מרטין. לאחר מן היא עברה לעבוד בעיתון "Village Voice", וחתמה את כתבותיה בשמה האמיתי. לתפקיד הנחשק ב"ניו יורק טיימס" היא הגיעה, כאמור, רק באמצע שנות ה-70.
שקשוקה אצל הדוקטור
לקראת יום שישי, ובכל שבוע ב"ניו יורק טיימס", שרתון הייתה מגישה שתי ביקורות שבועיות על מקומות שונים בעיר. בניגוד להיום, שהטור יכול להופיע במהלך השבוע, טור ביקורת המסעדות אז הופיע לקראת סוף השבוע. שרתון האמינה שתפקידה לספק לקוראים מידע ורעיונות היכן לסעוד כששבוע העבודה הסתיים.
"כתבתי את ביקורות המסעדות על מה שהייתי רוצה לקרוא, כלומר, האם אני רוצה ללכת לסעוד במקום הזה?" היא הודתה פעם בראיון ישן לתוכנית הטלוויזיה "60 דקות", והוסיפה: "הפכתי את זה לטור ישיר מאוד: היה בו הומור, היה בו מידע, היה בו חפירות על נושאים שכדאי לדעת... וכל קורא קיבל מה שהוא רצה - כלומר, קצת על העיצוב, מה כדאי ללבוש וגם על השירות. כך גם היה קל לדעת שהלכתי הרבה פעמים למסעדה שביקרתי". שרתון מילאה אחר הכלל שהציב קודמה בתפקיד, קלייבורן, בו קבע שיהיו לפחות שלושת ביקורים בכל מסעדה כמינימום, לפני שכתבה ביקורת, ואפילו טענה שאכלה במסעדה אחת 12 פעמים לפני שהתיישבה לכתוב את הביקורת שלה.
ההומור, האינפורמציה ה"משכילה" שהביאה ו"החפירה" על אודות פרטים קטנים וחשובים - כמו עיצוב החלל או השמלה המתאימה - היו מושגים "שרתוניים" מובהקים. המאפיין הבולט ביותר של הביקורות שלה היה כמות הידע העצומה שהביאה לעבודה והשפה המדויקת בה השתמשה כדי להעביר את המידע הזה. זו הייתה עיתונות המשרתת את הקוראים עם מומחיות קולינרית והרבה גוון אישי.
שרתון דאגה לשמור את קוראיה סקרנים לאורך כל הביקורת, וחתמה את הסיקור שלה בעובדה, שהיא לא מסקרת רק מקומות יקרים, וכי חשוב לה להביא בנוסף גם בידור ועצות שימושיות. שרתון הייתה הראשונה שכללה בביקורות שלה מסעדות המציעות תפריטים במחירים זולים יותר, כמו מסעדות המתמחות באוכל "אתני" (המונח כפי שהיא כינתה אותו). "הייתי מנסה לאזן: אם ביקורת אחת הייתה על מקום מפואר אז כתבתי אחרי זה על מקום פשוט, ואם הייתה אחת על מקום גרוע אז בפעם הבאה הייתי מנסה למצוא מקום טוב".
ביל אדיסון, מבקר האוכל הנוכחי של הניו יורק טיימס וזוכה פרס ג'יימס בירד, ספד לה: "המחויבות של שרתון לתעדף את צרכי הסועד היא, למעשה, המורשת האמיתית שלה. התרומה המתמשכת של מימי לביקורת על מסעדות, שזה משהו שלפעמים אני מתווכח עם אנשים עליו, היא שאני גאה בכך שאני עיתונאי שמטרתו לשרת את הציבור. לא תמיד מדובר בקטע פילוסופי או בניתוח תרבותי, לפעמים זה באמת פשוט: 'הברווז היה מבושל יתר על המידה והצ'יפס יצא רפוי וקר'. אני עומד אסיר תודה על כתפיה של מימי לצורת כתיבה זו, והעבודה שלה חידדה את הרצון שלי להיות מבקר מהסוג הזה".
שרתון לא חיזרה אחר קוראיה ולא ניסתה ליצור מחלוקת מלאכותית. נראה שהיא זיהתה את כוחה כבר בשלב מוקדם בקריירה שלה – היה לה את הכוח לסגור מסעדה בשורה אחת בעיתון, או לחלופין - ליצור תור המתנה של שבועות רבים למסעדה אחרת. לא היה אכפת לה עד כמה שף כישרוני או מוערך או מה הרזומה שלו. אם המסעדה הייתה גועלית, היא התכוונה לספר על כך, ואם כולם אהבו מסעדה זו או אחרת, על אחת כמה וכמה היא מצאה גם סיבות לערער את הקונצנזוס. למען ההגינות, היא הייתה נוטה באותה מידה לפשפש בבוץ של מסעדה קטנה ברחוב חשוך וצדדי וליצור כתיבה חיובית.
לשרתון הייתה אמונה בלתי מעורערת באמונותיה - ובכוכבים שהיא העניקה, או לא. לאחר שסיימה את תפקידה בניו יורק טיימס, ובשלהי הקריירה שלה, היא הרצתה ברחבי הארצות הברית על ביקורת מסעדות, ואף כבה מדי פעם כתבות למגזינים נחשבים, כמו "טיים" ו"ווג".
לישראל היא הגיעה ב-1994 במסגרת כתבות שעשתה למגזינים שונים לאחר שסיימה את עבודתה בניו יורק טיימס. במסגרת הביקור היחיד שלה אי פעם בארץ היא הספיקה לאכול ב"מרגרט תייר" וב-"דוקטור שקשוקה" ביפו. לפני כארבע שנים אמרה שרתון בראיון לעיתון הווילג' וויס: "אצל מרגרט תייר אכלתי לראשונה חלקי פנים, ואצל ד"ר שקשוקה אכלתי בפעם הראשונה בחיי שקשוקה - קודם לכן אפילו לא הכרתי את המילה הזאת, ועכשיו מגישים שקשוקה כמעט בכל מקום בניו יורק ומתייחסים אליו כאל מאכל ישראלי".
