עוד לא עברה שנה מאז שאבישי בן ארוש פתח את הביסטרו הצנוע שלו בפאתי שוק הכרמל בתל אביב, וכבר הוא נאלץ לסגור את הדלתות ולהיפרד מהמקום שהוא כל כך אהב. "לה סיטה" נפתחה בתחילת שנת 2023 עם הבטחה גדולה - אוכל ואווירה מהבית המרוקאי שבו הוא גדל.
בן ארוש הוא לא שף וגם לא בדיוק מסעדן, ולה סיטה לא הייתה בדיוק מסעדה וגם לא בדיוק בר יין. בצבא בן ארוש היה לוחם בגולני, וגם כיכב בסדרה "גולני", אבל מה שעיצב אותו יותר מכל היה שירות המילואים, שבו לחם בצוק איתן. אחרי השחרור מהשירות הסדיר הוא למעשה היה אמור לטוס תוך כמה ימים לטיול של אחרי צבא, אבל הוא יצא למלחמה והטיול נדחה. מהמלחמה הזאת הוא כבר חזר "בנאדם אחר", כמו שהוא מספר, עם חוויות לא פשוטות שעיצבו ושינו אותו - לתמיד.
צפו: אבישי בן הרוש מילואימניק מבעלי "לה סיטה" מתארח באולפן ynet
(צילום: שמוליק דודפור)
עכשיו העסק החדש שלו נסגר, ובן ארוש, שמשרת היום במילואים בחזית, מנסה להסביר למה: "זה לא שלא היו עובדים, גם ככה לא היו. זה שתחום המסעדנות הוא ללא גב וללא תעודת ביטוח משום גוף בממשלה. במשך השנים למדנו לעשות התאמות כלכליות, אבל היום מסעדות זה כבר לא מקומות שיכולים להחזיק הרבה עובדים ומשכורות. אני כבר לא יכול להיות מסעדן שמחזיק ארבעה עובדים".
פוליטיקאים אמרו שהמדינה נותנת פיצוי למילואימניקים, אתה לא קונה את זה?
"אני לא קונה את זה, לא קיבלתי כסף".
לא קיבלת כלום?
"לא קיבלנו כרגע שום מענה ברור. הנחל של הפיצוי הממשלתי צריך להתפצל ולהגיע לפלגים חדשים ולעסקים החדשים שרחוקים מהעוטף. אני מבין את זה, אבל אני לא מבין איך יכול להיות שיש ראש סדר עדיפויות ותחתית, כי גם אני חלק מהכלכלה ומתשלום המיסים".
אתה גם בחזית, אז יש גם ציפייה שהמדינה תבוא לקראתך.
"היום אנחנו מבינים את המציאות. יכול להיות שזו מציאות שהתעלמנו ממנה 20 שנה, לא באשמתינו ויכול להית שבאשמת המוביל. אנחנו מבינים שתהיה עוד מלחמה ועוד סבב, ויהיה עוד אירוע שיחתוך את הראשים שלנו והיום אני בא ומדבר כמו שחברות ביטוח מדברות איתי - אני רוצה שמישהו ירחיב לי את הפוליסה. אני רוצה שיהיה מתווה בשביל שאני אוכל להגיע במצב טוב לסבב הבא, ויהיה סבבה הבא. אם זה לא יקרה עוד חודשיים זה יקרה עוד חצי שנה, אני רוצה להיות פה עם החיילים והמדינה שלי ואין לי אפשרות להיות רגוע כשהתחת שלי חשוף בעורף, סליחה על האימרה".
כמה השקעת במסעדה? יכול להיות שתפסיד המון כסף אם תסגור.
"אני כבר מפסיד המון כסף. הרצון למכור את המסעדה זה לאו דווקא מתוך ויתור, אלא זה מניסיון להבין את המציאות כי הלוואי שאני אצליח למכור אותה כדי שיהיה לי עם מה להמשיך, בשביל שתהיה איזו דרך כשתחזור להתקיים פה כלכלה ושגרה, וכשהטראומה הזאת תטופל, בדרך כזו או אחרת, אז אולי יהיה לי עוד איקס שנים ובור כלכלי שהוא לא כזה חמור, ואני אוכל להמשיך את הדרך שלי".
אתם נופלים בין הכיסאות כי אתה עסק חדש. פנית למישהו בעניין?
"אין למי לפנות. הבקשה עומדת איפה שהוא באוויר ומחכה למענה. אנחנו מבינים שעד שיגיעו אלינו תעבור עוד דרך, אני לא יודע אם כשיגיעו אלי עם הפיצוי זה יכסה את הבור הכלכלי, ובגדול אנחנו די לבד. זו ההרגשה של עצמאים מאז ומעולם".
זה משפיע על המוטיבציה כשאתה בחזית?
"לא, אבל יש מנהיגים שדאגו לנתק את העם מהמדינה, אז אני פה בשם העם ולא בשם המדינה, ובשם העם המוטיבציה שלי לא יכולה להיפגע. להגיד לך שיש לי מנהיג שאני מסתכל עליו ואומר שהוא יושיע אותי? לא. אבל יש אנשים טובים לצידי ואני מרגיש את הערבות שיש לי אליהם ולהם כלפי. כרגע בא לי להיאחז בזה חזק. לא נשכח את התקופה הזאת ובאמת מתחילה עכשיו סערה גדולה, ואלו שיושבים למעלה מורידים את הראש ראשונים".
אנשים יודעים שאתם בסכנה מוחשית שם? לא פשוט בצפון.
"זה לא שלא פשוט, זה כמו שלא מדברים על חצי מהדברים. יש פה איום שהוא לא רק ממשי. אנחנו הדור שגדל על סיפורי לבנון השנייה וחומת מגן, אבל ב-DNA שלנו מכירים את תחושת הביטחון. אנחנו נמצאים ברצועת ביטחון בתוך המדינה, אותם איומים, אותה שגרה, אותם תסכולים ואותם סיפורים ששמענו מרצועת הביטחון של שנות ה-90 חוזרים אלינו בבומרג ב-2023 ו-2024. אני מבין שאנשים רואים בקרבות בעזה את הדבר המוחשי והאמיתי, כי באמת יש שם לוחמים מדהימים וסיפורים כואבים וסיפורי מלחמה ופה בצפון הכל רק מתחיל להסלים. למשל, אם זה היה סיר של תבשיל, אז אנחנו רק בשלב הבצל והשום שמתקרמל והפעפוע הסופי עוד כל כך רחוק מאיתנו וכל כך קרוב".
אם הייתי מדברת איתך בגיל 21 עדיין הייתי חולם להיות מסעדן כשתיהיה גדול?
"הייתי בטוח שהשאלה שרצית לשאול היא אם אני אשים עוד פעם גולני, אבל אני אומר לך שהייתי שם גולני עוד פעם ועוד פעם. לגבי מסעדנות, לצערי קשה לי להגיד את זה, אני לא אופטימי. אין בי אופטימיות ואני לא רוצה להגיד מילים גדולות כמו מעבר למדינה אחרת. זה לא הזמן. בחרתי בעיקר בתחום הזה כי כשהתבגרתי והגעתי לעיר הגדולה ראיתי מדינה שבה אפשר להגשים חלומות וראיתי אנשים שיוזמים וצובעים את המציאות בצבעים יפים. עכשיו כנראה שאנחנו הולכים לתקופה אפורה שבה אנשים שלא ירצו ליזום יותר".
מה היית אומר לשר האוצר או אם יש לך פנייה כללית למקבלי ההחלטות?
"בא לי לומר שאנחנו מדינה של דרך פעולה, ולכל ישובי העוטף היה פינוי מידי ולא ברור לאן מובילים אותם ומה עושים איתם. כשמגייסים כוחות בצבא אז יודעים מה לעשות איתם ואיך לחמש אותם. אני נותן, עובד וחי ומחויב להכול, ומגיע לי שגם לי יהיה מתווה כזה או אחר מהמדינה שאפשר להגיד שהיא מדינת מלחמה לאורך כל השנים. אז לפחות בחיים הבוגרים שלי מגיע שיהיה לי מענה, שיהיה מי שיענה לי לטלפון, שיהיה משרד שיפנה אלי אוזן, שתהיה התארגנות מסוימת שתיתן מענה למשהו, גם אם זה לא הכסף עכשיו זה העתיד. זה פתח לתקווה. הצרות שלנו התחלפו מאנשים לאנשים והמסר פשוט לא עובר, אנחנו עוד לא לפני שלב ההחלמה של כל האנשים שיחזרו בריאים ולא בריאים, ואנחנו עוד לפני רוב המשברים שעוד צפויים, והגיע הזמן שמישהו יעשה מתווה כלשהו מהכלכלה עד בריאות הנפש, צריך ללמוד מהטעויות שלנו כי כרגע לא נראה שאנחנו לומדים מטעויות".
