אין הרבה מסעדות בארץ שיכולות לזכות בתואר המחייב "מסעדה מיתולוגית", אבל המסעדה הרומנית, מסעדת הניצחון באשקלון, שפעלה 70 שנה בעיר, היא אחת הבודדות שאפשר להגיד שהפכו למיתוס. באמצע הקורונה המסעדה הוותיקה נסגרה, ומאז נותר בור בלבם ובקיבתם של הלקוחות.
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
אבל הבור הזה לא נמשך יותר מדי זמן, כי עכשיו קיבלנו טוויסט בעלילה - חני הייניק, הבת של אחד מהשותפים במסעדה, פתחה יחד עם בת הזוג שלה, דפי רוטנברג, את מסעדת הניצחון במיקום אחר, בגרסה קצת שונה ועם שם אחר, מעצים: "מסעדת הניצחון של חני" (יכין 1255 אשקלון).
היום שתיהן מתפעלות את המטבח של המסעדה החדשה, שנפתחה רק לפני שלושה חודשים וחצי במרכז מסחרי מנומנם בעיר. שתי נשים באמצע החיים שמחליטות ללכת אחרי הלב - תרתי משמע - לעזוב הכל מאחור ולהתחיל מחדש, ביחד. הסיפור הזה הוא לא רק סיפור פמיניסטי על שתי נשים שהחליטו לעשות מה שהן אוהבות, אלא גם סיפור על סביבה תומכת וקהילה מחבקת, ששמו הכל בצד והתרכזו בעיקר.
"דפי הייתה בתקופה שבה היא הגיעה לקצה עם החיים שלה. כבר למחרת בבוקר היא הודיעה לבעלה שהם מתגרשים ושהזוגיות הבאה שלה תהיה עם אישה"
הכל התחיל בשנת 1956 אז פתחו הזוג ישעיהו וסורייקה לייבושור מסעדה רומנית באשקלון וקראו לה מסעדת הניצחון, על שם הניצחון על הנאצים. 30 שנה פעלה המסעדה ואז הצטרפו לשותפות הוריה של חני - גבריאלה ויונתן הייניק. חני הייתה אז רק בת עשר, אבל היא זוכרת היטב את הימים הארוכים במסעדה, את ארוחות הצהריים שלה שם מדי יום אחרי בית ספר ואת השעות הרבות שההורים שלה בילו שם במקום בבית.
השותפים המקוריים יצאו מהשותפות לפני הרבה מאוד שנים, וההורים של חני התעייפו, וכך בשנת 2019 נסגרה מסעדת הניצחון באשקלון אחרי 70 שנה של קבב רומני וממליגה.
"ההורים שלי לא היו ילידי הארץ, הם ניצולי שואה שהיו צריכים להתחיל הכל מאפס, הם לא ליקקו דבש בחיים ולא הייתה להם שום עזרה, מהמקום הזה הגיעו החרדות שלהם. הם חשבו שמסעדה עבודה קשה מדי"
"תמיד היה בין הזוג לייבושור ובין ההורים שלי הסכמים של כבוד, ללא שום מסמכים. הם עבדו עשרות שנים יחד בלי חוזים ובלי חתימות, הכל נשען על המילה שנתנו אחד לשני. ההתנהלות הזאת לימדה אותי לעולם לא לריב עם אף אחד ולא להסתכסך", מודה הייניק.
לא חשבת לקחת על עצמך את המסעדה אחרי שהשותפים בגרו ופרשו?
"רציתי, אבל הם לא אפשרו את זה. ההורים שלי לא הסכימו בשום אופן שניכנס לעסקי המסעדנות. הם אמרו שזה עסק קשה ולא טוב שנלמד להפעיל אותו. ההורים שלי היו שמרנים, הם לא אוהבים סיכונים, לא אוהבים לקחת הלוואות. עולם האוכל משך אותי כל חיי והייתה לי תשוקה מטורפת לתחום. הייתי סקרנית והייתי מסתובבת בעולם וטועמת הכל. כל הזמן בישלתי ולמדתי לבשל עוד ועוד. תיסכל אותי שהוורים שומרים אותנו מחוץ לתחום, אבל אנחנו ילדים של אמא וכל הזמן המילים שלה הדהו לי שאסור להסתכן ושנפסיק עם השטויות.
"חשוב להבין שההורים שלי לא היו ילידי הארץ, הם ניצולי שואה שהיו צריכים להתחיל הכל מאפס, הם לא ליקקו דבש בחיים ולא הייתה להם שום עזרה, מהמקום הזה הגיעו החרדות שלהם. הם חשבו שמסעדה עבודה קשה מדי, אבל הכל קשה, אני עוד לא ראיתי מישהו שעובד קל, ולא ראיתי מישהו שהתקדם כשהוא ישב בבית ולא עשה כלום".
במהלך השנים הם הצליחו להרוויח כסף מהמסעדה?
"היו שנים שכן, אבל בסוף כבר לא. המסעדה דעכה ולהורים שלי לא היו כוחות לעשות את השינוי ולהתאים אותה לתקופה. היום אנחנו עובדות כל יום עד 18:00 חוץ מחמישי שבו אנחנו פתוחים גם בערב, וזה כי אני רוצה לשמור על החיים שלי. להורים שלי לא היו גבולות – המסעדה נסגרה כל יום ב-23:00 בלילה, גם אם היו במסעדה אורחים וגם אם לא, הם אמרו שהדלת תמיד צריכה להיות פתוחה. בסוף הם נשחקו ויצאו לפנסיה. המלצרים ניסו להפעיל את המסעדה קצת אחרי אבל זה לא הצליח, והיא נסגרה לנצח אחרי כשנה.
"היום כשהילדים שלי גדולים ורוב הזמן לא נמצאים בבית, אני חופשייה לעבוד, אבל עם ילדים קטנים אי אפשר לתחזק גם בית וגם עסק. בתור ילדים קיבלנו את זה שההורים לא נמצאים בבית, היום זה לא מקובל. בתור ילדים היינו מסתובבים במסעדה כל הזמן ואוכלים שם ארוחת ערב כל יום, לא הייתה אז תרבות של לקנות אוכל בחוץ. אני בכלל הייתי שחקנית טניס, אז הייתי מגיעה למסעדה עם המחבט טניס על אופניים".
החירבה במרכז המסחרי
את בת הזוג שלה, דפי רוטנברג, חני הכירה ממש במקרה, אחרי שכבר הייתה גרושה. רוטנברג אז עדיין הייתה נשואה, והן דרך חברים משותפים. שתיהן באותה משבצת גיל, שתיהן ילידות העיר ולשתיהן ילדים גדולים - להייניק יש את עמית (24) ואמרי (20) ולרוטנברג דנה (28) ועומרי (25) ושתי נכדות. גם במטבח השילוב שלהן מעניין: חני חצי הונגריה חצי רומניה ודפי חצי פולניה וחצי טריפוליטאית.
היום במסעדה הן מגישות את רוב המנות המקוריות מהמסעדה של ההורים: כרוב ממולא, סלט חצילים, פלפל מוחמץ, מוח מטוגן עם רוטב שום, וכמובן קבב רומני ובשר על האש.
בפעם הראשונה שבה רוטנברג התוודתה על אהבתה בפני הייניק היא לא הצליחה לישון כל הלילה. "דפי הייתה נשואה 25 שנה, וזו פעם ראשונה שבה היא הודתה על דבר כזה והוציאה אותו מהפה שלה", מספרת הייניק, "היא הייתה בתקופה שבה היא הגיעה לקצה עם החיים שלה. כבר למחרת בבוקר היא הודיעה לבעלה שהם מתגרשים ושהזוגיות הבאה שלה תהיה עם אישה. שבוע אחר כך היא כבר עברה לדירה משלה".
הייניק עבדה אז כמנהלת שיווק ומכירות ורוטנברג ניהלה סניף של אלדן. אבל אז, בגיל 45 נסעה הייניק לבקר חברה שגרה בגואה שבהודו, וכשהיא חזרה משם היא החליטה שהיא מתפטרת מהעבודה. זמן קצר אחרי זה גם רוטנבג התפטרה והן התחילו לעשות אירועי אוכל בחצר הבית של הייניק. אמא של הייניק עזרה בבישולים ואבא של רוטנברג בנה את המטבח החיצוני ואת הפרגולה. כולם התגייסו להגשים לחני ודפי את החלום.
בינתיים הקורונה התחילה והארוחות מהבית ומהחצר הקסומה הפכו להיות יותר ויותר פופולריות. "עבדנו מקסים במשך שלוש שנים בחצר", נזכרת הייניק, "היינו עושות אירועים כמו ימי הולדת ואזכרות שמחות. זה תפס תאוצה אבל הרגשנו שאנחנו מוכרחות לצאת מהבית, זה כבר נהיה בלתי אפשרי, וחיפשנו הרבה זמן חלל לפתוח בו מסעדה ולא מצאנו.
"באיזשהו שלב כבר חשבתי שצריך לוותר על הרעיון ולחזור לחפש עבודה, אבל אז פגשתי איש עסקים אשקלוני שהיה לקוח של ההורים שלי במסעדה, וכשסיפרתי לו שאני מחפשת מקום למסעדה חדשה הוא מיד הציע לי נכס שלו, שנמצא ארבע דקות הליכה מהמסעדה המקורית של ההורים. הגענו למרכז המסחרי וראיתי מול העיניים חירבה. הוא אמר לי 'אל תפחדו, לכו על זה'. לא היה לנו כסף אבל גייסנו מה שצריך בשביל לפתוח את המסעדה, ביקשת הלוואה מהבנק והלוואה מקרן נוספת של המדינה, שיפצנו ופתחנו".
את חושבת שבלי הרזומה של מסעדת הניצחון של הורייך לא היה קורה כל הדבר הזה?
"אנחנו ממשיכות פה היסטוריה. אני חושבת שיש ציבור גדול שמחפש אוכל רומני ומזרח אירופאי, יש פה הרבה זיכרונות. אנשים אוהבים לחוות את הטעמים המיוחדם כי היום כמעט כל המטבחים של המסעדות הם מודרנים, כמעט ואין אוכל אותנטי כמו פעם. הבנתי שבסוף אנשים מחפשים את השורשים שלהם ופחות פיוז'ן. מי שדחף אותי לעשות את כל זה זאת דפי, בלעדייה אני לא יכולה לעשות כלום, היא הכוח המניע של המקום הזה".
מה לקחת איתך ממסעדת הניצחון לדרך?
"ממסעדת הניצחון לקחתי את האוכל, את הנשמה, איך מנהלים מסעדה ואיך הופכים אותה לבית ולא לעסק. בניצחון היו לנו לקוחות קבועים שלא היינו ניגשים אליהם בכלל לשאול מה הם רוצים, היינו מגישים להם אוכל שהיינו יודעים שהם אוכלים, ובסוף החודש הם היו מסלקים את החשבון. פה זה עדיין לא ככה".
ומה לא לקחת משם?
"ההורים שלי לא העמידו גבולות, הם עבדו מיום ראשון עד שבת, ושישי היום החופשי היחידי שלהם. אצלנו ראשון יום פנוי. גם היו להם כל מיני תפיסות מיושנות כמו – דלת לא סוגרים. ההורים שלי כל הזמן עבדו, עבדו ועבדו ואני אוהבת גם לראות לפעמים נטפליקס. אני לא רוצה לאבד את עצמי במסעדה, אנחנו עובדות מספיק קשה מהבוקר עד 18:00 ולדעתי זה מספיק".
איך מקבלים את הזוגיות שלכן?
"הזוגיות שלנו היא בכלל לא עניין, הערה אחת לא קיבלנו עליה. אחרי הגירושים שלה דפי סיפרה למשפחה שלה עלינו והם חיבקו אותה. גם אני סיפרתי לכולם וכולם פירגנו מאוד. לאימא שלי היה קשה בהתחלה אבל אז האחייניות שלי דיברו איתה והיום היא מצטערת שלא התחברנו קודם. פתאום הפכנו למשפחה ענקית, ובסוף השבוע הזה הבן שלי מגיע מהצבא עם בת הזוג שלו והילדים של דפי גם יגיעו וכולנו נאכל ארוחת ערב עם האחים שלי וההורים שלי בחצר של אבא של דפי".
אחלה אשקלון יש לכן פה, אתן מפנטזות לפעמים על מסעדה בתל אביב?
"לא. אנחנו ילידות אשקלון ואוהבות את אשקלון, זאת עיר מעולה. אני מסתובבת בעיר בלי כסף, שוקלת לעצמי ירקות אצל הירקן, רושמת, הולכת ומשלמת למחרת. לא רק בתל אביב יש חיים. אני מתה על תל אביב אבל היום בשביל לנסוע לעיר הגדולה אני חושבת 80 פעם ובסוף מחליטה שלא בגלל התנועה והפקקים, זה בלתי אפשרי יותר. תל אביב חסרה לי מבחינה קולינרית כי לאכול ראמן טוב או אוכל תאילנדי כמו שצריך זה רק בתל אביב, אבל התעייפתי. הערב נלך לראות סרט וניסע לשדרות. תראי, אני לא יודעת איך זה לגור במקום אחר. כאן באשקלון האחים שלי קרובים אלי, יש לנו הרבה חברים ועל מי להישען, אנחנו מקבלות עזרה רבה ואני מרגישה שיש ערבות הדדית".
