באביב 1942 זעקו כותרות העיתונים היומיים בארץ, בעברית, באנגלית ובערבית: החל מ-1 במאי, הודיעו, ייאסר ייצור, מכירה והפצה של גלידות שמנת בכל רחבי ארץ ישראל. תושבי ישראל לא יוכלו יותר ליהנות מגלידת שמנת קרה ומתוקה בחוף הים, וגם לא מכדור גלידה קר לצד עוגת השוקולד בבית הקפה, וייאלצו להסתפק רק בקרחונים ובגלידות סורבה למיניהן. לא עוד גלידה בטעם שוקולד, וניל ופיסטוק – מעכשיו מותר לייצר, למכור ולהפיץ רק גלידה בטעם לימון, ענבים ואננס.
ברקע לגזירה הקשה עמדה מלחמת העולם השנייה שהייתה אז בשיאה, והתקרבה גם לגבולות ארץ ישראל. כוחותיו של "שועל המדבר", הגנרל הגרמני ארווין רומל דהרו בחולות צפון אפריקה ואיימו לכבוש את מצרים שבה שהו הכוחות הבריטיים. בארץ ישראל נערכו לסיכון שהנאצים יכבשו אותה, והיישוב העברי אפילו נערך להתבצר על הר הכרמל, אם אסון כזה יקרה.
אבל מה הקשר בין מלחמה עולמית לבין קינוחים קרים, ולמה אסור ללקק גלידה בגלל הנאצים? ולשאלת השאלות - האם העם היהודי לא סבל מספיק? התשובה לכך נעוצה במחסור העולמי בחומרי גלם, ומחלקת האספקה של שלטונות המנדט הבריטי היא שעמדה מאחורי האיסור.
על פי הדיווחים, השלטונות חזו שכבר בשבוע הראשון ייחסכו 400 טון סוכר וכ-600 טון חלב. כמות הסוכר הזו שווה הייתה בערך לכמות הסוכר שסופקה אז לכל תל אביב במשך כחמישה חודשים תמימים
לייצור גלידה דרושים חלב וסוכר בכמויות גדולות, אבל להם היו שימושים בסיסיים יותר ונחוצים אף יותר, כך לפחות בעיני השלטונות. האיסור על ייצור הגלידה נקבע עד לתום המלחמה, רק שבמאי 1942 אף אחד עוד לא ידע כמה זמן המלחמה הזו תימשך.
ומה עם הציבור? התושבים בארץ לא קיבלו את האיסור הזה בקלות, למרות ניסיונות התקשורת לשכנע שגלידות שעשויות פירות טעימות באותה מידה בדיוק כמו אלה שלא.
נכון שגם מוצרי מזון אחרים נקצבו וייצורם הוגבל והוצב תחת פיקוח בשנות המלחמה, אבל הגלידה שברה את גב הגמל. ההגבלה גם עוררה סערה בקרב כתבים ועיתונאים זרים ששהו בארץ ודיווחו על כך הביתה. אחד מהכתבים כתב על ההחלטה: "זוהי אחת החומרות הקשות שהארץ הקדושה טרם נתנסתה בהן".
אחרים, גם לא אהבו את ההחלטה, אך הם הבינו את הצורך להדק את החגורה בזמנים קשים כאלה. הסופר היידי, זוסמן סגלוביץ', פרסם בעיתון "הבוקר" בבוקר יום כניסת האיסור לתוקף מאמר, ובו כתב: "החל מהיום אסור לייצר ואסור לאכול גלידה. זוהי פקודה. חוק, שחייבים בשמירתו, ובייחוד בזמן שמתחולל מאבק כזה בעולם. אין שום אסון בדבר, באופן זמני אפשר להתקיים בלי גלידה…אני כשלעצמי אינני לקקן גדול, אף כי אינני בורח מקורטוב של מתיקות. אך להלכה סובר אני, שהגלידה היא דבר נחוץ מאוד, דבר טוב, מתוק ומועיל, זה גם דבר בינלאומי, האינטרנציונל היחידי שיש בו מתיקות ושלום".
זוסמן הפליג בזיכרונות על בית קפה שהכיר בפולין והגיש גלידה משובחת, סיפר כיצד בני האדם מתאחדים באושר סביב מנת גלידה, וביקש לסיים את הטור שלו באיחול מלא תקווה: "אין בכך אסון שאסרו כעת את הגלידה. זהו רק דבר זמני. רק בגלל המלחמה, והמלחמה הרי מתנהלת דווקא כדי שהבריות יוכלו לאכול גלידה בשלווה. המלחמה תסתיים ואז יתחילו בני האדם להמציא להם דברים נוחים ומועילים, והרי זהו ההיגיון שבחיים. האדם יוכרח למצוא את הדרך האמיתית אל החיים, דרך מאדם לאדם, דרך אל היופי ודרך אל גלידה טעימה עוד יותר.
"הלא יש על פני האדמה מכל טוב, פירות לרוב, טובים למאכל ותאווה לעיניים. תפוחים, אגסים, דובדבנים, שזיפים, בננות, ענבים, שקדים, משמש, ותפוחי-זהב. והרי מכל אלה אפשר לעשות את הגלידה הטובה והמשובחה ביותר. וגם שוקולד וקקאו, חלב ושמנת – שפע של חומרים עסיסיים בשביל גלידה. והאדם החכם יוכרח סוף סוף להכיר, שהדברים הטובים שבעולם שייכים לכל וברצון טוב אפשר לחלק את הכל ביושר. הכל בשביל כולם!
"הקמצן ייבול כמו צמח יבש על ערימת הזהב שצבר. אבל אילנות ילבלבו ויפרחו, האדמה תיתן אוכל, השמש תחמם. ובני האדם שוב יטעמו את טעמה של גלידה… יהיה טוב".
הזדמנות אחרונה להיפרד מהגלידה
אבל לא רק הרהורים פילוסופיים עורר המחסור בגלידה, אלא גם עניינים פרקטיים יותר: 30 באפריל 1942, היום האחרון לפני כניסת האיסור על אכילת הגלידה לתוקף, היה יום שוקק מאוד בבתי הקפה ובחנויות הגלידה בארץ. עיתון "המשקיף" דיווח כי: "תנועה בלתי רגילה בבתי הקפה", ודיווח על "'לקקנים' שניצלו את ההזדמנות האחרונה שנותרה להם להיפרד מן הגלידה".
איסור כזה על מוצר מזון דרש זמן הסתגלות, ונראה שסוחרים שונים עשו מאמצים כדי להמשיך ולייצר גלידה גם באמצעים הדלים שעמדו לרשותם (מלבד גלידת הפירות שייצורה נמשך כרגיל), ואחרים עסקו, ככל הנראה, גם בספסרות של חומרי גלם ששימשו לייצור גלידה, ואלה שנתפסו אף נשפטו על כך.
לכך נוספה העובדה שהשלטונות התירו את אספקת הגלידה לצבא הבריטי ולצבאות הנוספים שנלחמו לצידו, כך שהחיילים יכולים היו ליהנות מכל סוגי הגלידה ללא כל הגבלה.
אבל חשוב לציין שהאיסור הצדיק את עצמו: על פי הדיווחים, השלטונות חזו שכבר בשבוע הראשון ייחסכו 400 טון סוכר וכ-600 טון חלב. כמות הסוכר הזו הייתה שווה בערך לכמות הסוכר שסופקה אז לכל תל אביב במשך כחמישה חודשים תמימים.
בסופו של דבר, מלחמת העולם באה אל סיומה, ולמרבה המזל גם בניצחון בעלות הברית על פני הנאצים ועוזריהם. כך גם בא לידי סיום האיסור הדרקוני על ייצור ומכירת גלידה בארץ ישראל.
שלא כמו שאולי היה אפשר לצפות, לא יצאו תושבי ישראל לרקוד הורה ברחובות כשדיווחו העיתונים על ביטול האיסור, ועורכי העיתונים אז הסתפקו בידיעות קצרות בנות מספר שורות, שפורסמו כבר בפברואר 1945, וסיפרו ששוב אפשר לאכול גלידה בארץ.
כמה חודשים לאחר מכן, כשגרמניה הנאצית הובסה סופית, מועצת כפר סבא חילקה לילדי הגן ובתי הספר 1,000 מנות גלידה בחינם. השקט חזר ואזרחי ישראל חזרו ללקק גלידה.
הכתבה באדיבות הספרייה הלאומית; השתתף בהכנת הכתבה: נתי גבאי; עוד סיפורים היסטוריים בבלוג הספרייה הלאומית
