רק בחודש מאי האחרון נפתחה המסעדה, וכבר נסגרה: עולם הקולינריה בתל אביב רגיל לראות סגירות מפתיעות וחפוזות, אבל סגירה מפתיעה כמו זו שקרתה עכשיו במסעדת "גן השקמים", מזמן לא הייתה. המסעדה, הממוקמת בגן יעקב במתחם כיכר הבימה בתל אביב, הייתה הצלחה כבר מההתחלה. היה שם אוכל פשוט, טעים, יין לא יקר, אווירה לא מחייבת, מסוג המקומות שאפשר להגיע אליהם גם על הדרך. המקום שייך לקבוצת המסעדנים "WE LIKE YOU TOO", המחזיקים בכמה בתי קפה פופולריים בתל אביב, ולשפית דנה-לי ברמן, שהייתה אחראית על המטבח (ובעבר הייתה סו-שף במסעדת "בר א-וין" ברוטשילד, שהייתה שייכת לאותה הקבוצה). בזמן ההקמה והפתיחה, ברמן הייתה בהריון מתקדם, וכיום בתה, אלי, בת שבעה חודשים.
בהתחלה הכל עבד כמו בתוכנית: רשימת ההזמנות הייתה מלאה והבאזז על המסעדה הפשוטה בתוך הגן הציורי התפשטה במהרה. בזמן הזה ברמן ילדה ועברה לגור בקיבוץ ליד ירושלים. אבל אז הגיע 7 באוקטובר, רבים מחברי הצוות יצאו למילואים, חלקם התפטרו כי רצו לחזור להורים, והמסעדה נסגרה לחודש. כשהמסעדה נפתחה שוב אחרי המלחמה, היא חזרה להיות עמוסה עד אפס מקום במבקרים, רק שעכשיו עבד במטבח חצי מהצוות שהיה שם לפני כן.
"כשפתחנו מחדש אחרי 7 באוקטובר היה ביקוש גדול למקומות במסעדה. הבת שלי הייתה בת שלושה חודשים כשפרצה המלחמה, וכשסגרנו לחודש זו הייתה בעצם חופשת הלידה הראשונה שלי, במלחמה עם אלי בבית. פעם אחת רצתי עם התינוקת על הידיים למקלט, ושם משהו התחיל להשתנות אצלי, שם, באזעקה הזאת, הכל התחיל. אחרי חודש פתחנו מחדש עם צוות מצומצם ומצאתי את עצמי עובדת במטבח מהבוקר עד אחרי חצות. משהו לא הסתדר לי, עבדתי ככה חודשיים וכבר לא הכרתי את עצמי. פתאום לא הבנתי למה אני עושה את זה. בנוסף למלחמה שממנה הייתי שבורה, לא ידעתי איך מרדימים את התינוקת שלי ואיך מרגיעים אותה. זה לא מה שרציתי לעצמי".
היו הרבה אנשים?
"הרבה מאוד. המסעדה הייתה בשיא שלה מכל הבחינות. היא הייתה מושלמת, כמו חלום. אבל הספיק לי להיות שפית במסעדה בתל אביב מהבוקר עד הלילה, כולנו השתננו בשבעה באוקטובר. החזקתי את המטבח בתפוסה מלאה פלוס, אחרי לידה, עם מצבת כוח אדם חסרה בגלל המילואים וצמצומים שהגיעו בעקבות החודש שבו המסעדה הייתה סגורה. לא הייתי מסוגלת יותר לא להיות בבית עם הילדה שלי, לא רציתי כשהיא זוחלת לראשונה שאראה את זה בסרטון. הכל כאילו היה מושלם אבל הייתי נכנסת לאוטו ובוכה כל הדרך הביתה. סבלתי, הרגשתי שהחיים שלי מתפרקים".
ובעבודה?
"הייתי מגיעה למסעדה, נכנסת למטבח ומרימה לכולם את האנרגיה, אבל בדרך הביתה הייתי בוכה. הרגשתי כמו ליצן עצוב, ולא יכולתי להמשיך ככה יותר. בן הזוג שלי היה משכיב אותה לישון כל לילה והיו לי רגשות אשמה כי לא הצלחתי להניק. היו כמה סרוויסים מטורפים שהחזה שלי נטף חלב והתינוקת שלי לא הייתה איתי בשביל שאניק אותה. הייתה לי משאבה ניידת אבל אי אפשר לשאוב באמצע סרוויס כי החזקתי הכל על הכתפיים שלי, ואם לא הייתי נוכחת פיזית בפיק הסרוויס היה קורס, אז לא שאבתי. ואז התחילו המחשבות ורגשות האשמה כאילו אלי פחות חשובה לי מהמסעדה. הייתי עומדת מול הצוות עם עיגולים של חלב על החזה, הרגשתי לא קשורה יותר לכלום. פשוט התמוטטתי, הייתי רואה את התינוקת בוכה במוניטור ומתה, כי אני לא יכולה ללכת אליה. אבל מאז הסגירה הבת שלי מצחקקת ואני כבר לא בוכה יותר".
מה התחנה הבאה?
"קיבלתי הצעה גדולה בחו"ל. בהתחלה רציתי לקחת את ההצעה, להביא שף בפועל ולהמשיך את השותפות, כמו שפים רבים אחרים בעולם, לא אני המצאתי את זה. להלן אסף גרניט ואיל שני. אבל בסוף לא הצלחנו להגיע לתוכנית שתהיה מקובלת על כולם ותספק את כולנו, וזה היה או שאני נשארת או שסוגרים את המסעדה. פספסתי ימי הולדת, אזכרות ומסיבות מאז שאני בת 20 כי הייתי מכורה למטבח, אבל אני שלמה עם ההחלטה הכי קשה שהייתי צריכה לקבל בחיים - להישאר בארץ עם המסעדה שלי או לעבור לחו"ל ולהתחיל שם חיים חדשים".
מה הייתה ההצעה ולאן תעברי?
"אהיה השפית של קבוצה גדולה של מלונות, שפתחו מסעדות שף ואני אהיה שף העל של הקבוצה ואחראית על כל פיתוח המסעדות שבמלונות. אני אבנה צוות ואבנה את הקונספט, והתפקיד הזה יאפשר לי ליהנות מעולם המסעדנות אבל בלי להשתעבד לסרווייסים במסעדה, אלא יותר לפן של היצירה. בסוף נגור בברצלונה אבל עכשיו אני עושה פרויקט ברומניה. על הפרק פרויקטים נוספים גם בספרד ובפורטוגל. תמיד חלמנו לגור בחו"ל, אז עכשיו המלחמה הביאה את ההזדמנות".
חייבת לדעת מה יהיו שעות העבודה שלך מעכשיו.
"לכאורה בימים רגילים זה יהיה 17:00-9:00 אבל לא באמת, כי אהיה לפעמים גם בסרוויסים בשביל לראות מה קורה. אבל לכל אחת מהמסעדות יש שף, ואני לא שפית של שום מסעדה. אביא איתי לשם בהמשך גם אנשים מהארץ".
איך התחושה עם הסגירה?
"קיבלנו במלחמה מכה חזקה לעסק. חודש סגירה לעסק חדש זה לא קל, אבל ידענו לכפר על זה בעבודה קשה והעסק חזר להיות חזק יותר ממה שהיה. אני לא מאמינה שהמסעדה שהראשונה שפתחתי נסגרה אחרי פחות משנה, אבל הייתי כמו מת מהלך ולא מצאתי את עצמי פיזית ונפשית. אמרתי לשותפים שאני מבינה את ההשלכות של זה כי כולנו השקענו כסף, אבל לא מצאנו פשרה שכולם יהיו מרוצים ממנה".
לא התקבלה תגובה מקבוצת "WE LIKE YOU TOO"
