אנה ארונוב: החוויה המתקנת שלי תקרה מחר
אנה התכוננה לרגע הזה שלוש שנים: לאחר שב-2014 נפצעה ברגלה רגע לפני ההשתתפות במרתון, השנה היא ידעה שעליה לתת את הכל. איך היא עושה את זה? בלי תירוצים, הרבה אימונים מפרכים ותובנות חדשות. סוף סוף היא לומדת להקשיב לעצמה
לטורים הקודמים:
מערכת היחסים הכי ארוכה שהצלחתי לנהל בעשור האחרון
מה גורם לאנה ארונוב לפרוץ בבכי באמצע אימון ריצה
ריצה זה משעמם? התשובה של אנה ארונוב
כמו שכבר סיפרתי, במרתון תל אביב השתתפתי רק פעם אחת. זה קרה ב-2014 כאשר רצתי חצי מרתון עם תוצאה של 1:52:50. מאז הרגליים שלי עברו המון: קילומטרים, פציעות, יבלות, מתיחות, חיזוקים, אבל מה שבטוח - אלה מזמן לא אותם רגליים של חצי מרתון תל אביב 2014.
לפני שנה ושבועיים הייתי בשיא שלי ומוכנה לגמרי לחצי מרתון. כבר חישבתי זמנים, עשיתי הכנות, נרשמתי באתר התחרות ותכננתי אאוטפיט. התחלתי לדמיין בלילות איך אני מגיעה לקו הזינוק נרגשת ולחוצה וכמה אני אהיה שמחה לשבור שיא אישי מרשים…ונפצעתי. נפצעתי קשה בכף הרגל אחרי שזכיתי במרוץ קטן בפארק הירקון, שלושה שבועות לפני התחרות.
עדיין לא מורגלת לוותר
תמיד הרגשתי שאני נמרה, שכולם סביבי נפצעים ורק אני שחונכתי בתנאים סובייטים קשים חסינה להכול, שכלום לא יכול עליי ושאני חזקה יותר מכל פציעה. ואז זה הגיע, השיעור שהייתי צריכה ללמוד: להקשיב לגוף שלי, לטפל בו ולשים לב ברצינות אם הוא מאותת לי שמשהו לא תקין. פשוט הגעתי למצב שלא יכולתי יותר לדרוך על הרגל ולא הייתה לי שום אופציה אחרת חוץ מלוותר על השתתפותי במרוץ.
אני לא יכולה להסביר את רמת התסכול שחוויתי ברגע שקיבלתי החלטה לא להשתתף במרוץ. דמיינו לכם שאתם מתכוננים למשהו תקופה ארוכה: רואים את המטרה מול העיניים, יודעים שעשיתם הכול בשביל להצליח ולהשיג אותה – ובום! שניה לפני זה פשוט נגמר וכל מה שעשיתם הופך להיות לא רלוונטי. כל הדרך נזרקת לפח.
יותר מזה, הפסקתי לרוץ לגמרי כמעט לשלושה חודשים, מה שאומר שכל מה שעבדתי עליו, עשרות אימונים ומאות קילומטרים - הלך, נעלם, התאדה. ביום של המרתון לא נשארתי לישון בתל אביב, לא הייתי מוכנה לראות אנשים רצים ליד הבית שלי ולא להיות חלק מכל החגיגה הזאת.
והנה אני שוב, כעבור חודשים ארוכים של הכנות ואימונים מתכוננת לחצי מרתון תל אביב 2017. עברתי את כל הדרך מהתחלה. הפעם אני מטפלת בעצמי, הפעם אני מאוד זהירה, הפעם אני מפחדת לדמיין איך אני אסיים את הריצה. מרגישה שאסור לי לחלום לפני: כל מה שאני רוצה זה להגיע בריאה וכשירה ל-24.2.
אולי זה ישמע לכם דרמטי מדי אבל מרגיש לי שכל הדרך שעשיתי בריצה הייתה מיועדת ליום הזה. למדתי את הגוף שלי היטב: להרגיש את הדופק ולעבוד איתו, ללמוד את הקצב, לסמוך על עצמי ועל הראש שלי. התחזקתי מאוד.
אני נורא מתרגשת עכשיו, שניה לפני. חשוב לי להצליח. ממש חשוב לי לחתום בשיא מכובד את התקופה הזאת, שרק אני והמאמן שלי יודעים כמה עברתי: משברים בהם רציתי לפרוש לגמרי מהריצה, דמעות, צרחות של אושר, שרירים תפוסים ויבלות, עשרות ניצחונות קטנים, מה לא היה שם בדרך.
מצד אחד ממש בא לי שזה כבר יגמר ויהיה לזה סוף טוב, מצד שני זה ירגיש לי כמו פרידה קטנה מהיעד, מהחלום הקטן הזה שלי. אז יהיו לי יעדים חדשים וחלומות אחרים. אבל הוא, החצי מרתון הזה - גרם לי להזיע שלוש שנים בשביל סוף סוף לצאת לדייט.
זהו, נשאר לי רק לקחת נשימה עמוקה, לנוח טוב, לסדר קוקו גבוה בבוקר של יום שישי וסוף סוף לרוץ את הריצה הזאת שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן. תאחלו לי בהצלחה. אשתדל מאוד לחזור עם חדשות טובות :)
חושבים שאנה מספיק מוכנה? אנחנו חושבים שכן:
לפנייה לכתב/ת 
