חיים ומוות בחסד: דבורה לוז בחרה למות בדרך שלה

"ארגון תהל"ה מרכין את ראשו עם מותה של דבורה לוז - ממייסדות הארגון, פורצת דרך והרוח החיה בפעילות למען הורים ומשפחות הקהילה הגאה מאז הקמתו". מודעת אבל בנוסח זה פורסמה לפני כשבעה חודשים באתר של ארגון "תהל"ה" - ארגון תמיכה להורי לסביות והומואים.

זה היה סוף יוצא דופן לסיפור חיים יוצא דופן. סיפור חייה ומותה של דבורה לוז הוא סיפור על אישה אהובה ומוערכת, חזקה ורכה, שעזרה בחייה למאות משפחות ודמותה תמשיך ללוות רבים גם לאחר מותה.

היא איבדה בחייה שלושה בני זוג, וצפתה באמה גוססת בייסורים ממחלת הסרטן. לאחר שנים כמורה אהובה, כשהייתה בשנות החמישים לחייה, ייסדה את ארגון תה"לה, ומאז ועד מותה ביולי בשנה שעברה, השפיעה על חייהם של אלפי אנשים ונשים.

עם בן זוגה עמוס ז"ל, בליל הסדר האחרון. זוגיות מדהימה(תצלום באדיבות המשפחה)

את חייה בחרה לוז לסיים בדרך לא שגרתית. היא נסעה עם שלושת בניה - נמרוד, אילי ועמי, ועם המטפלת הפיליפינית נוריאן, לציריך שבשוויץ, מקום מושבו של הארגון "דיגניטאס" - שמסייע לאנשים מכל העולם למות בכבוד. שם, אחרי כוס קפה עם נוף לאגם, כשהיא מוקפת באנשים הקרובים אליה ביותר, היא שמה קץ לחייה באמצעות שתיית הסם הקטלני סודיום-פנטוברביטל. כ-30 דקות, פחות או יותר, חלפו מרגע שתיית הסם ועד שמצאה לוז את מותה.

"יש משהו דומה בין האופן שבו אמא בחרה לסיים את חייה ובין הפעילות הענפה שלה לאורך השנים עם משפחות הלהט"בים", אומר בנה של דבורה, פרופ' נמרוד לוז, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללת גליל מערבי ומי שיזם את הכנס "לחיות ולמות בכבוד – על המתות חסד בישראל", בשיחה עם ynet. "היו בה דברים גדולים מהחיים, היא פרצה דרך בכל דבר שהיא עשתה וגם בדרך בה היא בחרה למות. תמיד הייתה לה הדרך שלה, מה שהיא עשתה לא הרבה אנשים מסוגלים לעשות. והיא עשתה את זה בעיניים פקוחות, בחוסר פשרה, הלכה עד הסוף עם מה שהיא מאמינה בו".

קראו גם: 

עזרה למאות משפחות של להט"בים

את ארגון תהל"ה הקימה לוז בשנות השמונים של המאה הקודמת, זמן קצר לאחר שבנה עמי יצא בפניה מהארון. "זו הייתה תקופה אחרת לגמרי מהיום", אומר נמרוד. "מדובר על נערים ונערות שהיו במצוקה רצינית, והיא ממש הצילה להם את החיים. היו כאלה שההורים זרקו אותם מהבית, ההורים לא רצו לראות אותם, היו סיפורים קשים".

כוס קפה אחרונה. עם הבנים אילי אשרמן (מימין), עמי אשרמן (יושב ליד דבורה בגופייה), נמרוד לוז והמטפלת נוריאן (תצלום באדיבות המשפחה)

בראיון לדנה ויס ב-2007, סיפרה לוז על ההתמודדות שלה עצמה עם המהלך של בנה, שיצא מהארון כשהיה בן 22, שהוביל אותה להקים את ארגון תהל"ה. "היה לי מאוד קשה בהתחלה, אבל אמרתי לעצמי שזה הבן שלי, ואנחנו הולכים ביחד", אמרה לוז. "אמרתי לו 'אני מאוד דואגת, יכול להיות שתהיה בודד כל החיים, איפה תמצא מישהו לחיות איתו?', אבל בינתיים הוא בזוגיות מאוד טובה, יש להם שתי ילדות מאומצות, וזוגיות מאוד טובה, והם מאוד מאושרים".

העמותה, שלוז עמדה בראשה עד שנת 2000, הפעילה קבוצות תמיכה להורים ואחים של צעירים וצעירות שיצאו מהארון ועזרה למשפחות שלמות להתמודד עם הקשיים ולקבל את הבן או הבת. "היה משהו מאוד חם בדבורה, מאוד מכיל, מאוד מקבל. ועם זאת היא הייתה טיפוס שידע גם להגיד לא. היא לא הייתה פוצי מוצי, הייתה בה מידה לא מעטה של ציניות", אומר נמרוד.

והחיים אכן זימנו לדבורה לוז מידה לא מבוטלת של צער. את בעלה הראשון, אבי שני ילדיה אילי ועמי, היא איבדה כשהיו הילדים בני 3 ו-5 בלבד. אז היא הכירה את אביו של נמרוד, שהיה בעצמו בן 8 בלבד כשאיבד את אמו. "הייתה בדיחה משפחתית שדווקא אני, שלא הייתי בנה הביולוגי, הייתי הכי קרוב אליה ודומה לה באופי", מספר נמרוד, שלאורך השיחה ובכלל בחיים, מתייחס לדבורה כאמא לכל דבר. "את כל הילדים שלה ואת כל הנכדים שלה, לא משנה קשר דם או לא, היא קיבלה בלי שמץ של פקפוק", הוא מספר, ונזכר במסע שעשתה אמו כשליוותה את בנה עמי בתהליך האימוץ של אחת מבנותיו. "היא הייתה בת 70 פלוס ונסעה איתו לוויטנאם. הוא ידע שהוא יכול לסמוך עליה".

-אתה מתגעגע?

"לא נעים להגיד, אבל כן. תמיד היינו מדברים בימי שישי בחמש אחר הצהריים. זאת הייתה השעה שלנו, והגעגועים מתעצמים בכל שבוע בשעה הזאת. אז יש געגוע אבל גם גאווה מאוד גדולה. המהלך שהיא עשתה, זה מהלך שאני מאמין בו מאוד, אני שמח שהייתי איתה שם".

דבורה לוז ב-1989. הייתה הרוח החיה מאחורי ארגון תה"לה(תצלום באדיבות המשפחה)

ב-1995 איבדה לוז בן זוג נוסף כשיאיר, אביו של נמרוד, נפטר. "אנחנו משפחה שחוותה הרבה מוות", מספר נמרוד. "הייתה לנו בדיחה כזאת במשפחה, היא אמרה לנו הרבה פעמים בצחוק 'כשאני אגיע לגיל 70 תחסלו אותי'. היא ראתה את הסבל של אמא שלה, שמתה בייסורים גדולים מסרטן בשנות השבעים. היא החליטה שהיא לא מוכנה להגיע למצב הזה, של להיות תלויה באחרים, לאבד את הקוגניציה. אני חושב שהבדיחה הזאת הגיעה משם".

ברבות השנים, גיל 70 מהבדיחה הפך ל-75, ולוז המשיכה לנהל חיים עמוסים ופעילים. "גם אחרי הפנסיה, היה לה יומן יותר עמוס משלי", נזכר נמרוד. "הנכדים היו מגיעים אליה פעמיים בשבוע לאכול צהריים, היא השקיעה בסביבה שלה והייתה מאוד נוכחת בכל דבר שהיא עשתה".

כשהגיע הטלפון משוויץ צחקנו

בשנת 2000 הכירה לוז את מי שיהיה בן זוגה השלישי לחיים, עמוס. "זו הייתה זוגיות מדהימה", מספר נמרוד. "היה כל כך יפה לראות אותם יחד". בריאותה של דבורה החלה להידרדר ב-2009, כשהייתה בת 79. "היא התחילה להרגיש לא טוב", מספר נמרוד. "מצאו אצלה מחלה סרטנית בדם. אפילו לא קראו לזה סרטן, מחלה שמתקדמת לאט ואין יותר מדי מה לעשות איתה. אמרו לה שהיא לא תמות מזה אבל גם לא תחיה טוב".

3 שנים לאחר מכן קראה דבורה לנמרוד לשיחה ובה הביעה בפניו את רצונה למות בכבוד, בעזרת ארגון דיגניטאס. "זו הייתה תקופה שהיא הרגישה חלשה, המחלה התחזקה ופתאום כל הצחוק הפך לרצינות", הוא נזכר. אחרי תקופה עמוסה של איסוף כל המסמכים הנחוצים ("איסוף המסמכים היה מייגע, מתיש, הם ביקשו דברים לא הגיוניים ברמה של 'ירדתם מהפסים'"), הגיע הטלפון המיוחל וההודעה שהכל מוכן, ודבורה מוזמנת להגיע לציריך ולעבור את ה"פרוצדורה", כמו שנמרוד מקפיד לקרוא שוב ושוב לפעולה שבחרה אמו לבצע כדי לשים קץ לחייה.

אבל רצה הגורל, ובמקביל לאיסוף המסמכים וההכנות לפרוצדורה בשוויץ, נכנסה דבורה לניסוי חדשני שלמרבה הפלא הצליח מעל המשוער. הגרורות נעלמו מגופה והיא הרגישה שוב חזקה ומלאת חיות כמקודם. "כשהגיע הטלפון מדיגניטאס צחקנו", משחזר נמרוד. "ואז היו לנו עוד 3 שנים של חסד, שנים שבהן סבתא דבורה חזרה להיות כמו שהכרנו אותה קודם".

הרופא המתנדב מארגון דיגניטאס בהסברים אחרונים לקראת הפרוצדורה(תצלום באדיבות המשפחה)

ב-2015 חזרה המחלה ותקפה שוב את דבורה. "מצאנו לה אז את נוריאן המטפלת הפיליפינית, היא רזתה נורא והייתה חלשה, מכונסת בעצמה, לא יכלה לשבת", נזכר נמרוד. "אז היא קראה לי שוב, הייתה מתקשרת הרבה ושואלת 'נו מתי נוסעים'. היה לי ברור שהיא מתכוונת בשיא הרצינות, שפשוט נמאס לה". עמוס, בן זוגה, אובחן באותה תקופה עם סרטן סופני ו"זה נגמר תוך שלושה שבועות. גם את זה לא הצלחתי לחסוך לה", אומר נמרוד בצער.

את היום שלאחר מותה של דבורה העבירו שלושת האחים בטיול בהרים השוויצריים. "נוריאן המטפלת הסתכלה עלינו כאילו אנחנו משוגעים, אבל בסוף היא צחקה ובאה איתנו לטיול", נזכר נמרוד. "אני חושב שכל הדבר הזה, הדרך שבה התמודדנו עם זה, לא לעשות דרמה, זה משהו שהיא רצתה. מבחינתה בלי איכות חיים לא צריכים להיות חיים. מה, לקום בבוקר רק בשביל לקום בבוקר? זה לא מספיק. זה לא הספיק לה. היא רצתה יותר, היא רצתה חיים אמיתיים וכשלא היו לה יותר חיים אמיתיים היא בחרה לסיים אותם".

מיציתי. הספיק לי. לא רוצה יותר

הכנס שיזם נמרוד, ושיתקיים היום (ב') במכללה האקדמית גליל מערבי, נולד בשבעה. "מצאתי את עצמי בשבעה של אמא שלי, במקום להיות מנוחם, מנחם אחרים", הוא אומר. "הרי מבחינה מסוימת היא הייתה דמות ציבורית. הגיעו כמויות עצומות של אנשים ולכולם הייתי צריך להסביר את מה שעמד מאחורי ההחלטה שלה. אז את הכנס השנתי של החוג לסוציולוגיה החלטנו להקדיש לנושא הזה. זה נושא שנוגע לכולנו. אנחנו נכנסים לתקופה שבה המין האנושי יחייה המון שנים, אבל איזה חיים?

הכנס, שהתקיים היום, (ב') - 20 במרס 2017, במכללה האקדמית גליל מערבי, עסק בסוגייה מזוויות שונות, חקיקתיות, משפטיות, אתיות ותרבותיות, ובמרכזו תעמוד שאלת המעמד של המתות החסד בישראל.

צפו: פרופ' אבינועם רכס, יו"ר בית הדין בהסתדרות הרפואית בישראל, בראיון לאולפן ynet על תופעת ה"שטח האפור" בהמתות חסד בישראל