הקשר המפתיע בין אומגה ומערכות יחסים

עשיתי אומגה. לא סתם אומגה, אלא כזאת שמחברת את ההרים השחורים במונטנגרו, כשמתחתיי אגם תכול ובמרכזו ספינה של חמש קומות שנראתה מלעלה כמו קופסת גפרורים.

מילא הייתי חובבת ספורט אתגרי, אבל אני בעיקר מאותגרת – יש לי פחד גבהים שמשתלב עם ביישנות ופחד קהל ובטח אני לא אעשה את זה נכון וברור שאני אתקע על הכבל לפני הסוף ויצטרכו לחלץ אותי! איזה פדיחה, איזה טמטום, מה אני צריכה את זה בכלל?

אז ברור שעשיתי. זה לא היה מפחיד בכלל, חוץ מהרגע בו הרגשתי פחד מוות. זה גם לא היה מלחיץ, עד לרגע שהלבישו אותי ברתמה והרגשתי שהרגליים מתקפלות לי כמו עיסת פימו. דווקא הרתמה מצאה חן בעיניי, היא הידקה לי את הבטן לצלעות, ככה שגם נראיתי ממש רזה וגם הייתי עסוקה בלנשום, מה שהקשה עליי להגיד "הצילו, אני רוצה הביתה". 

המפעיל הכרסתן הסביר לי מה לעשות בתערובת משונה של אנגלית וסרבית, אבל גם אם היה מדבר עברית שוטפת עם ניקוד לא הגיע לי מספיק חמצן למוח כדי שאקלוט. הבנתי שצריך להרים רגליים למעלה ובאדיוטיזם מוחלט (האוויר בגבהים האלה דליל!) שאלתי אם לעשות פוינט או פלקס בכפות הרגליים.

המפעיל הניד בראשו בייאוש ושיגר אותי התהומה. שיגרתי צרחת אימה וחרק מבוהל נשאב פנימה. עפתי במהירות כשאני קשורה לחבל מתכת, בפי מתנדנד זבובון ואני מנסה לירוק אותו ללא הצלחה. לא נורא, חלבונים, במילא הייתי רעבה.

מתה מפחד לפני - ואז מתחילה ליהנות מהחוויה

הקטע המדהים באומגה זה שאת מתה מפחד לפני, יש לך בחילה מרוב חרדה כשאת נכנסת לתוך זה, את נתקלת במוקשים לא צפויים ואז את נרגעת ומבינה שזאת חוויה מהנה לגמרי. אם תרצו אין זו אגדה, אלא החיים אחרי נישואים.

שנים את אומרת לעצמך שלא תתגרשי כי את מתה מפחד, בטח תתרסקי, תיפלי לתהומות הייאוש. אחר כך את נמצאת בעיצומו של התהליך וכולם אומרים לך 'איך רזית' אבל את יודעת שאת אוכלת את עצמך מרוב חרדה – מה יהיה איתך, עם הילדים, עם המשכנתא, עם הבעל שהתהפך עלייך, עם ההורים שלו, שלך, עם העבודה. שאלות קיומיות שמנקרות לך בראש ובגוף, לופתות אותך ולא מרפות.

כולם מסביב מסבירים לך מה את צריכה לעשות, איך להתגבר על האימה, איזה כדורים ליטול, לאיזה עורך דין ללכת, ונדמה שכולם יודעים יותר טוב ממך. את מפחדת לעשות טעויות והמוח שלך אטום – אין לך מושג מה אומרים לך, את מבוהלת כמו תינוקת נטושה.

ואז מגיע רגע האמת: את משוגרת לעולם לגמרי לבד, נחשפת למראות שלא ידעת על קיומם, בולעת צפרדעים, אוכלת לוקשים, אבל הדרך עוברת והזמן חולף ומראות חדשים נכנסים לתמונה, קולות אחרים, טעמים מענגים. פתאום את יכולה להישען אחורה בבטחה ולדעת שהכל בסדר. מותר גם ליהנות מהדרך.

אני לא אמיצה. אני מעיזה. אני מעיזה לצאת מהקופסא ולנסות משהו חדש כדי לאתגר את המוח ברטט חשמלי חדש. אני מעיזה לעשות דברים שלא עשיתי קודם כדי לצבור עוד חוויה ועוד תחושה, גם אם לפעמים זה נגמר בנפילה כואבת.

החיים הם מצבור של חוויות, אחרת זה שיעמום אחד גדול, שגרה מבאסת. כשהגעתי לקצה ההר, אחרי עשרים שניות בקושי, פתאום נקודת הזינוק שלי נראתה כל כך רחוקה, לא מוחשית. הרגשתי הקלה, תחושת ניצחון, עשיתי את זה! הביטחון שלי המריא ולא יכולתי למחוק את החיוך.

"רוצה עוד פעם?" שאל אותי המפעיל, כשחזרתי. "תודה, כבר אכלתי", אמרתי לו, "אבל אפשר להישאר עם הרתמה? זה מחמיא לי במותניים".

שלך,

גאיה קורן, עתונאית בידיעות אחרונות, מנחת סדנאות אני מלכה לנשים שהתגרשו ומטפלת אישית לשינוי חיובי בחיים