התעודות שלהם לא חשובות. הם חשובים
בסוף השבוע הילדים יחזרו הביתה עם תעודות סוף השנה, מחכים לתגובות שלכם עליה. אבל רגע לפני שאתם עושים את זה תחשבו רגע - האם זה באמת הילד שלכם? האם הוא נמצא בתעודה הזאת? האם זה אומר משהו עליו? על עולמו? על חלומותיו? על אהבותיו? על עתידו?
מספרים. ועוד מספרים. שורות של מספרים. מודפסים במכונה על עמוד אחד. לעמוד הזה קוראים "תעודה". בעוד כמה שנים העמוד הזה הוא כל מה שיישאר לכם מבית הספר היסודי, מחטיבת הביניים, מהתיכון של הילדים שלכם. זה כל מה שתזכרו, זה כל מה שתשמרו, דף מודפס ועליו עשרות מספרים עגולים שאנשים שאתם לא מכירים נתנו להם. ציונים, קוראים לזה. הערכה, מדקלמים לכם. אבל האם זה באמת הילד שלכם? האם הוא נמצא בתעודה הזאת? האם זה אומר משהו עליו? על עולמו? על חלומותיו? על אהבותיו? על עתידו?
הבן שלי שלח לי בשבוע שעבר צילום של התעודה שלו בהודעת וואטסאפ. זה היה מדויק וגם סמלי. מכשיר קר, דיגיטלי, מעביר אלי מסמך קר, דיגיטלי. אבל הילד שלי לא קר ולא דיגיטלי. הילד שלי הוא נשמה טהורה. הילד שלי מצחיק. וחכם. ורגיש. הוא מטורף על כדורגל. הוא מתעניין בפוליטיקה. הוא צוחק בסרטים. ומומחה במחשבים. ומדריך בצופים. ואולי פעם יחזור לצייר.
הבת שלי אכפתית. ומנהיגה. וכותבת שירים. ורוקדת נפלא. ואוהבת לצפות בטלוויזיה. והיא משעשעת ונבונה ויפה מאד. וכיף לדבר איתה. ופעם צפינו יחד ב"סיפור הפרברים". ואת כל זה לא רואים בתעודה שלה. רואים שם רק מספרים.
מערכת החינוך רואה מספרים
כי מערכת החינוך לא רואה אותה. ולא אותו. וגם לא את הילד שלכם. מערכת החינוך רואה מספרים. שורות של מספרים. הילד שלכם הוא עבורה אוסף של מספרים. הבת שלכם היא עבורה מיכל של ציונים. איך אפשר בכלל להבין מי הילדים הללו על פי המספרים הללו?
ואם הוא קיבל 80 במתמטיקה, או 90 בפיזיקה, או 60 בגיאוגרפיה, זה אומר עליו משהו? זה חשוב בכלל? את מי זה מעניין? זה מעניין אותו? זה צריך לעניין אתכם? מה מעניין במספרים הללו? בית הספר, נדמה לי, נועד לחנך, להעניק השכלה, ללמד ערכים ומוסר, לא להגדיר את הילדים שלנו באמצעות מספרים. לא לשפוט אותם בגלל מספרים. לא להשפיל אותם בעקבות מספרים. לא להרוס את הדימוי העצמי שלהם, במיוחד בגיל ההתבגרות, על פי ציונים ריקים והערכות רדודות.
אבל לא רק בית הספר מגדיר אותם באמצעות מספרים. גם אתם. כן, גם אתם. זה כל כך חשוב לכם. אתם בלחץ אטומי. אתם בתחרות מתמדת. אתם חייבים שהוא יהיה הכי מוצלח. הכי טוב בכיתה. אתם משקיעים אלפי שקלים במורים פרטיים. ודוחפים להם סדנאות הכנה. ויורדים לחייהם. תוקפים אותם. ממררים את חייהם. ומחבקים אותם על הציון. בגלל הציון. אתם אמיתיים? ברצינות? זה מה שחשוב עכשיו? המספר הזה? הציון הזה?
צאו לו מהוורידים. תניחו לה לחיות. לא רק עכשיו. לאורך כל השנה. ובעיקר תפסיקו להגדיר אותם. הוא לא "תלמיד טוב". והיא לא "תלמידה בינונית". הוא לא "ריאלי". והיא לא "הומניסטית". הוא לא יהיה טייס. והיא לא תהיה אשת עסקים. מי יודע מה בכלל יקרה איתם בעוד שנתיים. הם צעירים. הם זקוקים לחופש.
והחופש האמיתי הוא להשתנות. לא להגדיר. לא לחסום. לא להגביל. לתת להם לצמוח, להתנסות, לטעות, להיכשל, להכיר אנשים חדשים, להכיר את עצמם.
ומה עם התעודה? זה לא משנה אם היא "טובה" או "רעה". אל תתלו אותה. אל תשוויצו בה. אל תתפעלו ממנה. תתפעלו מהם. תאהבו אותם. תתמכו בהם. תחבקו אותם. תבלו איתם. כי זה כל מה שהם צריכים. ותזרקו אותה לפח. החופש הגדול הגיע.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
