לשיח הפנימי שלנו יש השפעה אדירה על שגרת החיים שלנו, על מצבנו הבריאותי, התעסוקתי, החברתי, ואפילו המשפחתי. הוא משפיע על בני הזוג שאנחנו, על ההורים שאנחנו וגם על ההתפתחות של ילדינו. אז איך מנהלים את השיח הזה בצורה נכונה?
לדברי ד"ר ראמצ'נדרן (VS Ramachandran), נוירולוג ומומחה בינלאומי לכאבי פנטום, אם היינו מפצלים את שתי האונות במוחנו, היינו מקבלים שני אנשים שונים, בעלי דעות הפוכות לחלוטין. יש בתוכנו מספר קולות, שלא פעם מנוגדים ואף סותרים. ומי משלם את המחיר? אנחנו, עם הרעש שבתוכנו.
שקט מערכתי: מתחילים בצעד הראשון
האם אני באמת לא שווה? בינוני? אפס? מתחזה? המסרים הללו נובעים מהתכנות האישיותי שלנו. יש אחד שמתוכנת לפחד מכל דבר, האחר להיעלב. יש מי שמתוכנת לכעוס, להילחם. כל אחד ותכונות האישיות שלו. אבל האם מדובר באמת? בהכרח לא. ברגע שתבינו שהכול, אבל הכול זה הקולות שבראשנו - תוכלו לעשות את הקפיצה הראשונה, ולהתחיל לנהל את הכאוס הזה.
כחוקרי תודעה אנחנו שואפים להתעלות מעל לקולות הללו, ולהצליח לייצר שקט מערכתי. לתפיסת חז"ל יש לאדם יצר טוב ויצר רע, ושניהם נאבקים על שליטה בליבו של האדם. קארל יונג קרא לזה אור וצל. ובשפת המטאיזם, אנחנו מכנים את החלקים הללו במוחנו "מוח הזוחלים". על שם הזוחל הקדום, מוח הלטאה הפרימיטיבי המתקיים בכולנו, וללא מודעות פעילה, עלול לנהל את חיינו ובחירותינו.
מי אני?
בדרך ליצירת שקט פנימי, כדאי שנחקור מי אנחנו בכלל. ככל שנשלול את מי שאנחנו לא, נוכל לבטל את הקולות האלה שמתיימרים להיות אנחנו. ממש בדומה לחפירת בור, אנחנו נדרשים להזיז ולהסיר את העפר, החול והאבנים שבדרך, כדי להגיע אל המים הצלולים שלמטה.
כך בדיוק אנחנו צריכים לבטל, להסיר ולהזיז את כל המחשבות והקולות המתיימרים להיות אנחנו, בדרך להגיע אל המתיקות והצלילות שבפנים. אז מי אנחנו? חשוב שנבין שאנחנו זה לא הגוף שלנו, הרי גופנו מתכלה. "באנו מעפר, ואל העפר נשוב". אנחנו גם לא הרגשות שלנו - מהם רגשות אם לא תגובה הורמונלית וביולוגית המתחילה בכלל במוחנו?!
הרגשות שלנו כל כך הפכפכים. היום אנחנו אוהבים, מחר לא. היום אנחנו רגועים, בעוד שעה עלולים להתעצבן ולכעוס. לפני מחזור, אחרי מחזור, ביוץ, חורף, קיץ. כל המערכות בגוף משנות את מזג האוויר הפנימי שלנו מדי יום ביומו. אולי אתם חושבים שאנחנו המחשבות והרעיונות שלנו - וכדאי שתחשבו שוב.
מחשבות באות והולכות. רגע אחד אנחנו חושבים בצורה אחת, ורגע אחרי יכולים לערער, להטיל ספק ולחשוב בדרך אחרת לגמרי. רעיונות הם מגניבים, והם אכן עוברים דרכנו, אבל עם כל הכבוד, הם מסתובבים בשדה האנרגטי סביבנו, והם לא אנחנו. אנחנו יכולים אולי להיות מפותחים מספיק כדי לתפוס וליישם אותם, אבל אל לנו להזדהות ולהגדיר את עצמנו כאחד, עם הרעיונות והמחשבות שלנו.
אז מי אני? אתה? ואת? הדרך חזרה אל עצמנו נעשית בשיטת האלימינציה - אנחנו שוללים את כל מה שהוא לא אנחנו, דוחים את כל מה שמגביל ומצמצם אותנו, ואט אט מגלים מה יש שם מתחת. בנקודה הבלתי משתנה והבלתי מתכלה. הנצח שבתוכנו, הנקודה הסינגולרית שהיא גרעין ההוויה שלנו. התמצית של התמצית.
וכן. לצד העובדה שאנחנו נצח, אנרגיה, אינטליגנציה אינסופית. לצד כל אלה, אנחנו לבושים "במארז" קומפקטי אנושי. או במילים פשוטות אנשים מסובכים - נלחמים בפנים ואז, מה הפלא, גם בחוץ. אנחנו סותרים את עצמנו כל הזמן, מקלקלים את כל מה שעשינו ובנינו, לא פלא שאנחנו תקועים בכאוס שיצרנו לעצמנו. כל עוד אנחנו מאמינים לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו - אנחנו סובלים בגללנו, ולא כי מישהו אחר גורם לכך, אלא משום היותנו שבויים בסיפורים השקריים שלנו עצמנו. בכוחנו לנוע במנעד מצבי תודעה, שנעים על הרצף, החל מגיהינום וסרטים קשים (בדמיון ובמציאות) ועד גן עדן עלי אדמות, או כמו שאני קוראת לזה "ענן כותנה" - ריק מוחלט ושקט על פני תהום.
הכנתם את אמבט הקצף?
שאלת מיליון הדולר היא איך לעשות את זה? איך לוותר על הסבל לטובת חיים של שקט, הנאה והתפתחות רוחנית? אני אוהבת לדמות את זה לברז מים חמים וקרים. כשאנחנו רוצים ליהנות מאמבטיה טובה, אנחנו צריכים איזון בין המים הקרים והחמים. דמיינו ברז מים בריטי: מידה מדויקת ומאוזנת בין החום והקור שתביא לטמפרטורה הרצויה. וזו בדיוק הדרך ליהנות מחיים של הרמוניה, איזון ושקט פנימי. ללמוד להוריד את הווליום, ממש לסובב את הברז, להשקיט את הקולות הרועשים והמטרידים, ולהגביר את השיח הפנימי החומל והמלטף.
סיפור "זן" חסידי מספר על אדם שהיה טרוד בקולות הפנימיים, המנמיכים והמרתיעים, ובא אל רבו שייתן לו עצה איך להתמודד. הרב לקח כוס מים, הניח בה כפית מלח גדושה ונתן לתלמיד לשתות. כמובן שהוא לא הצליח, בשל המליחות המוגברת. הוציא אותו הרב אל אגם מים מתוקים שבחוץ, ושם כפית גדולה של מלח באגם. הפעם, בשל גודלו של האגם, נבלע המלח ובטל בשישים, והאדם שתה כוס מים מתוקים.
הסביר הרב: "כמות המלח ששפכתי לכאן או לכאן – זהה היא. זה הכול ענין של גודל המכל. בכוס הקטנה - המלח מרוכז. בעוד שבאגם הגדול המלח נבלע בתוך המים הרבים. וזה הסוד לעבודה עם מחשבות טורדניות וקולות מרעישים. לא להתנגד להם, אלא פשוט להרחיב את המכל, לבחור איזה כלי קיבול אנחנו רוצים להיות - כוס קטנה שמתמקדת רק במליחות ובקשיים, או אגם גדול המלא במתיקות החיים, עם כפית מלח שנמסה ומתפוגגת בתוכו. זו בחירה שלנו, האם להעצים ולהתמקד בקולות הקשים והכואבים בחיינו, או להרחיב את המבט אל הטוב בו אנחנו מוקפים, ולאפשר לכאבים ולקולות להיבלע בתוכם?
(הקול בראש: לצפייה בשיחה המוקלטת )
בכל יום שלישי בשעה 15:00 ב-ynet radio פריידי מרגלית ואלימור הניג מקנות כלים תודעתיים, זמינים ויעילים להתנהלות מדויקת במשחק החיים. האושר זמין לכל דורש. מחפשים המלצות האזנה או רוצים להמליץ על פודקאסטים שאתם אוהבים? הצטרפו לקהילת הפייסבוק שלנו פודקאסט להמונים
