למה באמת אתה שונא את הגוף שלך
כמעט כל אישה נאבקת במשקל שלה. אבל אף אחד לא מדבר על הגברים, שבגיל 40 או 50, מחליטים להחזיר לעצמם את הגוף של פעם ומתמכרים לספורט. אבל שוכחים שהרגש הוא בעצם המפתח להכל. כי מי שמנהל את רגשותיו שולט בגופו
אתה שונא את הגוף שלך. הוא מכוער בעיניך. הוא מביך אותך. הוא מכביד עליך. אתה סולד ממנו, אבל הוא שם, כל הזמן. אתה מנסה להתעלם ממנו, אבל הוא שם, כל הזמן. אתה חומק מהראי שבחדר, אבל הוא שם, כל הזמן. אתה לובש שחור כי זה מרזה, אבל הוא שם, כל הזמן. אתה לא נותן לה לראות אותך באור.
אתה נמנע מאינטימיות איתה. והיא לא מבינה. היא חושבת שזה בגללה. ואתה שותק. אתה לא מספר לה מה אתה מרגיש. כי אתה מתבייש להודות באמת המרה: אתה שונא את עצמך. את מה שהפכת להיות.
אין לך מושג איך הגעת למצב הזה. אתה לא מצליח להיזכר מתי איבדת שליטה על הגוף שלך. ומאיפה צצו כל הקילוגרמים העודפים. כשהיא התאהבה בך, היית חתיך. גוף רזה, לא שרירי מדי, הכל ישב עליך נכון. אכלת טוב. חילוף החומרים היה בסדר. הרגשת חופשי. לבשת חולצות צמודות. הג'ינס היה הדוק ומחמיא. היית גבר. ואז הפכת לאיש.
ולאיש הזה יש כרס. הבטן שלו משתפלת. מתחת לסנטר מבצבצת לה פימה. וגם הזרועות מידלדלות. אתה מעדיף לא להביט במי שאתה עכשיו. אתה מסרב להצטלם. והג'ינס שאתה כל כך אוהב לא עולה עליך. גם חולצת הכפתורים שקנית בטיול לארה"ב לא נסגרת ומתרוממת אל על. בא לך לקבור את עצמך. אבל אין מה לעשות. ואין במה להיאבק. זה מי שאתה עכשיו - איש שמן.
נאבקים ברגשות
כמעט כל אישה נאבקת במשקל שלה. כמעט כל אישה חושבת שהיא שמנה מדי. כמעט כל אישה מחשבת קלוריות, סובלת בארוחת הצהריים, נמנעת מהנאות החיים, ואף אחד לא מדבר על הגברים. כאילו שלנו לא כואב. כי גברים, אתם יודעים, יכולים להסתובב בעולם בכל משקל שהוא, בכל מראה שהוא, ולאף אחד לא יהיה אכפת. כי גברים, אתם יודעים, לא מתעסקים באוכל, בתזונה, בגוף שלהם, בייאוש שלהם, בבושה שלהם, העיקר שיהיו מצליחים ויעשו הרבה כסף. רגשות זה בשביל נשים.
אתן פשוט לא מכירות אותנו. אנחנו חסרי אונים מול הדבר הזה שנקרא הגוף שלנו. עוד מעט מגיע הקיץ ואנחנו רוצים להגיע לים בלי חולצה, אבל הגיל עושה את שלו. העייפות מכריעה אותנו. הרגשות מכניעים אותנו. ואנחנו מותשים מהמרוץ היומיומי, שוקעים בספה הנוחה, משחקים בטלפון, נוגסים, מנשנשים, מזמינים פיצה, קופצים לבשריה הקרובה, ומפצים את עצמנו על הייאוש הקיומי, כי חיים פעם אחת, כי זה גם ככה לא עוזר, כי אין לנו כוח להתמודד עם כל זה.
ואז אנחנו מתעשתים. רוצים להחזיר את עצמנו לעצמנו. ובגיל 40, או 50, מתמכרים לספורט אתגרי, עושים מנוי לחדר כושר, מתחילים לרוץ פעמיים בשבוע, מסתערים על המרתון, אחר כך איש הברזל, אופניים בשבת בבוקר, סוחטים את המיץ, טובלים ברגשי אשמה איומים, וחושבים שזה מה שיציל אותנו מעצמנו. אלא שהבטן, הזרועות, הסנטר הכפול, בעיות העור, כולם רגשות עצורים, כבושים ומייסרים. אותם הרגשות שלא טיפלנו בהם במשך שנים. הכאב, הכעס, הייאוש, התוקפנות, חוסר האונים, כולם הצטברו להם עמוק בבטן עד שהיא התנפחה. תביטו בעצמכם ותראו את התוצאה.
אז אנחנו, אחיי הגברים, לא זקוקים לתזונאית, או למאמן כושר אישי, או להרמת משקולות, או לספורט אקסטרימי שיגמור את חיינו. אנחנו פשוט צריכים לשחרר את הרגשות השליליים, לדבר על זה, לבכות את זה, לנקות את זה, ולחזור למי שהיינו פעם, מזמן, רק הרבה יותר מפוכחים, בוגרים, מנוסים ורגישים.
הרגש הוא המפתח. מי שמנהל את רגשותיו שולט בגופו. מי ששולט בגופו מרגיש חופשי. ומי שמרגיש חופשי יהיה מאושר. הבטן כבר תיעלם לה מעצמה. הכרס תהיה רק זיכרון ישן. הגוף יחזור למימדיו הנכונים. רק תניחו לעצמכם להרגיש. להרגיש הכל. בלי טיפת פחד.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
