7 ספרים שהם גם קצת חברים

למה המשפחה שלי לא דומה למשפחות אחרות? למה זה כואב כשאני נופלת ומקבלת מכה? לאן אימא ואבא נעלמים כשאני הולך לישון ולמה מי שאני אוהבת לא אוהב אותי בחזרה? לא על כל השאלות האלה קל להורים לענות, ולפעמים זה גם בסדר שלא לכל שאלה יש תשובה. 

אבל כמה טוב שיש אפשרות לקרוא ביחד ספרים מעניינים, צבעוניים, עם סיפורים מצחיקים, שמאפשרים לנו ליהנות וגם לדעת שאנחנו לא לבד - ולא רק אצלנו בבית מתמודדים עם שאלות גדולות של ילדים קטנים. 

לדעת שאנחנו לא לבד. סיפורים לילדים(צילום: shutterstock)

לכבוד סיומו של שבוע הספר - רשימה אקראית וחלקית של ספרי ילדים שיכולים להיות גם חברים, ולעזור לנו, וגם לילדים, להרגיש לפעמים קצת יותר טוב.

כך הוא נפתח:

פעם, לפני שנים, רוב המשפחות בספרים נראו ככה: אבא אחד, אמא אחת, ילד קטן אחד, ילדה קטנה אחת, כלב אחד וחתול אחד.

אבל במציאות יש משפחות מכל מיני סוגים וגדלים וצורות.

בספר הזה יש משפחות רבות

שחיות בצורות שונות. אולי יש ביניהן

משפחה שנראית כמו המשפחה שלכם?

הרבה ילדים חיים עם אמא ואבא שלהם,

אבל הרבה ילדים חיים רק עם אבא שלהם

או רק עם אמא שלהם.

יש כאלה שחיים עם סבתא וסבא שלהם.

יש ילדים שיש להם שתי אמהות או שני אבות.

ויש ילדים מאומצים וילדים

שחיים במשפחות אומנה.

כל ילד וילדה (ולא פחות חשוב - כל אימא וכל אבא) יכולים למצוא את עצמם ואת המשפחה שלהם ב"ספר המשפחות הגדול". כאן אין משפחה "נורמטיבית", אלא פשוט משפחות. כל מיני סוגים של משפחות וכל מיני סוגים של דברים שמשפחות עושות ביחד או לחוד. הסיפור כתוב באותיות גדולות ומנוקדות, המשפטים קצרים ומלווים איורים גדולים ומשעשעים - מהסוג שכיף ליהנות מהם שוב ושוב ביחד ולמצוא פרט חדש בכל קריאה.

כך הוא נפתח:

קרמר החתול ישן כל הזמן

קרמר החתול הוא חתול יַשנן

ישן כל היום וישן כל הלילה

ישן בבוקר ובערב נם גם.

כשהוא סוף-סוף קם

הוא תיכף נרדם,

כשהוא סוף-סוף מתעורר

הוא מפהק ואומר:

"אני כל כך עייף

אני נופל מהרגליים,

אנמנם לי מעט, כי כבר צהריים,

אשוב ואשכב, אעצום את העיניים".

אז קרמר הוא חתול, ובשלב די מוקדם אפשר כבר להבין שהוא, ובכן, ישן כל הזמן. אחרי שהאהבה שלו לשינה מתוארת בשלל דוגמאות מצחיקות, המשפחה של קרמר מחליטה שנמאס לה ומציבה לו אולטימטום: אם הוא לא יתחיל להתנהג יותר כמו חתול ופחות כמו סמו סמרטוט רצפה, הם יקחו להם חתול אחר. לא נקלקל לכם את הסוף אבל אפשר לגלות שקרמר, בתחכום חתולי אופייני, מצליח לצאת מהצרה, להישאר בבית ו - לחזור לישון.

השפה העשירה והקלילה של מאיר שלו, האיורים המקסימים של יוסי אבולעפיה, דמותו החביבה של קרמר (הספר הוא חלק מסדרה על עלילותיו), ובעיקר האהבה הרבה שרוחש החתול השובב לשינה וחלומות, הופכים את "קרמר החתול ישן כל הזמן" לסיפור ערש כיפי שמאפשר גלישה נעימה ורכה של הילדים אל עבר שלב השינה.

כך הוא נפתח:

זֶה קָרָה לאֹ מִזְּמַן, בְּיוֹם שַׁבָּת, בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב. אִמָּא אָמְרָה שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן

לִישׁןֹ, וַאֲנִי, שֶׁלּאֹ הָיִיתִי כָּל כָּךְ עָיֵף, כָּעַסְתִּי קְצָת. קדֶֹם הִיא גַּם הִתְעַקְּשָׁה

שֶׁאֶתְקַלֵּחַ, וַאֲפִלּוּ אֶחֱפֹף אֶת הַשֵּׂעָר, לַמְרוֹת שֶׁבִּכְלָל לאֹ הָיִיתִי מְלֻכְלָךְ.

אָז שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה, מְנַסֶּה לְהֵרָדֵם, וְחָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה דֵּי מְעַצְבֵּן שֶׁאוֹמְרִים לִי

מַה לעַּשֲותֹ.

פִּתְאוֹם, אַחֲרֵי קְצָת זְמַן, שָׁמַעְתִּי קוֹל מוּזָר.

פּסְסְט... פּסְסְט...

"מִי זֶה?" שָׁאַלְתִּי.

פּסְסְט... פּסְסְט...

"מִי זֶה?" שָׁאַלְתִּי שׁוּב, הַפַּעַם בְּקוֹל חָזָק.

" שְׁשְׁשְׁ... לאֹ צרָיִך לצְִעקֹ,

אנֲיִ פּהֹ", עָנָה לִי בְּלַחַשׁ קוֹל צַפְצְפָנִי.

הִסְתַּכַּלְתִּי לְמַטָּה. לְיַד הַמִּטָּה רָאִיתִי יְצוּר לאֹ מֻכָּר. קָטָן, עָטוּף בְּפַרְוָה

מְנֻקֶּדֶת, עִם רַגְלַיִם קְצָרוֹת, זָנָב מִתְגַּלְגֵּל, אָזְנַיִם גְּדוֹלוֹת וְעֵינַיִם בּוֹרְקוֹת.

"אֲנִי רוֹאֶה שֶׁאַתָּה כּוֹעֵס", אָמַר, וְלִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי לְהוֹצִיא מִלָּה, הִמְשִׁיךְ:

"בּוֹא אִתִּי. יֵשׁ לִי רַעְיוֹן מְצֻיָּן".

גיבור הסיפור הוא ילד שגר עם אימו בבניין דירות. לילה אחד, כשהילד קצת כועס על אימא וקצת על החיים בכלל, הוא פוגש את שושו - יצור חמוד ופרוותי שלוקח אותו לסיור מעליות לילי שבו מבקרים השניים את השכנים בבניין. הם פוגשים סוגים שונים של משפחות - משפחה של ילד וילדה שגרים עם אימא ואבא, משפחה של שתי אימהות ותינוקת, משפחה של שני אבות, של הורים מאמצים וגם של ילדה להורים גרושים. בכל בית הם נכנסים לתוך שגרת ערב שקטה ונעימה, עד שהילד כבר נורא רוצה לחזור אל המקום החם והבטוח, אל המשפחה הקטנה שלו, הביתה.

בהקדמה לספר כתב הפסיכולוג הקליני ניצן בן חורין: "קריאת הספר יכולה להבהיר לילדים הקוראים את מהות המשפחות השונות שבהן הם נתקלים בחיי היום יום, בגני הילדים, אצל השכנים וכמובן במשפחתם שלהם, ותסייע לעודד שיחה בנושא ולפתח הבנה וסובלנות כלפי השונה והייחודי".

כך הוא נפתח:

במקום סודי, קרוב מאוד לכאן, גרה משפחה מיוחדת.

במשפחה ארבעה אחים:

איה,

אי,

אח

ואאוץ'.

לאמא שלהם קוראים אווה.

כולם עובדים באותה עבודה:

הם מרפאים פצעים. ותאמינו לי,

זאת המשפחה הכי עסוקה שראיתי בחיי.

עמליה מכירה אותם. הם חברים שלה.

היא מעולם לא ביקרה אותם בביתם,

אבל הם באים לבקר אותה כמעט כל יום.

היא רק קוראת להם, והם כבר לידה.

כאלה חברים טובים הם.

כשהילדה עמליה מקבלת מכה, היא קוראת לחברים שלה - איה, אי, אח ואאוץ'. והם מיד באים לעזור, לטפל, להצחיק, לפזר סוכר צחוק ולהשכיח את הכאב. וכשכואב לה ממש, כשהיא נפצעת, עמליה קוראת לאמא שלהם, אווה, והיא באה ונותנת לה חיבוק גדול. ולא מבקשת ממנה להפסיק לבכות ולא אומרת "זה שום דבר" או מבטיחה שזה מיד יעבור. היא נותנת לעמליה לבכות כמה שהיא רוצה, "כי היא יודעת שלפעמים הדמעות שוטפות את הכאב החוצה".

ילדים משחקים ומשתוללים, וחוקרים את העולם. ילדים מקבלים מכות כואבות, ובוכים. ולנו, ההורים, קשה לפעמים להכיל את הכאב הזה. אבל לפעמים כל מה שצריך לעשות זה פשוט לחבק חזק ולתת להם לבכות.

כך הוא נפתח:

החתול שלנו לא אוהב אותנו.

אולי הוא בכלל לא אוהב אף אחד.

אבל אנחנו אוהבים אותו.

אנשים חושבים שמיצי הוא חתול רגיל לגמרי.

יש מיליונים כמוהו.

הוא לא מיוחד בשום דבר.

הוא לא חכם.

אבל אנחנו יודעים שהוא נסיך.

הוא היה יכול לעשות כל מיני דברים חשובים.

הוא היה יכול להיות חתול של מכשפה

ולדעת איך עושים קסמים ואיך מבשלים רעלים.

הוא היה יכול להיות אבטיח,

אבל זה לא מעניין אותו.

הסיפור המצחיק על מיצי החתול נעזר בכל התכונות הנסיכותיות והאדישות של כל החתולים כדי לספר לילדים מה קורה כשאוהבים מישהו נורא, אבל לא תמיד הוא אוהב אותנו בחזרה. את מיצי החתול לא מעניין כלום. על אף שהוא יכול היה להיות ראש הממשלה, או אבטיח, או לשלוט בחושך ובאור, אין לו שום סיבה לטרוח, כי מיצי הוא נסיך, הוא פראי, הוא מושלם, הוא שליט היקום. הוא רק ישן, ושורט, ולא אוהב שמלטפים אותו. הוא אנוכי ומרושע ואוהב להפריע, אבל כל זה לא משנה - כי הכי חשוב זה לאהוב. סיפור מלא קסם והומור שכיף לספר לילדים, בעיקר כאלה שיש להם חתול. 

כך הוא נפתח:

בפינת החי שוכנת ארנבת,

על שלוש רגלים כל היום מסתובבבת.

הילדים אוהבים אליה להתקרב,

גם להאכיל וגם ללטף.

מחליפים את הנסורת שיהיה לה נעים,

נותנים לה גזר וכרוב כי זה טעים.

בהתחלה המראה היה קצת מבהיל -

שלוש רגליים הן דבר לא רגיל.

לאט לאט התאהבו בה כולם

והבינו שאין דבר כזה - "מושלם".

הקפיצות שלה הן הכי מיוחדות,

וחוץ ממספר הרגליים - היא ארנבת כמו שאר הארנבות.

יש לה עיניים ורודות ופרווה חומה,

והיא קיבלה את השם - שלומציון המלכה.

הספר מורכב מסיפורים קצרים בחרוזים, שמספקים הצצה כנה, ישירה ורגישה אל חייהם של ילדים מיוחדים, ובעיקר אל החיים לצד ילדים כאלה. איך מרגישה רותם כשאחיה צועק ועושה תנועות מוזרות בקניון? וכיצד למדה אחות של ליה ממי להיזהר, כי יש ילדים שמציקים בחצר?

כך הוא נפתח: 

אתמול דידי אמר: "לא רוצה ללכת לישון!" ושום דבר לא עזר.

אתמול דידי ביקש: "רוצה לישון אתכם במיטה".

ושום דבר לא עזר.

אתמול דידי בכה: "היום ומחר רוצה ללכת לישון מאוחר!"

ושום דבר לא עזר.

כמה מוזר!

שום דבר לא עזר.

"כשחברתי הטובה פנתה אלי בייאוש כשבנה הקטן לא הסכים ללכת לישון בלילות מפחד מעכבישים, ניסיתי לעזור לה עם שיטת מפתחות הקסם, אותה אני מפתחת ומלמדת כבר שנים רבות", מספרת ליאורי עידן,  יוצרת סדרת הג'ירף שבלב.

"אחרי תהליך לא קצר, כדרכם של תהליכים, היא חזרה אלי עם אושר בעיניים. 'הלוואי שיכולתי להעביר את המסר שלך לעוד הורים בגן שחווים את אותה הבעיה. גיל 4 זה גיל של פחדים', היא אמרה. וזה נכון, זה גיל שבו רבים מהילדים מתחילים לחוות פחדים שונים או מסרבים ללכת לישון מסיבות שונות וזמני ההליכה לישון בלילה הופכים לקשים ומלאים בתסכול לשני הצדדים".

עוד סיבות לסיפור אחרון לפני השינה: