לריב בפרק ב': יש דרך לעשות את זה נכון

כבר שכחתי מה זה לריב, לצעוק, להיעלב, לשמור בבטן, ללכת על ביצים, לחכות שיהיה זמן נכון לדבר על מה שמרגישים – ואף פעם אין זמן נכון, תמיד יש משהו, תמיד זה גרוע, תמיד זה מתפוצץ. כבר שכחתי מה זה, ופתאום נזכרתי.

אחרי שנה (וחודשיים!) של דבש, חד קרן ופרפרים, רבנו. בלי צעקות, בלי מילים שפוגעות בשיפולי הבטן, אלא רגע קטן של חוסר תקשורת שהתגלגל לכדור שחור ונוקשה של מועקה שהתיישב בגרון והעיק על הנשימה. בגלל שהוא אחד שמדבר ויודע לנסח רגש במשפטים ממיסים, הוא לא נתן לדברים לשקוע ולצבור אבק.

הוא התעקש להציף, לנתח, לבדוק, לתת ולקבל תשובות. אלא שאני בדיוק ההיפך: חסרת סבלנות, לא יודעת להביע רגש בפחות מ-600 מילה, כשהוא אומר לי "אני אוהב אותך" אני עונה לו: "כנ"ל". כזו אני, את יכולה להוציא את הילדה מפולין, אבל לא את פולין מהילדה.

ללמוד לריב נכון(צילום: Shutterstock)

אל תבזבזבזו זמן על אגו

כל אחד מגיב אחרת כשזיכרונות עבר קופצים עליו. כשאני נלחצת אני נכנסת ל"מצב ארנבת": מסתכלת בפנסי המכונית שדוהרת לעברי ונאטמת. מסך אפור עבה יורד מולי וברגע אחד אני קופאת, לא מרגישה כלום, לא אכפת לי אם נהיה ביחד או לא, אם זה יישאר או ייגמר. במילא הכל נגמר מתישהו, לא? במילא בסוף אני אפגע, לא? אז הנה, בבקשה, כנראה זה מה שקורה, עדיף עכשיו ממאוחר, הרי הייתי שם כבר, יותר מפעם אחת, נכוויתי, בערתי, אני יודעת איך זה מסתיים.

תת המודע שלי הזניק אליי את כל הפחדים, החששות, הצלקות, הדמעות והכאב שחוויתי בערך מאז שנולדתי. הוא החזיר אותי לזמנים קשים בנישואים שלי, זמנים שרציתי לשכוח, זמנים שהביאו לחורבן הבית. תת המודע שלי החליט לשחק אותה דוקטור כמו רופא ממש גרוע שעשה את ההתמחות שלו בצפייה באנטומיה של גריי, ועכשיו הוא בא לתת לי משככי כאבים בלי לטפל בעצבים החשופים.

בגלל שהרגשתי חלשה נתתי לרופא דמיקולו לטפל בי ו"לשמור" עליי מכל רע, במקום להתנער מהמכשירים, להעיף את התרופות ולעשות את הדבר היחיד שמביא מזור לנפש: לחבק חזק את החבר שלי.

זוגיות בפרק ב' צריכה להיות הכי קלה ונעימה, ללא משקעים ובלי הטעויות של הפרק הקודם, כי משעמם לחזור על אותו סיפור פעמיים. אנחנו המצאנו לעצמנו סיפור אגדה מהמם, שיש בו אהבה ענקית, צחוק מתגלגל, שיחות נפש, מסיבות מדבריות, וכשפתאום הגיע דרקון יורק אש, ברחנו במקום להתעמת.

אחרי לילה שכל אחד מאיתנו הצטנף במאורה שלו, מי מול המונדיאל ומי הורידה בקבוק יין עם חברה, הבנתי שזה בול הזמן לתרגל דפוסי התנהגות חדשים ולשבור את השריון הוותיק והעתיק שלי, אחרת לא משנה עם מי אני אתכרבל, זה לא יהיה כפיות, אלא סכינים.

נשמתי עמוק וחיפשתי שיר תואם מצב רוח ביוטיוב. שלחתי לו את השיר והדרקון יורק האש התכווץ. דיברנו (לא באסמסים, עם הפה שלנו) על מה שמטריד אותנו, וכשהפה התייבש סיכמנו שהכל ברור ומובן וממשיכים הלאה כי החיים קצרים בשביל לבזבז זמן על אגו. הוא חייך ועיניו ליטפו אותי כשאמר: "אני מביט פנימה, רואה את הלב שלך זורח ומנסה להביא אותו אליי".

זרחתי, נמסתי, שקעתי כמו שמש אל בין זרועותיו.

הוא אמר לי "אני אוהב אותך".

חיבקתי אותו, ולחשתי: "כנ"ל".

שינוי הרגלים זה אחלה, אבל יש דברים שלא משתנים.

שלך,

גאיה קורן, מרצה 'אני מלכה' להערכה עצמית, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר ", ועתונאית בידיעות אחרונות.