למה המדינה מונעת מאזרחיה את הזכות למשפחה ולאושר?
משפחה וילדים הם בין הדברים העיקריים שמסבים לנו אושר. ישראל באופן פרקטי היא חברה מבוססת משפחות ולכן אין זה פלא ששיעור האושר בישראל נחשב גבוה יחסית לאומות אחרות. אז איך זה שלא כל האזרחים יכולים לזכות באושר הזה? טור דעה
הבקשה של פרטים חד מיניים להקים משפחה נראית כדבר הבסיסי ביותר הקיים. הרצון לחוש אושר באמצעות הענקת בית חם לדור חדש, שיגדל על ערכים של קבלה, והצורך להשתייך, כמו כל ישראלי, למשפחה, נראים אך טבעיים.
מחקרים רבים העוסקים באושר מעידים ששני הגורמים המרכזיים הקשורים לאושר הם משמעות והשתייכות. כלומר, קודם כל נדרש מאיתנו לחיות חיים המעניקים לנו משמעות ותוכן, לרוב משמעות ותוכן המלווים בהנאה מסוימת (ולא רבה) כמו למשל קיום קשר קרוב או גידול ילדים.
בנוסף לכך השתייכות לקהילה חברתית הינה גורם חשוב נוסף המשפיע על אושרנו - ככל שאנו חשים שייכים לקהילה יציבה ומעניקה ביטחון - כך אושרנו גדל. בישראל שני הדברים הללו מגולמים פעמים רבות בתוך המבנה החברתי השכיח הקרוי משפחה.
משפחה היא תא חברתי שבו יש מבוגרים וילדיהם - הביולוגיים, המאומצים, או אפילו אלו שהגיעו מנישואים ראשונים של בן/בת הזוג. כלומר ישנם אנשים שונים מדורות שונים, כאשר הדור המבוגר הוא בעל האחריות לטפל, להעניק, לגדל, לשמור ולהבטיח את עתידו של הדור הצעיר.
אמנם התא המשפחתי השכיח ביותר הינו עדיין אישה, גבר וילדים, אך לאורך ההיסטוריה קיימים מודלים משפחתיים שונים שנוצרו לעיתים מבחירה ולעיתים מחוסר ברירה. בעידן בו גירושין הינם דבר שבשגרה, משפחות מורכבות יותר מתהוות מול עינינו. עם זאת, בכל המשפחות עדיין נשמר העיקרון בו הדור הבוגר הוא זה שאחראי לגידולו ולחינוכו של הדור הצעיר תוך הענקת ביטחון רגשי ופיזי.
הפרטים הבוגרים במשפחה מקבלים בתמורה להשקעה הרבה והמסירות בגידול הדור הצעיר את שני האלמנטים החשובים המשפיעים על אושרם - הם בונים משהו בעל משמעות ומשתייכים לקבוצת השתייכות אינטימית וחזקה: המשפחה שלהם.
האינטרס של המדינה - שאזרחיה יהיו מאושרים
נראה כי חברי הקהילה הלהט"בית לא רק נלחמים על הזכות להביא ילדים, אלא נלחמים על הזכות להרגיש אושר והם מצפים כי המדינה לא רק שלא תמנע את זה מהם, אלה אף תסייע להם, שהרי טבעי לחשוב שהמדינה רוצה שהאנשים הגרים בה יהיו מאושרים.
ישראל באופן פרקטי היא חברה מבוססת משפחות ולכן אין זה פלא ששיעור האושר בישראל נחשב גבוה יחסית לאומות אחרות. כך, למשפחה בישראל תפקיד מהותי בגיבוש הזהות הישראלית והיהודית, לעיתים אף עד היעדר לגיטימציה למצבים בהם זוגות אינם מעוניינים בילדים.
דבר נוסף שיש לציין בהקשר של קהילת הלהט"ב הוא כי לאורך ההיסטוריה ישנן עדויות כי קהילת להט"ב קיימת, בין אם במחשכים ובין אם באופן גלוי. שיעור הלהטבי"ם באוכלוסייה אינו גבוה, אך הינו יציב. עקב השיעור הנמוך באוכלוסייה, הייתה זו קהילה של מיעוט מאז ומתמיד, ובאופן כללי ניתן לומר שקהילות של מיעוט נוטות להיות מופלות לרעה. קיימים אנשים רבים הסבורים כי תפקיד המדינה מבחינה סוציאלית הוא לדאוג לקבוצות המיעוט שבה והם אף יותר מבולבלים מדוע במקרה זה המדינה לא דואגת למיעוט הספציפי הזה (בעודה דואגת למיעוטים אחרים).
התמיכה הרחבה לה זוכה קהילת הלהט"ב במקרה זה, נראה כי יכולה, בין השאר, להיות מוסברת משתי סיבות: הראשונה - כאמור, שישראל היא מדינה מבוססת משפחתיות והיא מקדשת את ערכי המשפחה כחלק מהותי בה. לכן, רבים אינם מבינים מדוע המדינה פועלת נגד אזרחיה אשר מבקשים לפעול ברוח זו.
הסיבה האפשרית השנייה קשורה גם למתחים בין אוכלוסיות שונות בתוך מדינתנו. אוכלוסיית הלהט"ב היא אוכלוסיית מיעוט ליברלית לעומת אוכלוסיות מיעוט שמרניות כמו למשל אוכלוסיות דתיות- אורתודוקסיות (חרדים). ונוצר רושם כי האוכלוסייה החילונית, שהיא ליברלית במהותה, תומכת במאבק הלהט"ב כשיווי משקל להשפעות החברתיות של קבוצות שמרניות באוכלוסייה.
לעיתים נראה כי המאבק אינו רק לגבי זכותם של הלהטבי"ם, אלא מאבק עמוק יותר ונרחב יותר בין פלגים שונים באוכלוסייה. כאשר המדינה מעבירה מסר לאוכלוסית הלהט"ב שהיא מונעת ממנה את האפשרות להיות ישראלית (שהרי להיות ישראלי מבחינות רבות זה להקים משפחה) אנו עלולים לראות עוד ועוד אנשים מצטרפים למאבק. פשוט מכיוון שהמשמעות הרגשית היא "לא תוכלו להיות ישראלים אמיתיים" וזו אמירה שמבחינה רגשית קשה מאוד לאזרח, באשר הוא, לקבל.
הדבר דומה לאדם שיגידו לו שעליו להיות נוצרי קתולי אך לא להיכנס לכנסייה. כלומר, המסר טומן בחובו סתירה בסיסית שלא מאפשרת לאזרח להבין כיצד המדינה מבקשת זאת. מבחינות רבות, במדינת ישראל, למנוע מאדם להקים משפחה, משמעותו לא להיות ישראלי - מסר מנוגד כזה צפוי שיגרור מחאה ובלבול.
בנימה אישית, כאיש בריאות נפש אני מאמין שהמדינה עושה טעות מהותית עת היא מחליטה למנוע מפרט כזה או אחר להקים משפחה. החלטה שכזו שומטת לפרט את הקרקע מתחת לרגליו שהרי כיצד הוא יוכל להאמין למדינה אשר נוטלת ממנו זכות בסיסית של להיות מאושר.
וסיפור קשור ולא קשור לסיום. זכור לי מפגש עם שני אנשים אשר אובחנו כסובלים מסכיזופרניה, שבאו לשאול בעצתי האם להביא ילד לעולם. אוכלוסיית נפגעי הנפש אף היא אוכלוסייה ממודרת, לעיתים אף יותר מאוכלוסיית הלהט"ב. הם חזרו בפניי על הסטטיסטיקה (הידועה) שמראה כי לצאצא סיכוי לא מבוטל לחלות בסכיזופרניה, וסיפרו על העצה שקיבלו מבני המשפחה שלהם - או יותר נכון, מכל מי שהם דיברו איתו - להימנע מכך.
פגשתי שני אנשים אחראיים, טובי לב ורגישים הכמהים למשפחה משלהם. נראה כי הם היו מופתעים מכך שאמרתי שללא ספק זכותם למשפחה צריכה להתגשם. בפליאה, הסתכלה עליי האישה ושאלה, "ואם תהיה לו סכיזופרניה?", "אז אזכה לפגוש אתכם פעם נוספת. תביאו אותו ונטפל בו", עניתי. חלפו שנים רבות רבות מאז, ויש להם יותר מילד אחד.
ד"ר אילן טל הוא פסיכיאטר מומחה מנהל מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית
לפנייה לכתב/ת 
