האישה שמצאה את החיסון הראשון למחלה המסוכנת ביותר בעולם
256 שנה למותה של ליידי מרי מונטגו, אשת השגריר הבריטי שהביאה לאירופה את האמצעי היעיל הראשון למניעת האבעבועות השחורות - המחלה שכנראה קטלה את מספר האנשים הרב ביותר בתולדות האנושות
החיסון הראשון, המחלה הראשונה שהוכחדה
האבעבועות השחורות הייתה אחת המחלות הקטלניות ביותר בתולדות האנושות. הגורם לה הוא הנגיף Variola major, שהוכחד בינתיים בזכות מאמץ בינלאומי ראשון בסוגו לחסן כמה שיותר מהאוכלוסייה וכך למנוע את המשך התפשטותו. החולה האחרון באבעבועות שחורות תועד ב-1977, אולם עד אז, במשך מאות שנים, היא קטלה מיליוני אנשים בכל רחבי העולם.
עוד כתבות:
לינוי בר גפן: אלה הצלקות בפנים שלי מאבעבועות רוח
איגוד רופאי הילדים: לאסור כניסת ילדים שלא חוסנו לגנים
התפרצות: עלייה דרמטית במקרי אבעבועות רוח בישראל
סיפורו של ג'נר מפורסם מאוד כיום. אולם הרבה פחות אנשים יודעים שעשרות שנים לפניו כבר היה באירופה טיפול מונע אחר, מסוכן הרבה יותר אך יעיל למדי. מי שהביאה אותו לאירופה הייתה אשת אצולה אנגלייה, שסירבה להסתפק בגידול ילדים ומשפחה והתעקשה לפקוח את העיניים ולתור אחרי השכלה וידע שיתרמו לעולם.
הליידי שיצאה למלחמה באבעבועות השחורות
ליידי מרי מונטגו הייתה אצילה בריטית שהרבתה לטייל ברחבי האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-18, בעקבות בעלה שהיה שגריר בריטניה במעצמת הענק. כמו רבים מבני זמנה היא עצמה חלתה באבעבועות שחורות בשנת 1715, אך התמזל מזלה והיא החלימה. בעת מסעותיה היא נוכחה במנהג מוזר של המקומיים: כדי להגן על ילדיהם מפני אבעבועות שחורות, הם בודדו את הנוזל שהצטבר בשלפוחיות של חולים והחדירו אותו לפצעים קטנים בעור של ילדיהם. כתוצאה מכך הילדים לקו במחלה בצורה קלה, ומאז היו מחוסנים נגד צורתה הקטלנית.
כיום ידוע שהשיטה הזאת, שנקראה בהמשך וריולציה (Variolation), הגיע לטורקיה מסין, שם השתמשו בהליך הרפואי הזה עוד במאה ה-11. ליידי מונטגו התרשמה עמוקות. היא דיווחה על המנהג במכתבים ששלחה הביתה, ולא הסתפקה בזה אלא הורתה לרופא שלה להדביק באותה צורה את ילדיה, שהיו אז בני ארבע וחמש.
את המנגנון בו פעלה וריולציה ניתן רק לשער, כיוון שהיא נאסרה לשימוש עוד בטרם התפתח המדע המודרני, והידע שיש לנו היום על נגיפים ומערכת החיסון טרם נרכש. דרך ההדבקה הטבעית של הווירוס היא במגע ישיר בין בני אדם, דרך טיפות קטנות המפוזרות באוויר (איירוסולים). וריולציה, לעומת זאת, נעשית באופן מקומי על ידי החדרה של הנגיף דרך העור, דבר שגורם ברוב המקרים למחלת עור מקומית ולא למחלת האבעבועות השחורות הכלל-מערכתית.
ההליך נתקל בהתנגדות של הממסד הרפואי האירופי, כיוון שהרופאים ראו בו מנהג עממי פרימיטיבי. אולם בפעם הבאה שהמגפה היכתה בלונדון, בשנת 1721, משפחת המלוכה חששה לגורל ילדיה הצעירים. אחרי ניסוי מוצלח בווריולציה שהתבצע על נידונים למוות, בתמורה לשחרורם, השתכנעה הנסיכה קרוליין להשתמש בהדבקה המוחלשת על מנת להגן על שתי בנותיה מהמחלה.
חיסון במקום וריולציה
ההליך שאליו נחשפה ליידי מונטגו אומנם הועיל לילדיה ולמשפחת המלוכה הבריטית, אבל טמן בחובו סכנות רבות. בלי לדעת דבר על נגיפים, הרופאים הדביקו אנשים בנגיף פרא שבודד מחולים. רוב המטופלים אכן חלו בצורה קלה בלבד, אך היו גם אנשים שמתו מהמחלה, אם כי בשיעור נמוך בהרבה מאחוזי התמותה במחלה בצורתה הבלתי מרוסנת. בנוסף, כיוון שהנוזל שהשתמשו בו הגיע ישירות מחולים, ההדבקה המכוונת לוותה לא פעם בהדבקה משנית במחלות אחרות כמו שחפת ועגבת, שהחולים נשאו בלי קשר לנגיף האבעבועות השחורות.
חלפו עוד עשרות שנים עד שג'נר גילה את החיסון הבטיחותי והיעיל יותר נגד המחלה. בשנת 1796 הוא הפיק נוזל משלפוחית של חולה באבעבועות הבקר והדביק בו ילד בן תשע. בהמשך חשף ג'נר את הילד כמה פעמים לנוזל משלפוחיות של חולי אבעבועות שחורות והילד לא חלה. למרות שלל בעיות אתיות ומתודולוגיות לעומת הסטנדרטים הנדרשים בימינו בעת פיתוח חיסון, זה היה ניסוי פורץ דרך שהציל בדיעבד את חייהם של מיליוני אנשים.
ליידי מונטגו לא זכתה לצפות בפיתוח החיסון של ג'נר, כיוון שהלכה לעולמה עוד כשהיה ילד. את המשך חייה היא בילתה בכתיבת מכתבים ושירים ובטיולים הרפתקניים ברחבי אירופה ואסיה. היא מתה לבסוף בלונדון ב-21 באוגוסט 1762, בגיל 73.
הכותבת היא פוסט דוקטורנטית במכון ויצמן למדע וכתבת באתר מכון דוידסון
לפנייה לכתב/ת 
