הגיע הזמן להיפגע

"אני מפחדת להיפגע", את אומרת. וחייך עוצרים מלכת.

כי זה התירוץ האפקטיבי, האולטימטיבי, המוחלט והסופי, לא לעשות כלום.

איזה תירוץ מופלא הוא התירוץ הזה, בחיי. תירוץ שמסיר מעלייך את האחריות. תירוץ שמשאיר אותך באזור הנוחות. תירוץ שנותן לך כרטיס בכיוון אחד אל השיתוק, אל הקיפאון, אל הדיכאון.

אז הנה מה שאני רוצה להגיד לך. לצעוק לך. לטלטל אותך. להרעיד את עולמך:

הגיע הזמן להיפגע.

הגיע הזמן להישרט.

הגיע הזמן להיכשל.

הגיע הזמן להתרסק.

הגיע הזמן לחוות מפח נפש נוראי.

הגיע הזמן לחטוף סטירת לחי מצלצלת.

הגיע הזמן לספוג נוקאאוט כואב וליפול על הקרשים.

ולהישאר בחיים.

אנחנו כל כך מפחדים למות עד שאנחנו מפסיקים לחיות.

לעוד טורים של אבישי מתיה

אנחנו כל כך מפחדים להיפגע עד שאנחנו מוותרים על כל סיכון, מתרחקים מכל אתגר, מסתגרים בתוך עצמנו, ודועכים לאט אבל בטוח. כי לא להיפגע זה מקום בטוח. הכי בטוח. הכי בטוח לא להיפגע, כי אין שם אף אחד שיפגע, או ייגע, בנו. אם אנחנו מוגנים מאחורי חומות של סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו - כמה זה מסוכן, לא בטוח, לא כדאי, למה לי להתחיל עם זה בכלל, הרי בסוף אני עלולה להיפגע - אז אנחנו נותרים מחוץ לעולם האמיתי, חיים בלה לה לנד, או לא חיים בכלל.

החיים האמיתיים

והעולם האמיתי הוא עולם של זיעה, של פחד, של סיכונים, של חיכוכים, של התנגשויות, של הפסדים, של החמצות, של כישלונות, של פגיעות. אבל הוא גם עולם קדחתני, זורם, פרוע, מענג, של שמחה, של התרגשות, של הפתעות, של מימוש חלומות והגשמת פנטזיות. עולם שבו חיים באמת. חיים אמיתיים. לא נקיים. לא טהורים. לא מזוככים. לא כאלה שמראים לנו בטלוויזיה.

אז נכון, נפגענו. המון פעמים. וזה כאב. כאב ממש. אז מה? מה כבר קרה? הרי בסוף נשארנו בחיים, לא?

הפגיעה הראשונה שחווינו היתה ברגע שנולדנו. זה היה מפחיד, טראומטי, מתסכל, שלפו אותנו מגן העדן המימי והשמימי והשליכו אותנו אל הלא נודע. אבל מיד אחר כך, בשנה הראשונה לחיינו, עשינו המון: התחלנו לבכות, ולהתהפך, ולהרים את הראש, ולזחול, ולעמוד, ואפילו ללכת ולרוץ. התחלנו לחייך. להגיב. ללמוד את העולם סביבנו. להכיר את עצמנו. למרות הטראומה של הלידה. על-אף שהושלכנו מגן עדן. התחלנו לחיות. במלוא הכוח. בלי פחד. ועם הרבה מאד אנרגיות טובות. ועוצמות בלתי נדלות.

היינו חזקים. שמחים. לא עצרנו לרגע. השמיים היו הגבול עבורנו. רק שההורים שלנו התעייפו מאיתנו. אז הם נאבקו בנו. צעקו עלינו. דיכאו אותנו. אילפו אותנו. והכי גרוע - התרחקו מאיתנו. מה הפלא שמאותם המוני תינוקות חזקים נותרו כעבור שנים רק מעט מאד אנשים חזקים, שמחוברים לעצמם, שיודעים מי הם, שברור להם מה הם רוצים, ושיעשו הכל כדי להשיג את זה. כל השאר מפחדים לחיות. מפחדים להעז. מפחדים לעשות מעצמם צחוק. מפחדים שיראו אותם בחולשתם. מפחדים להיפגע.

אז זה כל מה שלמדנו מהחיים שלנו? לפחד? לשתוק? להחריש? לוותר? להקטין את עצמנו, כדי שלא יכאב? להסתתר מפני כולם, כדי שלא ילעגו לנו? להתחפש למישהו אחר, כדי שלא יידעו מי אנחנו? אז זו המסקנה שלנו אחרי כל הפגיעות שספגנו במהלך חיינו? לא להיפגע?

או אולי דווקא להיפך: אם תעזו, תצליחו. אם תעזו, תנצחו. אם תעזו, תשמחו. אם תעזו, אולי סוף סוף תתחילו לחיות. לחיות ממש. לחיות בגדול. לחיות את החיים שלכם.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת