.jpg)
להתחבר לאנרגיות גם בלי לדעת למה
אני לא יודעת שיש תקשור אמיתי, אני לא יודעת שיש עולם אחר, אני לא יודעת שזה אפשרי, אבל כשמתקשרת ניגשה אליי עם מסר מאימא שלי, החלטתי לקחת את הדברים כפשוטם. להסתכל על המסר ולא על המסביב. לזכור שאני צריכה להוקיר דברים שקורים לי, לחשוב על הכוחות שקיבלתי מאנשים יקרים לי, לחיות מתוך סקרנות ופתיחות
כשהגעתי עלה לבמה מאסטר קו, גורו סיני שעשה תרגילים באנרגיה, ובעוד כולם מסביבי הרגישו מחושמלים ורוטטים, אני רטטתי בעצבים שאני לא מרגישה כלום. מאסטר קו ביקש שנעשה מדיטציה ואמרתי לעצמי: לא עבד לך עד היום, כנראה לא יעבוד גם עכשיו, אבל את כבר כאן, תשתפי פעולה.
ובאמת, לא התחברתי. שמעתי מאחוריי לחישות, צחקוקים, שיעולים. מאסטר קו הנחה אותנו לראות צינורות עם אור צהוב או כחול אבל המוח שלי הראה לי מה שבא לו וחשב לעצמו מה שבא לו.
אחרי כמה דקות הרגשתי שהצוואר כואב לי. תהיתי אם הראש שלי מוטה אחורנית או שזה רק בדמיון שלי. ניסיתי להביא את הראש קדימה וזה עלה לי במאמץ. הופתעתי. בכלל לא הרגשתי שהגוף שלי זז. מאסטר קו אמר "לט גו". הורדתי את הראש וחשתי שאני צונחת לתוך חלל ריק שלא נגמר. בגלל שאני חולת שליטה עצרתי את הנפילה. מאסטר קו אמר שוב: "לט גו", ובום, הראש שלי צנח כשאני מוצאת את עצמי עם חיוך ענק (שאולי קרה רק בדמיוני) וחושבת: פאק, אני מהופנטת! אני! מהופנטת!
אולי יש עולם אחר
עברו שבועיים. אני בארץ, אחרי הרצאה מול 600 איש בהיכל התרבות בראשון לציון, בדרכי לפגוש חברה לדרינק שיוריד את האדרנלין. בוואטצאפ נכנסת הודעה מאשה שפגשתי בכנס של טוני רובינס. "עלה אצלי משהו עבורך, תרצי לקבל?" שאלה ההודעה. הלב שלי נעצר. אותה אשה ניחנה ביכולות תקשור, שלא עולות בקנה אחד עם הארציות והציניות שלי, אבל שאני אסרב? ועוד אחרי סמינר שבו את אומרת "כן" כל שלוש דקות בממוצע?
"הגיעה מישהי בשם נילי שמבקשת למסור לך שעוד מעט תורה ושלא תשכחי אותה, כי זה הזמן שלה, ואחר כך תצטרכי לחכות עוד הרבה זמן עד לפעם הבאה".
הלב שלי צנח כמו באותה מדיטציה. נילי זו אמא שלי. היא הלכה לעולמה בינואר השנה, בקרוב האזכרה שלה ואני מנסה להדחיק כל מחשבה בנושא.
שכחתי מהחברה ומהדרינק והתקשרתי. המתקשרת סיפרה שחשבה עליי ואז הופיעה דמות מבוגרת שמזכירה אותי, עם פנים עדינות. האופן שבו היא ניסחה מה שאמא שלי אמרה תאם את טון הדיבור שלה, וכשהיא ניסתה לברר יותר לעומק, אמא שלי אמרה: "גאיה תדע".
אבל אמא, אני לא יודעת מה שאני לא יודעת!
אני לא יודעת שיש תקשור אמיתי, אני לא יודעת שיש עולם אחר, אני לא יודעת שזה אפשרי. מיד אמרתי למתקשרת: יכולת לראות את זה בפייסבוק שלי. היא ענתה: נכון, יכולתי, כמו שבטח ענתה לאלף לפניי ותענה לאלף אחריי.
השיחה הזו הדהדה ועדיין מהדהדת בי. האם נכון לבטל את מה שהיא אמרה רק בגלל שאין לי הוכחה שזה אפשרי? או שאולי אפשר לשחרר את הקיבעון ולקבל את מה שאני לא יודעת? אחרי שחוויתי על בשרי ונשמתי מדיטציה שבה קרו לי דברים בלתי נתפסים (שמעתי את בן הזוג שלי אומר לי דברים באוזן כאילו הוא יושב לידי ולא ישן בשלווה אלפי קילומטרים ממני), יכול להיות שיש דברים נסתרים לא נבין לא נדע?
בחרתי בפיתרון ביניים: לקחת את הדברים כפשוטם. להסתכל על המסר ולא על המסביב. לזכור שאני צריכה להוקיר דברים שקורים לי, לחשוב על הכוחות שקיבלתי מאנשים יקרים לי, לחיות מתוך סקרנות ופתיחות לאפשרות שיש לי עוד המון מה ללמוד, לחוות, להתפתח.
"תדליקי נר", הציעה המתקשרת. כשהגעתי הביתה חיפשתי נר. מצאתי נרות חנוכה. הדלקתי אחד, מרגישה מטופשת להחריד, והתבוננתי בלהבה שכישפה אותי. "לא משאירים נרות דולקים", שמעתי את אמא אומרת וכיביתי את הנר בנשיפה. אם אמא הייתה שם, היא בטח התפקעה מצחוק.
שיהיה חנוכה של ניסים ונפלאות,
גאיה קורן, מרצה ומנחת סדנאות בשיטת "אני מלכה", מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר" ועיתונאית בידיעות אחרונות.
לפנייה לכתב/ת 
