למה המריבות שלכם כל כך מכוערות?
לא טיפלתם בפצעים הללו. מעולם לא ריפאתם את הכאבים הללו. מעולם לא הסכמתם לגעת בהם. כל כך פחדתם להרגיש רע, אז הדחקתם. טפלו בזה. דברו על זה. רפאו את זה. אל תחזיקו את זה בפנים. שחררו את מה שמעיק עליכם. למדו את עצמכם לסלוח. החזירו את האינטימיות. כי הבסיס שלכם טוב. והאהבה עדיין עזה. אל תהרגו אותה
הזוגיות שלכם מעוררת השראה. אתם אוהבים באמת. נמשכים זה לזו. נוגעים. מלטפים. צוחקים ביחד. כולם רואים את זה. כולם מביטים בהשתאות. כולם מקנאים בכם.
הם לא יודעים מה קורה אצלכם בבית.
מדי כמה שעות, ימים, או שבועות, זה מתפוצץ. הוא מעיר לך על הגוף. את מתלוננת על שעות העבודה שלו. הוא קצר רוח בסוף הערב. את מבקשת שיעזור עם הילדים. הוא רוצה לבקר את ההורים שלו בשישי.
את קובעת עם זוג חברים שהוא לא סובל. הוא שכח את יום ההולדת שלך. את קנית את הממרח הלא נכון. מה זה משנה, תמיד יהיה איזה תירוץ, או סיבה, לעקוץ, לתקוף, להעליב, לזלזל, לנקום, לסגור חשבון. במלים קשות. במשפטים צורבים. בפנים אדומות כדם. המריבות שלכם מפיצות חושך. זה נראה כאילו אתם שונאים זה את זו. וזה כל כך מכוער.
טפלו בעצמכם - הזוגיות שלכם רק תרוויח
כמה רעל יוצא מכם. כמה משטמה. הוא קורא לך "בהמה". את פולטת לעברו "חתיכת אפס". הוא יורה בך "מגעילה אחת". את בוערת עם "אידיוט מושלם". הוא מרים את הקול. את צורחת. הוא הולם בשולחן. את מנפצת צלחת. הרעש אופף את הבית. מזעזע את האוויר. ואם הילדים בסביבה, הם נמלטים לחדריהם, או מביטים בכם מוכי אימה, מתחננים שתפסיקו כבר ומתחילים לבכות.וזה נורא. כל כך נורא. ואין מי שיעצור. ואין מי שתפסיק. כי אתם חייבים, פשוט חייבים, לרוקן את כל התחמושת על מי שאתם רואים כאויב הכי גדול שלכם, זה שפעם התאהבתם בו, זה שאתם עדיין מאוהבים בו, זה שכרגע אתם רוצים לחבוט בו, או לחנוק אותו, או לרמוס, או להשפיל, רק לגמור עם זה ודי.
ואז זה נרגע. ואז אתם רחוקים. ואז אתם מתפייסים. ואז היא מתנצלת. ואז אתה מרפה את הגוף. ואז היא בוכה. ואז אתה עוטף אותה. ואולי אתם מדברים. או מתכרבלים. או שוכבים. ומחר יום חדש. ושוב תאהבו. ושוב תחייכו. ושוב תשכחו. ושוב תדחיקו. ושוב תעדיפו לא להרגיש את הכאב, לא לחטט בפצע, לא להיזכר במה שקרה אמש, ורק פניהם המבוהלים של הילדים, והשקט בארוחת הבוקר, יהדהדו בחלל. ואז תלכו לעבודה. כאילו לא קרה כלום.
ויום יעבור. או יומיים. או שבוע. או חודשיים. וערב אחד, או בוקר חורפי, זה שוב יקרה. שוב יתפרץ מתוך הקרביים. שוב יהלום בך. שוב יפצע אותך. שוב תכאיבו זה לזו וזו לזה. שוב תהרסו את חייכם. ולא תבינו למה. למה איבדתם שליטה. למה התרסקתם. למה רבתם. ועל מה.
כי זה מה שראיתם בבית שבו גדלתם. זו התמונה שליוותה אתכם שנים. זו המסקנה. זה ההסבר. זה הסיפור שסיפרתם לעצמכם. על אמא חלשה שאבא רומס. או על אבא מרצה שסותם את הפה מול אשתו הצעקנית. ראיתם כעס. זעם. כאב. פחד. זלזול. לעג. חוויתם חוסר אונים. וזה חילחל פנימה, הכאיב לכם, פצע את לבכם ונותר שם עמוק בפנים. והנה אתם בזוגיות. והנה אתם אוהבים. והנה אתם מתחתנים. והנה אתם אבא ואמא. והנה הכאבים הישנים מתעוררים. והפצעים הישנים מדממים. ונחשול של ארס עומד להטביע אתכם.
רק שעכשיו אתם כבר לא הצופים במחזה, אתם השחקנים הראשיים. והילדים שלכם סופגים בדיוק מה שאתם חטפתם ומרגישים בדיוק מה שאתם חשתם. אתם גורמים להם להיות אומללים. אתם זורעים בליבם את זרעי הפחד. אתם משנים אותם. אתם הורסים אותם. ואם לא תעצרו, אי אפשר יהיה לשנות את זה. זה יהיה כבר מאוחר מדי.
המריבות שלכם מכוערות, אלימות, איומות, מפני שמעולם לא טיפלתם בפצעים הללו. מעולם לא ריפאתם את הכאבים הללו. מעולם לא הסכמתם לגעת בהם. כל כך פחדתם להרגיש רע, אז הדחקתם, והכחשתם, וברחתם, וצברתם עד שנחנקתם, ולכן זה מתפוצץ, ומתפרץ, ופוגע כל כך. טפלו בזה. דברו על זה. רפאו את זה. אל תחזיקו את זה בפנים. שחררו את מה שמעיק עליכם. למדו את עצמכם לסלוח. החזירו את האינטימיות. כי הבסיס שלכם טוב. והאהבה עדיין עזה. אל תהרגו אותה.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
