בני האדם הם יצורים חברתיים, וככאלה הם זקוקים לחברה. כך היה מאז ומעולם. אנחנו זקוקים לאנשים קרובים שיכילו אותנו, ינחמו אותנו ויעודדו אותנו בעתות הצורך. זוהי לפחות הגישה הרווחת שבה אוחזים רוב הפסיכולוגים ואנשי המקצוע, ולכן הם מעודדים אותנו להשקיע במערכות היחסים שלנו ולשפר אותן. אלא שבעולם הולך ומתפתח של טכנולוגיה, עומס עיסוקים וניכור חברתי, לא כולנו מצליחים לפתח את מערכות היחסים האלה או למצוא את האנשים המתאימים לנהל אותן מולם. לפעמים זה בגלל שאנחנו עסוקים וטרודים, ולפעמים פשוט משום שיחסים עם אנשים מזמנים לנו לא רק תמיכה, אישור וחום, אלא גם תוקפנות, עוקצנות, תחרותיות, קנאה ולעג - מטען לא פשוט שגורם לחלקנו לתהות אם לא עדיף לצמצם את נוכחותם של אחרים סביבנו.
וכך, בעוד שרוב הפסיכולוגים מטיפים לנו ללמוד להתמודד עם נוכחותם של אחרים בחיינו, לאמץ תכונות כמו סבלנות וסובלנות, אמפתיה והבנה, ולהילחם במגפת הבדידות ההולכת ופושטת בעולם המערבי בשנים האחרונות - יש גם מי שסבור שממש לא חייבים.
תחום מחקר חדש שמתפתח בפסיכולוגיה מגלה גישה אוהדת יותר לטבענו הבלתי אפשרי, וגורס שדרכים חלופיות להפגת הבדידות אינן בהכרח בלתי ראויות.
שירה גבריאל, ד"ר לפסיכולוגיה מאוניברסיטת באפלו, ארצות הברית, המגדירה את עצמה כמי שחוקרת את טבעו החברתי של ה־Self ("העצמי"), פיתחה בשנים האחרונות ענף מחקר המתמקד ב"ממלאי מקום" של אנשים. "אנשים אינם היחידים שיכולים לענות על הצרכים החברתיים שלנו", היא אומרת בריאיון. "יש דברים נוספים, כמו סדרות טלוויזיה, מזונות מסוימים, ספרים ועוד, שיכולים לספק את הצורך שלנו בתחושת שייכות, תמיכה ואישור".
אחת ההנחות שהובילו את ד"ר גבריאל למחקר שלה היה הפער הגדול שמצאה בין התובנה הפסיכולוגית שהאדם הוא יצור חברתי שזקוק לאנשים, ובין התצפית שערכה ובמסגרתה הבחינה שלא מעט מאיתנו נמצאים חלק גדול מהזמן לבד. היא שיערה שייתכן שאנשים אינם נמצאים באמת בחסך ורעב תמידי לחברה, כפי שהתפיסה הרגילה מניחה, אלא למעשה מצליחים לספק את הצורך החברתי שלהם שלא באמצעות אנשים אחרים. התובנה הזאת הובילה אותה לסדרת מחקרים שבה בדקה אילו דברים יכולים לסייע לנו לקבל נחמה ואישור, שייכות ועידוד, בלי שנצטרך לשלם את המחיר שנושאים עמם קשרים חברתיים של ממש.
אם חיי היומיום שלכם מלאים במחשבות על המתרחש בווינטרפל ב"משחקי הכס" או על החברות של שלדון והווארד ב"המפץ הגדול", יש לכך סיבה טובה. דמויות טלוויזיה אהובות נותנות לנו תחושה של התערות בעולמן. על פי המחקרים של ד"ר גבריאל, הנרטיבים של סדרות הטלוויזיה העכשוויות מפיגים את בדידותנו. למעשה, המחקרים מראים שאנחנו אכן בוחרים לא פעם להתמודד עם תחושות של איום או בדידות, למשל אחרי ריב עם אדם קרוב, באמצעות צפייה בסדרה מהסוג הזה, ולא למשל באמצעות צפייה בשידורי אקטואליה או סרט דוקומנטרי, למרות שגם הם יכולים היו להסיח את הדעת. לדבריה, הסדרות, או לפחות חלקן, מעניקות לנו תחושה של שייכות לקהילה. "סיפורים טובים יכולים לעורר בנו תחושה של שייכות וקשרים", היא מסבירה. "הם יוצרים בנו אשליה של חברות בקהילה אמיתית, למרות שלמעשה מדובר בחברה בדיונית שהמציא תסריטאי או סופר ממוחו הקודח".
מתברר שכשאנו צופים בסדרות אהובות, אנו צוללים לתוך הסיפורים שמוצגים לנו, מתמזגים בעולמם של הגיבורים וחשים שזהו עולמנו שלנו. כשאנחנו עוברים יחד עם הגיבורים את ההתאהבויות, הריבים וההתפייסויות, הצפייה משביעה אצלנו את הצורך בקשר, מפיגה את הבדידות, מעמעמת את הצורך בקירבה, מגבירה את תחושת השייכות ומטשטשת חוויות קשות של דחייה ואיום על קשרים קרובים. המחקרים אף הראו שדי במחשבה על הסדרה החביבה עלינו בזמן של איום על קשר, כשאנו חשים דחויים ומלאי ספקות בעצמנו, כדי לשפר את מצב רוחנו.
אבל האם אין מדובר בהזמנה לבריחה מהמציאות, להעדפה של דמויות בדיוניות על קשרים עם אנשים בשר ודם? ד"ר גבריאל סבורה שהתשובה היא לא. "בהתחלה היו קולות שהתנגדו למחקרים שלנו וטענו שהתחליפים האלה עלולים להפוך אנשים בודדים לבודדים עוד יותר", היא אומרת, "אבל זה לא מה שמוכיחים הממצאים. מה שאנחנו מצאנו הוא שרוב האנשים משתמשים בתחליפים בצורה בריאה ומספקת. בזמן שבו הם מרגישים עייפים, בודדים או דחויים, הם עושים בתחליפים שימוש מושכל".
ובכל זאת, האם אין סיכון שהעובדה שאנו ממלאים את צרכינו בקשר באמצעות סדרות תוביל אותנו לבולמוס צפייה?
"לא התגלה שום אפקט פסיכולוגי שלילי בבולמוס צפייה מלבד האשמה שהוא מעורר באנשים. אולי אם אנשים היו יודעים שהצפייה למעשה מספקת אצלם צרכים נפשים אמיתיים, שהיא טובה עבורם, הם היו מפסיקים לחוש אשמה, והחיסרון הזה לכאורה בצפייה של שעות בטלוויזיה היה מתפוגג".
צורך בשייכות וחיפוש אחר קהילה רלוונטיים לא רק לאנשים שחיים לבד. גם זוגות זקוקים לתמיכה בדמות חברים משותפים - זוגות אחרים שאפשר לבלות איתם. חברים משותפים חשובים לזוגיות כי עצם התפיסה שלנו את עצמנו כזוג ששייך לקהילה מחזקת את הזוגיות שלנו – אלה שאנחנו נפגשים איתם לצהריים בשבת, אלה שאנחנו יוצאים איתם לבילויים משותפים, אלה שאנחנו מקטרים איתם על הילדים. זהו גם אחד הדברים שמתרחשים כשזוג הולך ומתקרב. ככל שהזוגיות מתעמקת, כך הולכת קבוצת החברים של בני הזוג ומתלכדת, והופכת מ"החברים שלי" ו"'החברים שלך" ל"החברים שלנו". אבל יש זוגות שמתקשים ליצור קבוצה כזאת או לתחזק אותה מטעמים של חוסר זמן או קשיים אחרים. גם להם, כך טוענת ד"ר גבריאל, יכולות לעזור סדרות הטלוויזיה.
כן, לטענתה, צפייה משותפת עם בן/בת זוג משמשת במידה רבה כמו מפגש עם חברים משותפים: שניכם מודאגים ממצבו של ריי דונובן ומנהלים עליו שיחות ממש כשם שהייתם עושים עם חברים מוחשיים. מחקריה מראים שלמרות שבדרך כלל זוגות שאין להם חברים משותפים מדווחים על קשר פחות טוב מאלה שמבלים עם החבר'ה, אלה מהם שמחליטים להתמודד עם זה באמצעות צפייה משותפת בסדרת טלוויזיה מהדקים את הקשר הזוגי באמצעות החברים מהמסך.
עד כה חיבקנו חזק את המסכים, אבל לא רק לחיצה על השלט מסוגלת להכניס אותנו אל תוך קהילה מחבקת, לפעמים גם די בלהפוך דף. מתברר שגם כשאנחנו קוראים ספר וצוללים אל בין דפיו, אנחנו הופכים לחברי החבורה שמאכלסת את עלילתו. גם במקרה הזה לא מדובר כמובן בספר עיון, אלא בספר עלילתי עם גיבורים הגורמים לנו להזדהות. לעתים אנחנו תלמידי כישוף בהוגוורטס לצד הארי פוטר, בפעמים אחרות אנחנו מדלגים עם אלנה ולילה ברחובות נאפולי.
המחקרים מראים למשל שאחרי קריאה של כמה עמודים ב"הארי פוטר", אנשים מסמנים ברשימת המילים שקשורה לזהותם מילים כמו "שרביטים", "קסמים" ו"שיקויים", בעוד שאחרי קריאה ב"דמדומים" הם נטו לראות ב"ערפדים", "ניבים" ו"מציצת דם" מילים הנקשרות אליהם. קוראי "דמדומים" נטו אפילו לתאר את שיניהם כחדות יותר.
אבל גם אם הקהילה שהספר מערב אתכם בה היא כזו של יצורים כמו ערפדים, יש בה תועלת פסיכולוגית היות שהיא עונה על הצורך שלכם בהשתייכות לקהילה, ועבור אנשים מסוימים היא אפילו מגבירה את מידת הסיפוק מהחיים ומשפרת את מצב הרוח ממש כפי שהיו עושים זאת חברים בשר ודם.
ומה עוד משמש לנו מקור לחברה, שייכות ועידוד? הקשרים החד צדדיים שאנחנו מנהלים עם הסלבס שאנחנו אוהבים. אלה יכולים להיות שחקנים, מוזיקאים, אושיות רשת או פליטי ריאליטי. הקריאה והעיון בחייהם של סלבס, המעקב אחריהם ברשתות החברתיות או במדיות השונות, גורמים לנו לחוש שיש לנו חברות עם הדמויות הנערצות.
והחברות הזאת, כך מתברר, מצליחה לספק לנו חלק מהדברים שמספקים לנו קשרים אמיתיים. זה נכון בפרט אצל מי שההערכה העצמית שלו נמוכה ויש לו קושי ביצירת קשרים או פחד מדחייה. לדברי ד"ר גבריאל, הדבר המרכזי שהסלבס מצליחים לסייע לנו בו הוא הקטנת תחושת הפער בין מי שאנחנו למי שהיינו רוצים להיות. מזעור הפער הזה הוא בדרך כלל תועלת שאנחנו מפיקים מקרבתם של האנשים היקרים לנו, ובפרט אהובים רומנטיים. בהיעדר אובייקט כזה בחיינו, וכשהפער בין הפנטזיות שלנו על עצמנו לעומת המציאות הוא עמוק ומפחיד, השימוש בסלבס נכנס לתמונה. אנו חשים שקצת מההצלחה שלהם דבקה גם בנו. המחקרים מראים שנשים אפילו חשות טוב יותר עם גופן כשהסלב האהובה עליהן מרזה, ושגברים מרגישים טוב יותר עם גופם כשהם מתבוננים בגופו המחוטב והמסוקס של גיבור הילדות החביב עליהם, יהיה זה סופרמן או ספיידרמן.
ריח קינמון וזנגוויל של העוגיות שסבתא שלי הייתה אופה בטוסטר אובן קטן במטבחון בקיבוץ מציף אותי תמיד בזיכרונות של אכפתיות, פשטות וחום. לעד הריח הזה יעורר בי תחושה שמישהו דואג לי, טורח סביבי, אוהב אותי. רובנו מכירים את זה - ריח האוכל שאמא או סבתא, אבא או סבא נהגו להכין עבורנו, מעורר בנו תחושה של משפחתיות וחום ומעלה באוב אנשים שכבר אינם עוד. המחקרים של ד"ר גבריאל מראים כי האוכל הזה שבישלו לנו בילדותנו אלה שאוהבים אותנו - בכוחו להפיג את תחושת הבדידות ולהפחית תחושות של קונפליקט, איום או דחייה.
האם הפנייה לאוכל כתחליף לחברה אינה יכולה לתרום לנו מלבד נחמה גם כמה קילוגרמים מיותרים למשקל?
"זו אכן שאלה מעניינת. אכן יש הוכחות שאנשים עשויים להשתמש באוכל כתחליף לאהבה, ושזה עלול לגרום לאכילת יתר ולעלייה במשקל, וייתכן שזו באמת מגבלה עבור שימוש באוכל כ'ממלא מקום'".
אבל מלבד החיסרון הזה, ד"ר גבריאל מגינה בחום על הגישה החדשנית שהיא מציגה, גישה שמפנה עורף לכל אלה המקוננים על כך שהחיים הנוכחיים דרדרו את האיכות והכמות של הקשרים האנושיים ומתגעגעים לחבר'ה בשכונה, לטיולי יום שבת, לדומיננטיות של תנועות הנוער ועוד מרכיבים חברתיים שנוכחותם בחיינו התמעטה. "אנו נוטים לראות את העולם הנוכחי כעולם שגורם לבדידות, אבל זה לא מדויק", היא טוענת. "העולם המודרני מספק לנו לא רק עוד דרכים להתרחק זה מזה, אלא גם עוד דרכים לחוש מחוברים. אנחנו פשוט צריכים להכיר בכך שהם מספקים לנו צרכים אמיתיים ולא להרגיש אשמים על כך שאנחנו משתמשים בהם".
אז האם אחרי כל זה אנחנו יכולים פשוט לשדרג לנטפליקס ולהתחבר באינסטגרם לקרדשיאנס מתוך מחשבה שבריאותנו הנפשית תנסוק לגבהים חדשים? האם חברינו הדמיוניים, הקוסמים מהארי פוטר והחברים המשותפים מ"המפץ הגדול", יספיקו לנו? ובכן, מתברר שעדיין לא מיותר לגמרי להצטייד בכל זאת בכמה חברים ממשיים.
"יש דברים שלשמם אנו אכן זקוקים לחברים בשר ודם כדי שישמשו לנו חברה לטיולים, שיחבקו אותנו חיבוק של ממש, ואולי גם שיעזרו לנו לעבור דירה", מודה ד"ר גבריאל. "הדברים האלה יכולים להיות חסרים לאדם שיענה על הצרכים החברתיים רק באמצעות 'ממלאי מקום'. אבל, על פי הממצאים שלנו, אנשים שנהנים מהתועלת החברתית של 'ממלאי מקום' אינם עושים זאת על חשבון יחסים אמיתיים. רוב האנשים מסוגלים גם וגם".
פורסם לראשונה: 09:20, 17.02.19
