היום זה נראה רחוק במיוחד. יותר משנה עברה, הרבה לפני טלטלת הקורונה ששינתה סדרי עולם ושינתה גם את מערכת הבריאות. כתבת ynet ו"ידיעות אחרונות" הדר גיל-עד הצטרפה אז ל-26 שעות בתורנות במחלקה פנימית בבית החולים ברזילי. בימי הקורונה התורנויות קוצרו, אך כעת מנסים בתי החולים לחזור לשגרה - ועבור המתמחים זו חזרה לסיוט.
בימים אלה, כשמאבק המתמחים לקיצור משך התורנות מתעורר, אנו מציגים את הכתבה המלאה מפברואר 2019 - כך נראות 26 שעות תורנות בבית חולים ציבורי.
"מצב הרפואה הישראלית מעולם לא היה טוב יותר... יש עלייה בתוחלת החיים, והדבר גורם לכך שאנשים מבוגרים נחשפים יותר למחלות ולזיהומים" (סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, 4 בפברואר 2019).
אחרי משמרת של 26 שעות במחלקה הפנימית בבית החולים ברזילי באשקלון, אין לי ספק שלפחות בדבר אחד ליצמן צודק: יש עלייה בתוחלת החיים. מצד שני, מצבה של מערכת הבריאות הישראלית על הפנים.
26 שעות בבית החולים
ביליתי במחלקה הפנימית של בית החולים ברזילי באשקלון 26 שעות ברציפות, משמרת סטנדרטית של מתמחה. 50 חולים שכבו שם, חלקם בכלל שייכים למחלקות אחרות, שגם בהן אין מקום. 50 חולים, 23 אחוזים יותר ממה שמתיר הרישיון של המחלקה, שעומד על 41 חולים בלבד. חלקם במצבים מסכני חיים, ועל כולם אחראי רופא אחד בודד. מתמחה.
26 השעות הללו לימדו אותי על מצבה של מערכת הבריאות יותר מאלף הצהרות לתקשורת של פוליטיקאים. מערכת שיש בה אנשים נפלאים, מלאים בכוונות טובות, אבל אין להם שום סיכוי, משום שמבחינת הממשלה אנחנו עדיין בשנות השישים, ומספר התושבים לא מצריך מיטות נוספות או תקנים נוספים לרופאים. סתם דוגמה: בשנת 1995, עמדה ההוצאה הציבורית לבריאות על 5 אחוזים מהתמ"ג. כיום, בזמן שבמדינות ה-OECD עומד הממוצע על 6 אחוזים, בישראל הוא צנח ל-4.6 אחוזים. מה קרה, שהחולים יישנו במסדרון או אולי במחסן.
יום ראשון, 8:00 בבוקר. אני נכנסת למחלקה פנימית ב'. אצא מכאן רק בעשר בבוקר למחרת. עבורי, שלא אחראית על חיים של אף אחד, זה נראה מוגזם, לא כל שכן עבור רופא שחיים ומוות בידיו, ועובד בלחץ בלתי אפשרי. לא נעים לומר, אבל מובן לגמרי איך מתרחשות טעויות באבחון, וגם איך רופאים קורסים תחת הלחץ.
בהיעדר תקנים, מחויבים המתמחים בשבע או שמונה תורנויות של 26 שעות בכל חודש, מלבד העבודה השוטפת. במחלקה שבאופן עקבי התפוסה בה עומדת על מעל ל-100 אחוז, יש בסך הכול שני רופאים מומחים ותשעה מתמחים שאמורים לאייש אותה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע.
החל משעה ארבע אחר הצהריים הרופא התורן, מתמחה שנמצא עוד בתהליכי הכשרה - לעיתים ממש בשלבים מוקדמים - הוא הרופא היחיד. החוק, אגב, קובע מינימום של שני רופאים ברגע שישנם במחלקה 45 חולים ומעלה. אבל לך תעמוד בחוק, כשאין תקנים.
"במקרה הטוב אנחנו ישנים בתורנות 4-3 שעות, לא רצופות", מספר ד"ר מג'ד טאהא, מתמחה שנה שנייה בפנימית ב' בברזילי. הוא עוד לא יודע את זה, אבל בתורנות המשותפת שלנו היום הוא יישן פחות. "לפני חודש הייתי תורן והיו כאן 56 חולים, מסדרון מלא. הייתי רופא יחיד".
למרות המצב הבלתי נסבל, לבית החולים אין את האפשרות לסרב לקבל חולים. "זה פוגע ביחס שלנו לחולים. אני משתדל לא לתת לעייפות להשפיע, אבל זה קשה", אומר ד"ר טאהא. "באתי לפה לסיים התמחות וכדי לעשות את זה צריך ללמוד. אבל קשה ללמוד בגלל העייפות".
הוא הגיע מכפר ראמה שבצפון. אחרי תשעה חודשים של חיפוש אחרי התמחות באזור מגוריו התייאש, וכך הגיע לאשקלון. את הנסיעה הביתה, שעתיים על הכביש, הוא עושה אחרי משמרות של 26 שעות. "יש פה הרבה אנשים מהצפון כי אין שם תקנים", הוא מסביר. "שש שנים למדנו רפואה, המשפחה שלנו השקיעה הרבה כסף, ובסוף אין תקנים כדי לסיים את הלימודים".
8:10. התורנות מתחילה באופן רשמי, והצוות הרפואי מכין אותי לעובדה שכמדי יום ראשון המחלקה צפויה להיות עמוסה במיוחד. כבר עכשיו עומדת התפוסה על יותר מ-100 אחוז. כל 41 המיטות תפוסות, ועוד שני חולים במסדרון. בשלב הזה עוד נוכחים במחלקה שישה רופאים ושני סטאז'רים, אבל ככל שהיום יתקדם, יצטמצם מספר הרופאים בזמן שמספר המאושפזים רק יגדל.
המחלקות הפנימיות כבר מזמן לא מקבלות רק חולים שצריכים רופא פנימאי, אלא גם "שאריות" מכל שאר המחלקות. בברזילי, למשל, יש תקן רק לשש מיטות במחלקת טיפול נמרץ. התוצאה: כל השאר מועברים למחלקות הפנימיות. "יש 50 מקרים של טיפול נמרץ בבית החולים", מסביר ד"ר יוסף משיעל, מנהל פנימית ב'. "זה מאלץ אותנו לקחת גם מקרים כאלה. עכשיו יש אצלנו שישה חולים כאלה. המצב דומה גם בטיפול נמרץ לב, שם יש רק 10 מיטות, אז קיבלנו חולה גם משם".
על אחת המיטות במסדרון הקר שוכבת קשישה, לגמרי לבדה. כשאנחנו חולפים על פניה היא מתחננת לעזרה. "זה לא נעים בכלל, ועוד יהיה לה פחות נעים", אומר ד"ר משיעל בתסכול, בזמן שאחד הסטאז'רים ממהר להביא לה שמיכה נוספת. "עוד מעט יחליפו לה בגדים ויקלחו אותה, וכשהיא תעשה צרכים יחליפו לה. הכול במסדרון. זה לא רק מספרים, אלה אנשים ויש להם רגשות".
כיוון שהם כבר מכירים את המצב, ארגנו בבית החולים מעין וילונות־מסדרון. מינימום פרטיות. בהמשך הצעידה אנחנו נתקלים בחולה שסובלת מהתקפים של אובדן זיכרון ואמורה להתאשפז בכלל במחלקה נוירולוגית, אבל אין שם מקום אז הניחו אותה כאן. "בבקשה", היא מתחננת להיכנס לחדר.
9:00. שעה חלפה. הצוות הרפואי מתכנס לישיבת בוקר. למרות העומס והתנאים הקשים, לד"ר משיעל חשוב לנצל את הישיבה כדי לבחון את המתמחים והסטאז'רים על כל מטופל. אחד מהם סוגר עכשיו 25 שעות במחלקה, ועדיין מצליח לדבר בקוהרנטיות. "העומס הזה זו בעיה כרונית שלמדנו לחיות איתה, ומי שנפגע הם בעיקר המתמחים", מודה ד"ר משיעל. "התנאים קשים ללמידה, ועובדה שרק מעטים מצליחים".
10:00. צוות הרופאים מתחלק לשלושה, והם מתחילים לגשת למטופלים. בשעות הקרובות כל צוות יפגוש 14 חולים בערך, וזה הטיפול המקיף ביותר שהחולים יקבלו היום. בני המשפחה, שמודעים לכך, מוסיפים ללחץ הכבד שגם כך מוטל על כתפי הרופאים והאחיות.
כיוון שיום ראשון בבוקר, אחרי סוף שבוע שבו בית החולים עובד במתכונת מצומצמת, חולים רבים רואים כעת רופא לראשונה מזה שעות ארוכות.
מ', למשל, הגיעה ביום חמישי וגם בעלה מאושפז פה. היא מתקשה לנשום. היא שוכבת בחדר עם עוד שלוש נשים, ד"ר טאהא מעדכן שיש לה צפצופים בריאות, וחושד שמדובר בשפעת. "כל הבדיקות תקינות", הוא מסביר לה. "את צריכה לנוח ולחכות בסבלנות להחלמה". תשובה כזאת לא מתקבלת בהבנה אצל רוב המטופלים.
10:45. הסבב נמשך, ופה ושם נראים ונשמעים ניצנים של אובדן סבלנות. לבני המשפחה תפקיד חשוב בבית החולים, בעיקר עבור מטופלים שמתקשים לנהל תקשורת בסיסית. מצד שני, לא פעם הם גם מקשים מאוד. היעדר האמונה ברפואה הציבורית ניכר במיוחד כשקרובי משפחה מתבטאים בצורה מזלזלת או אלימה. במקרים שבהם נתקלתי, הרופאים שמרו על קור רוח יחסי, שספק רב אם אני עצמי הייתי מצליחה להציג במקרים דומים.
לא כולם אלימים ומזלזלים, כמובן. יש לא מעט בני משפחה שמזהים את התנאים ואת הלחץ, ומבינים שאת הטענות עליהם להפנות לממשלה, בעוד לרופאים מגיעה בעיקר הכרת הטוב. "יש פה צוות מדהים", אומר אמיר, שמלווה את אימו שמאושפזת במחלקה. "אני יודע שהם עובדים קשה".
דניס כחלון, שמטפלת בקשיש שמאושפז במחלקה, מצטרפת. "הם עושים הכל כדי לתת יחס מהיר", היא אומרת. "עבודת קודש, באמת צוות למופת", מוסיפה יפה דוד, ששוהה לצד בעלה המאושפז, אך מיד מסתייגת: "חייבים עוד כוח עזר".
לא לכולם יש בני משפחה שילוו אותם. ב', למשל, חולה עם דמנציה קשה, הגיעה בשבת מבית האבות שבו היא שוהה. הצוות מתקשה לתקשר איתה ועל כן היא מאובחנת על סמך בדיקות פיזיות בלבד. לידה שוכבת ח', בת 95 וצלולה לחלוטין, אבל ללא אף קרוב משפחה בארץ. כמותן ישנם קשישים רבים, חלקם לא דוברים עברית, והם מעבירים ימים שלמים לבדם.
בין השאר, במחלקות הפנימיות ישנם חולים רבים שנדרש עבורם ייעוץ מרופאים מומחים - נוירולוגים, אורתופדים, קרדיולוגים, גריאטרים ועוד. הרופאים בפנימית מתוסכלים מחוסר היכולת להשיג את חבריהם המומחים, אפילו להתייעצות טלפונית. לעיתים, הם פשוט נאלצים לקבל החלטה לבדם.
11:30. דרמה. מתברר שאחת החולות ששוכבת לצד שתיים נוספות לקתה בחיידק שמצריך בידוד. עכשיו רק צריך למצוא חדר שבו אפשר לבודד אותה. במקרים רבים, בלית ברירה, תופס חולה כזה חדר עם 3-2 מיטות.
12:00. הרופאים כותבים מכתבי שחרור ל-12 חולים, ובמקביל מאיישים את המסדרונות עוד ועוד חולים שממתינים לחדר. כאוס. בירוקרטיה היא חלק בלתי נפרד מעולם הרפואה, ותהליך השחרור גוזל מהרופאים שעה ארוכה של התעסקות בניירת, כשבמקביל צריך לקבל גם את החולים החדשים.
בשלב הזה אני מבינה שלא רק מספר התקנים המצומצם משפיע על מיעוט הרופאים, אלא גם אופי ההתמחות. "בחלק מתקופת המתמחות, המתמחים נמצאים מחוץ למחלקה ומתנסים גם במחלקות אחרות כמו טיפול נמרץ לב, גסטרו וריאות", מסביר ד"ר משיעל. "בנוסף במשך שישה חודשים הם עורכים עבודה מחקרית. כלומר, במהלך ההתמחות הם נמצאים שנה מחוץ למחלקה. כרגע יש לנו שלושה מתמחים מחוץ למחלקה, ובחודש הבא עוד רופא יוצא לרוטציה".
12:30. צוות הרופאים מנצל את הזמן שבו משחררות האחיות את החולים, להפסקה ראשונה וארוחת צהריים. מהירה. מאוד. בהמשך יתברר שזו ההפסקה הראשונה והאחרונה. הפסקה אחת בלבד במהלך 26 שעות. הארוחות הן תמיד על הדרך, שירותים הם בכלל מותרות.
מלבד הרופאים, ישנן במשמרת רק שש אחיות מוסמכות וארבע מעשיות. כבר בשלב הזה של היום הן נאבקות כדי לתת מענה לכל המטופלים, ובמקביל לשחרר ולקבל מטופלים חדשים. "אנחנו בסבב קבלות 24 שעות ביממה והמחלקה לא נסגרת. המסדרון חוגג", אומרת מרינה מיכאלי, האחות האחראית. "לפעמים זה יכול לגרום לטעויות אנוש".
13:00. שלוש שעות בלבד נותרו עד שכל צוות הרופאים יסיים את המשמרת. ככה זה, בשעה ארבע בדיוק הם צריכים ללכת, הנהלת בית החולים הודיעה שלא תשלם להם על שעות נוספות. שעה וחצי לאחר מכן, האחיות עוד לא הספיקו לשחרר את כל החולים בעוד סבב הרופאים האחרון החל. הפעם משתתפים בו שני מנהלי המחלקה יחד עם כל המתמחים. המטרה: להעביר לתורן הערב חפיפה מסודרת על כל החולים המאושפזים במחלקה - נכון לעכשיו 43 במספר, שישה מהם מונשמים בטיפול נמרץ.
16:00. משמרת הערב מתחילה, וצוות סיעודי חדש ומצומצם יותר מגיע רענן מהבית. ד"ר טאהא ואני עוד לא הגענו אפילו למחצית התורנות. בינתיים מגיע חולה נוסף ממכון לב, שאשתו מתקשה להבין למה מאשפזים אותו בפנימית. ד"ר טאהא מנסה לסדר את הבלגן ממשמרת הבוקר, בזמן שעוד חולה אחרי צנתור עושה את דרכו למחלקה. בשעה כזאת כבר לא משחררים חולים, ועל כן העומס הולך ונעשה כבד יותר.
17:20. משפחות החולים לא רגועות. הצוות הרפואי כולל עתה רק רופא אחד וארבע אחיות. "האינפוזיה נגמרה", אומר אחד. "היא מחכה כבר הרבה זמן שמישהו ייקח אותה לשירותים", קורא אחר. "מה לגבי תוצאות הבדיקות?" ד"ר טאהא וצוותו עושים מה שאפשר, אבל אי אפשר.
18:05. העייפות מתחילה לחלחל. ד"ר טאהא ראה כבר כמעט 70 חולים מהבוקר, והיד נטויה. בעוד אני נוזלת על הכיסא בעמדת האחיות, הוא ממשיך לקבל את ארבעת החולים החדשים. "כל הקבלות שאני עושה עכשיו הן מטיפול נמרץ לב וממכון קוצבים ועוד לא התחלנו לקבל חולים מהמיון", הוא מעדכן. "תהיה פה עוד מעט סערה".
19:00. סערה. העומס משאר מחלקות בתי החולים נותן את אותותיו. "בית החולים בטירוף, יהיה לילה קשה", מכין אותי ד"ר טאהא, שאליו מצטרף הסטאז'ר סרי אבו־סאלוק. יחד הם מנסים להגניב לפיהם משהו. 11 שעות כבר חלפו, ואין להם רגע של מנוחה. אבו-סאלוק אמור היה לסיים בארבע, אבל התבקש להישאר עוד "קצת". כשאתה בסטאז', אין לך פריבילגיה לסרב.
לעומס הזה, מה לעשות, יש מחיר. אין כמעט בית חולים בישראל שלא התרחשה בו רשלנות רפואית כזו או אחרת.
20:15. ד"ר משיעל מגיע מביתו לביקור, כמדי לילה. חשוב לו, גם בימים שאינו כונן, לראות שהמחלקה מתפקדת. "המשפחה שלי רגילה לזה", הוא אומר. "זה עושה טוב לצוות ולחולים". בזכות אנשים כמותו ורוח ההתנדבות שלהם, מערכת הבריאות הציבורית עדיין לא קרסה לגמרי. אבל קשה להתעלם מהעובדה שההתנדבות קצת כפויה.
21:00. בשעה טובה הגענו לחצי הדרך, והעייפות מתחילה להכריע אותי. באופן בלתי נתפס, ד"ר טאהא ואבו-סאלוק עדיין מתפקדים באותה יעילות. ברקע, מצבו של אחד החולים שסובל מאי־ספיקת כליות מידרדר, והוא בסכנת חיים. לאחר מספר בדיקות הם מגיעים למסקנה שחייבים לפנות אותו לניתוח חירום.
21:30. כמה מהחולים זקוקים לבדיקה, והלחץ גובר. ד"ר טאהא מתרוצץ מחולה עם לחץ דם נמוך במיוחד לחולה מחרחר לחולה עם תפקודי ריאות מבהילים. אחרי 13 וחצי שעות של עבודה, הוא חייב לשמור על פוקוס בזמן שהוא מחלק הוראות ומינוני תרופות לצוות האחיות ולסטאז'ר היחיד שעדיין נמצא לצידו. בינתיים, בפנימית א' נגמרו המקומות אפילו במסדרון, והם מתחילים להפנות חולים למחלקה ב'.
22:45. ג', שמתאושש מצנתור, מאס בהמולה והוא דורש להשתחרר בניגוד לחוות דעת. "בבית לפחות אוכל לישון", הוא מתחנן. ד"ר טאהא מנסה לשכנע אותו, אבל ג' מתעקש: "הביתה". במקביל מגיעים עוד שלושה חולים חדשים מחדר המיון.
01:00. רוב החולים כבר ישנים, ובני המשפחה עזבו ברובם. אני קורסת על הספה, ד"ר טאהא לא מרשה לעצמו לעצום עין. הוא כאן לבד, כמעט 50 חולים תחת אחריותו. שעה וחצי לאחר מכן צלצול רועש שם קץ לתקוות לישון. בחורה צעירה עם כאבי בטן עזים מובהלת מהמיון. היא צריכה לעבור בדיקות אולטרסאונד וגסטרו, אבל אי אפשר לבצע אותם בשעה הזאת אז כל שנותר זה לנסות להקל על כאביה עד הבוקר.
04:30. אדם מבוגר מגיע עם כאבים חזקים בחזה. ד"ר טאהא ואבו-סאלוק, שעדיין לא הלך הביתה אף שהמשמרת שלו הסתיימה לפני 12 שעות, מטפלים בו במסירות ובמקצועיות. "כשאת חושבת על חיים של בן אדם, זה מה שמוביל אותך, לא העייפות". אומר אבו-סאלוק. "עייפים אז שותים קפה, מים. האנדרנלין מחזיק אותך".
07:00. יום חדש מתחיל, כשאנחנו עדיין באתמול. ד"ר טאהא, נטול שינה, צריך לכתוב עכשיו סיכום על כל המטופלים שהגיעו למחלקה מהשעה ארבע. תמונת מצב: 46 חולים מאושפזים במחלקה, חריגה של חמישה מטופלים בלבד מהתקן.
10:00. אחרי סבב הרופאים וישיבת הבוקר, התורנות מסתיימת. ד"ר טאהא יוצא מרוט לחלוטין לביתו.
ותיכף מתחילה עוד משמרת כזו.
פורסם לראשונה: 08:50, 19.02.19
