כששיחת הטלפון מהרופא מבשרת: אין יותר סרטן

התוצאות של בדיקות ה-PET CT הגיעו. אין תפליט פלאורלי. אין לימפואדנותיה, וכדי להבהיר עוד, מוסיפים שהקשריות הזעירות לא השתנו. אני מסמסת לרופא שלי מעט מתוחה "זה אומר שהכל נקי?". "תיכף מתקשר", הוא עונה. מצמד המילים הזה למדתי להיזהר במיוחד. שיחת טלפון מהרופא המטפל היא גרועה מכל אימת שיחות הבנקים שידעתי בחיי.

הוא התקשר. לא אחרי שכבר עמדתי לאשפז את עצמי לבד בבית חולים אחר. בלוטות הלימפה עוד מעט מוגדלות אבל זה אופייני לאחרי כימו, הכל תקין רק צריך לעקוב. השיחה הסתיימה. דמיינתי את הרגע הזה קצת אחרת. כמעט שנה חיכיתי לשיחה המכוננת הזו. זו שמשלחים אותי בה מעולמות המתים לעולמות החיים. פינטזתי על דמעות של הקלה וצעקות של שחרור ולא מצאתי אותן. היה איזה דיסוננס עמוק מכדי להבין, כי גם כשבישרו לי באופן פורמלי שאני בריאה, הרגשתי קצת חולה.

מעבר בין עולם המתים לעולם החיים. הדס פרץ(צילום: אלבום פרטי)

ונוצר איזה יצור כלאיים, והתודעה חצויה. אני מתהלכת בעולם, מרגישה טוב, יותר טוב ממה שהרגשתי בשלוש השנים האחרונות, וחושבת כמו מי שעומדת בפני סשן הכימו הבא. או אולי יש לומר, נערכת בהתאם. איך להכיר אח שהוא גם חבר ויש לו נגישות למורפיום, מי יטפל בי בפעם הבאה והאם אני אגור ליד ההורים או דווקא לגוון אצל אחותי הגדולה.

וזה לא שאיבדתי קשר למציאות, אבל ליבי באונקולוגית ואנוכי בסוף הקניון. תרה אחרי סיילים אחרונים לעונה. ואני מבינה שלא ממש עברתי בין העולמות, אלא נותרתי תקועה ביניהם.

הטור הקודם של הדס פרץ:

בבוקר קפה, בצהריים משמעות

בקהילה הזו, שאנחנו מכנים "המחלימים מסרטן", אני פוגשת את הדואליות. אני יכולה להתעצבן מקנס משטרתי (בחייאת נו הרגע חזרתי לנהוג), ובו ביום לנאום בפאתוס על הפרופורציות שקיבלתי בחיים. אני קמה בבוקר עם תחושת התעלות שאני יכולה לשבת לקפה נטולת כאבים, ובצהריים אני מחפשת משמעות. אני אנרגטית אבל גם תשושה. אני מלאת תודה אבל עצבנית. אני רוצה לטרוף את העולם אבל מפחדת לעלות על מטוס.

הדס פרץ בזמן המחלה. אנחות, כאב ובכי(צילום: אלבום פרטי)

וכשאחותי, הפסיכולוגית החכמה, מסבירה לי שחשוב ששני העולמות ידברו אחד עם השני כדי לעכל את הטראומה, אני תוהה איך בדיוק החיים מתכתבים עם המוות. איך חוזרים ממרתפי החיים לחיים עצמם. מהמקום ההוא שאין בו סמול טוק, או בכלל טוק, אלא צליל תמידי של אנחות כאב ובכי, מקום בו הזמן הוא נצח, שהקיום בו הוא מלחמה והמלחמה היא קיום, שאין לך תחושות מלבד ייסורי הגוף ואין לך רגשות מלבד כאב.

מפלסת דרך ממרתפי החיים

איך צולחים משם את המעבר אל המקום הזה שיש בו שיחות סרק בבר קצת חשוך ורועש, ויש דינימיקה קבוצתית עם צעירים נוטפי אמביציה, ודיונים על הנאסד"ק או ויכוחים פוליטיים. שיש מן תרבות כזו של פנאי ושגרה של יום עם לוחות זמנים ובירוקרטיה.  

אני מתקדמת בקצב של השיער שלי, צומחת בהדרגה, אבל בצבע אחר. מתרחקת מקלישאות על גבורה והירואיות ומתקרבת לתובנות ואנשים שמרגיעים ומחזקים אותי. אני בריאה שתזכור כל חייה איך זה להיות באמת חולה.