בחודש דצמבר 1999 נפגע סקוט רוטלי, סטודנט לרובוטיקה בן 26 מקנדה, מניידת משטרה בעת שנהג במכוניתו ליד ביתו. פציעתו של הצעיר בתאונת הדרכים הייתה אנושה. רוטלי הובהל לבית החולים מחוסר הכרה, ונשלח מיד למחלקה לטיפול נמרץ. הצעיר אומנם שרד את התאונה, אך הפגיעה בו הייתה קשה והוא הוגדר כצמח – הוא לא היה מסוגל לפקוח את עיניו, להשמיע קול או להניע אף איבר מאיברי גופו.
חרף קביעת הרופאים שלפיה רוטלי מצוי בתרדמת, משפחתו של הפצוע לא איבדה תקווה. במשך שנים ארוכות סברו בני משפחתו של רוטלי כי הוא מודע למתרחש סביבו. לאחר 12 שנה ארוכות שבהן לא קיים שום תקשורת עם סביבתו הוכנס הצעיר המצוי בתרדמת למכונת FMRI, מכשיר דימות המנטר פעילות מוחית.
ניסינו את מכשיר ה-FMRI
תוצאות הבדיקה של רוטלי היממו את הרופאים. הבדיקה גילתה כי בני משפחתו של הצעיר צדקו – המוח של החולה הראה סימני תפקוד ברורים. אף שלא היו לכך שום אינדיקציות חיצוניות, החולה בתרדמת זיהה את הקול של קרוביו. "הבדיקה גילתה בבירור שלסקוט יש מודעות. הוא ביצע מטלות מחשבתיות שביקשנו ממנו", פירט פרופ' אדריאן אוון, שהוביל את המחקר על רוטלי.
התגלית המרעישה הובילה את החוקרים לבצע ניסוי נועז – לנסות לתקשר עם החולה בתרדמת. רוטלי הוכנס שוב למכונת FMRI. במהלך הבדיקה הוא נשאל שאלות כן ולא. במקום תשובה חיובית התבקש החולה לדמיין שהוא מניף את זרועותיו. במקום תשובה שלילית התבקש החולה לדמיין שהוא מסייר בביתו.
שתי הפעולות שהתבקש רוטלי לדמיין מעוררות אזורים נפרדים במוח. בעזרת ניטור מיקום הפעילות המוחית של רוטלי הצליחו החוקרים לחלץ תשובות מהחולה, שהצליח ליצור קשר עם סביבתו לראשונה אחרי 12 שנה.
רוטלי זיהה את שמו, ידע היכן הוא נמצא ואף מהי השנה. בהמשך הוא שיתף את הרופאים בכך שאינו חש כאב, ושהוא מעוניין שישמיעו לו משחקי הוקי קרח. מעבר לאפשרות שנפתחה בפני הרופאים ובני משפחתו של רוטלי להיטיב עם מצבו הרפואי המורכב, הניסוי סיפק הצצה נדירה לעולם החידתי של מטופלים בתרדמת.
"בעזרת טכנולוגיית ה-FMRI גילינו שב-15%-20% מהחולים במצב וגטטיבי (צמח, ע.א.), שההשערה לגביהם הייתה שאין להם מודעות גדולה יותר מראש של ברוקולי, היא אינה נכונה", מסביר פרופ' אוון בריאיון ל"גרדיאן", "למעשה יש להם מודעות על אף שהם לא מגיבים לסביבתם. הם חיים בעולם משלהם".
"כיום אנחנו יודעים שהמצב הרפואי שנקרא מצב וגטטיבי, או צמח בלשון הציבור, הוא ספקטרום – יש טווח רחב של יכולות קוגניטיביות בקרב חולים שלא מסוגלים לתקשר", מסבירה ד"ר עירית שפירא-ליכטר, מנהלת ה-FMRI בבית החולים בילינסון.
"ההשערה של החוקרים הייתה שגם אם החולה נראה במצב של צמח, ייתכן שחלק מהיכולות התפקודיות של המוח השתמרו. בהתחלה זיהו החוקרים פעילות מוחית בקרב חולים מסוימים כשהשמיעו להם קול של בן משפחה. בהדרגה עברו לבדוק תפקודים מורכבים יותר ויותר", מוסיפה החוקרת.
חולים במצב הכרה לקוי, כך מפרטת ד"ר שפירא-ליכטר, הצליחו לזהות משפטים שגויים מבחינה תחבירית. "אחרי שזיהו שנשתמרו תפקודי שפה אצל החולים, הם הוכנסו לבדיקה ונשאלו שאלות של כן ולא על ידי החוקרים. החולים התבקשו לדמיין שהם משחקים טניס אם הם רצו להשיב לשאלה בחיוב, או לדמיין שהם מטיילים בבית שלהם אם הם רוצים להשיב לשאלה בשלילה. תכנון פעולה או העלאתה בדמיון מפעילה את האזורים במוח שאחראים על הפעולה. החוקרים במחקר בחרו שני סוגי פעילות שמפעילים אזורים שונים ומובחנים. כשהאזור שאחראי על חבטה בכדור טניס הראה פעילות החוקרים הבינו שהחולה משיב בחיוב, וכשהרשתות שאחראיות על טיול בבית נדלקו החוקרים הסיקו שהחולה משיב בשלילה".
חרף התוצאות המעודדות, היכולת לחלץ תשובות מחולים במצב הכרתי של צמח, כך מבהירה ד"ר שפירא-ליכטר, מוגבלת ביותר: "רמת התפקוד של מרבית החולים במצב וגטטיבי היא לא כזו שמאפשרת את שחזור הניסוי. היכולת לתקשר עם החולים תלויה בשיתוף הפעולה שלהם. אסור להם לזוז במהלך הבדיקה. גם ניתוח התוצאות הוא מאתגר. בפענוח הבדיקה יש שלבים ומשתנים רבים שהופכים את הפענוח ללא טריוויאלי, על אחת כמה וכמה בקרב חולים שלא ניתן לתקשר איתם. תנועות או מחשבות לא רצוניות מוסיפות 'רעשי רקע', ולכן יש להתייחס לתוצאות שמתקבלות בזהירות רבה. לא הייתי מתיימרת להחליט החלטות הרות גורל על סמך הבדיקה, כגון סיום חייו של חולה, אבל היא בהחלט מספקת לנו הצצה נדירה אל העולם הפנימי של החולים הווגטטיביים ואל הרצונות שלהם".
במחקר שבוצע בבית החולים הדסה, ופורסם בכתב העת היוקרתי Journal of Neurological Sciences, נבדקו 11 חולים במצב הכרתי של תרדמת במכשיר FMRI. בקרב שישה מהחולים זוהתה תגובה מוחית כשקראו בשמם. שלושה חולים הגיבו לגירויים ויזואליים.
ד"ר שפירא-ליכטר מוסיפה ומדגישה כי הבדיקה תלויה לחלוטין בשיתוף הפעולה של הנבדק. "לא מדובר בגלאי שקר", מסבירה החוקרת. "אם הוא אינו רוצה לשתף פעולה או שהוא רוצה לשקר לחוקרים, הוא יכול לעשות זאת".
בעזרת ד"ר שפירא-ליכטר שחזרנו את הניסוי שבוצע בהצלחה ברוטלי. ביצעתי בדיקת FMRI שבמהלכה נשאלתי שאלות שרק אני יודע את התשובה עליהן. במקום להשיב על השאלות באופן מילולי, התבקשתי לחשוב על עצמי חובט בכדור טניס במקום תשובה חיובית או לחשוב שאני מסייר בדירתי במקום תשובה שלילית.
חרף הסתייגויותיה של החוקרת, תוצאות הבדיקה שערכנו לא משאירות מקום רב לספק – מפענחי בדיקות ה-FMRI של בית החולים בילינסון ניתחו במדויק את כל התשובות לכל השאלות שנשאלתי. צוות בית החולים לא רק פענח נכונה את התשובות לשאלות, אלא אף ידע לומר את מידת ההחלטיות של התשובה.
"ראינו שלמשל כשנשאלת אם אתה בעד לגליזציה של סמים קלים, התשובה החיובית הייתה מאוד מובהקת", מפרטת ד"ר שפירא-ליכטר. "לעומת זאת, כשנשאלת אם אי פעם בגדת בבת הזוג שלך או אם אתה אוהב את העבודה שלך, התשובות היו יותר מהוססות. זה כנראה מפני שבגידה ונאמנות הם מושגים אמורפיים יחסית, וכי לאנשים יש יחס מורכב יותר למקום העבודה שלהם מאשר אוהב או לא אוהב.
"מדובר בתחום מחקר שהוא רק בראשיתו", מסכמת ד"ר שפירא-ליכטר, "הידע שלנו על המוח והתפקוד שלו הוא מצומצם יחסית. אנחנו יודעים דברים בסיסיים ביחס למוח ולתהליכים שמתרחשים בו. אנחנו לא יודעים, למשל, מה הופך מוח ליצירתי או מה מתרחש במוח בזמן פעולה יצירתית. ככל שהתפקוד הוא מורכב יותר, והרשתות במוח שנדרשות לפעול הן רבות יותר, הידע שלנו הוא מועט יותר. המחקר בעזרת FMRI יכול לספק לנו הצצה לתהליכים הללו. עם הזמן הבדיקות הללו ילכו וישתכללו, ויעזרו לנו להבין טוב יותר את התפקוד של האיבר החשוב ביותר בגוף".
